אבן הראשה סג

המחבר בשו"ע (סימן של"ט) ועיין ט"ז (סימן תקכ"ד) וגם לשיטת ר"ת בלא"ה אין לשחררו ביו"ט משום שבות כנתבאר לעיל. ואין להקשות דא"כ לר' יוחנן דאמר דחגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני כיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני משום דכולן תשלומין לראשון ה"נ נימא דכיון דלא חזי החציו עבד בראיה ביו"ט לפי שאינו עומד אז להשתחרר גם בשני לא חזי דלק"מ לפמ"ש התוס' בחגיגה (דף ב' ד"ה איזהו קטן) דמש"ה למ"ד נדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט קריבין למחר בחוה"מ ולא אמרינן דכיון דלא מצי קריב בראשון תו לא קרבי משום דשאני חיגר שנתפשט בשני דהתם גברא לא חזי הילכך כיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני אבל הכא כל חיוב שיש בשני ישנו בראשון אלא שאינו ראוי עכשיו היום וה"נ י"ל דכיון דגברא חזי דאם שיחררו משוחרר ויהא בחיוב ראיה ובודאי יהא עומד להשתחרר בחוה"מ וגם מה שאינו עומד להשתחרר ביו"ט אינו אלא משום איסור שבות בעלמא מדרבנן מש"ה חייב בראיה בחוה"מ כיון שעומד אז להשתחרר מיד. [ולא דמי למ"ש בירושלמי גר שנתגייר בשאר הימים יע"ש]. ובפרט לפי מ"ש הטו"א (דף ט' ד"ה כיון דלא חזי) די"ל דמש"ה שבת ויו"ט לא חשיב ליה דיחוי משום דאינהו נמי ראויין לחגיגה אלא דאריה דאיסור שוי"ט הוא דרביע עלייהו לכתחלה ובדיעבד אם עבר והקריבן בשבת ויו"ט הקרבן כשר ויוצא י"ח ומש"ה בחל יום ראשון בשבת אע"ג דאין חגיגה דוחה שבת יש לו תשלומין. וא"כ ה"נ לא חשיב יו"ט דיחוי כיון דאריה דאיסור יו"ט הוא דרביע עליה ואם שיחררו משוחרר אלא שאין לכופו היום עד חוש"מ וא"כ בודאי ישנו בתשלומין וחייב בראיה בחוה"מ שאז כבר הוא נחשב כמשוחרר שעומד לכוף את רבו מיד

וקצת היה מקום לפרש בזה הא דקאמר ריש חגיגה לא קשיא כאן כמשנה ראשונה כו' דלכאורה מוקשה מה דסותר רישא דמתניתא לסיפא ודרישא כמשנה אחרונה וסיפא כמשנה ראשונה ועפ"ז היה מקום לומר דמרבה בהכל חייבין בראיה לחיובא בחוש"מ והדר תני לפטורא ביו"ט ודהיינו מ"ש כאן כמ"ר כאן כמשנה אחרונה דממילא מובן דבחוש"מ הוי כמשוחרר כמ"א וביו"ט פטור כמשנה ראשונה. אך מפרש"י לא משמע כן

ובזה יש ליישב מה שהשמיט הרמב"ם מ"ש בתוספתא דחציו עבד אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו לענין מקרא מגילה הגם שכתב הרמב"ם דדוקא עבדים משוחררים חייבין בקריאתה וכבר עמד בזה בביאורי הגר"א זצ"ל (סימן תרפ"ט) והניח בצ"ע ועפמ"ש י"ל דסבר דלפום משנה אחרונה דהוי כמשוחרר שפיר יכול להוציא ודהתוספתא אתיא כמשנה ראשונה והא דגבי תקיעת שופר כתב שאינו מוציא אף לעצמו היינו משום דביו"ט אינו עומד להשתחרר וכמ"ש משא"כ בפורים שמותר לארס ולפמ"ש בשו"ע (סימן תרצ"ו) מותר גם לישא בפורים [וע"ש במג"א ולהשו"ע שם מוכח דגם בחוה"מ שרי נשואין בלא סעודה] וממילא כופין אז לשחררו ונחשב כמשוחרר וכמ"ש. והגם שהרמב"ם פסק בהלכות חגיגה וק"פ שפטור מן הראיה ושלא יאכל ק"פ משל עצמו כבר כתב הכ"מ (פ"ב מה' ק"פ) בשם הר"א בן הרמב"ם דמפרש דלמשנה אחרונה לא עבדינן ליה תקנה שמא יהא זה גורם לעכב שחרורו אלא אומרים לרבו זה אינו אוכל משלך דלא קרינן ביה עבד איש ולא משל עצמו שאינה תקנה גמורה אלא מהר ושחררו כדי שלא ימנע מן המצוה יע"ש ושייך זה התם שכשלא יוכל לקיים המצוה נמהר לכוף את רבו לשחררו. וי"ל בדעת הרמב"ם דשפיר נחשב למשנה אחרונה כמשוחרר מה"ת ומ"מ הפקיעו חכמים חיובו בשוא"ת ותקנו שלא יאכל גם משל עצמו כדי שימהרו לכוף את רבו לשחררו. והכא דלא שייך זה דאפשר שישמע הקריאה מאחרים ולא נמהר עי"ז לכוף את רבו הדר אמרינן שנחשב כמשוחרר בפרט לענין קריאת מגילה דהוי מד"ק ולא מה"ת ועמ"ש במק"א בדברי הטו"א מגילה דף ה' אי כשל תורה דמי] ובזה י"ל מה שלא הזכיר המחבר בשו"ע דעת האומרים דאפילו א"ע אינו מוציא הגם שהביא בשם י"א שהנשים אינן מוציאות האנשים ועיין בב"ח ועיין ט"ז. ולפמ"ש י"ל דכיון דהוי כמשוחרר והחמירו שאף מינו אינו מוציא לא החמירו כ"כ לומר שלא יוציא אפילו את עצמו

סימן יט

ב"ה יום א' י' למב"י תרמ"ד. לאחי החריף ובקי מו"ה משה צבי הירש נ"י

הגיעני מכתבו מ"ש בדברי הר"ן בנדרים (דף ל"ד) בהא דאמר רבא היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זו הקדש נטלה לאוכלה מעל לפי כולה, דכיון דאמר ככר זו הקדש גלי אדעתיה דלהקדש ניחא ליה דליקני לדידיה לא ניחא וגילוי דעתא כי האי מהני כדמוכח סוגיא דב"מ ומצי למעבד הכי דה"ל כמגביה מציאה לחבירו דקנה חבירו ולא הוא ה"נ הקדש קני ואיהו מעולם לא קני. דלכאורה צ"ע דהא רבא סבר (ב"מ ח') דל"ק חבירו לפי מ"ש התוס' (דף י' ד"ה איתיביה) שקבלה מר"נ ודצ"ל דכיון דבהקדש אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט הוי כמו שמסר להדיוט דקנה וכמ"ש אם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחלה לא אמר כלום והאריך עפ"ז בדברי הה"מ (פ"ט ממכירה) אי אמירה לבד בהקדש הוי מדבריהם שאין זה כנדר גמור. הנני להשיבו דז"א דהא פרש"י טעמא דלא אמר כלום משום דכיון דיהביה ליה קניא ממ"נ אי קניא קמא דלא מתכוין להקנות לחבירו הא יהבה ניהליה במתנה ואי לא קניא קמא משום דלא היה מתכוין לקנות הוה ליה הפקר עד דמטא לידיה דהאי וקניא האי במאי דעקרה מידא דקמא לשם קניה וא"כ לא שייך זה הכא דאי נימא שהוא קנאה ומסר אח"כ להקדש הדר ה"ל כגזבר של הקדש שלא מעל משום דמעיקרא נמי ברשותו קאי דמקמי הקדש שלו היתה והוי כככר שלו שהיתה עומדת בחצרו והקדישה ואי לא קנאה במה נעשה הקדש דהכא ליכא טעמא דעקרה מידא דקמא לשם קניה

והנה לכאורה יש להוכיח דלמ"ד מגביה מציאה לחבירו ל"ק חבירו ה"ה דכשמגביה מציאה להקדש ל"ק הקדש מהא דקאמר בירושלמי דפאה (פ"ד משנה ב') רשב"ל משום אבא כהן ברדלא אדם זוכה לחבירו ממציאה מ"ט ואני בעניי הכינותי לבית ה' זהב ככרים מאה אלף וגו' ר' יונה אמר רב הושעיא בעי מה אנן קיימין אם בתוך ד' אמות עשיר הוא אם בחוץ לארבע אמות ויש אדם מקדיש דבר שאינו שלו וקימנוה במקדיש ראשון ראשון הרי דיליף מזה שאדם זוכה לחבירו ממציאה ולא מחלק לומר דהקדש שאני. אמנם בירושלמי דגטין (פ"ח הלכה ג') וב"מ (פ"א הלכה ד') לא מייתי מזה אלא שזוכה במציאה תוך ד"א ולא יליף מהך קרא שזוכה לחבירו דהא לקמן בירושלמי דפיאה (שם ה"ו) אמר ר"ל גופיה דאין אדם זוכה לחבירו במציאה ומוכח לכאורה מזה דהקדש שאני. אמנם י"ל דכיון דבירושלמי דב"מ איתא בזה הלשון התיבון והכתיב ואני בעניי הכינותי וגו' והיכי אם בנתונין בתוך ידו עשיר הוא אי בשאינם נתונין לתוך ידו יש אדם מקדיש דשא"ש הוי אומר בנתונין בתוך ד"א שלו. מש"ה לא מוכח שזוכה לחבירו די"ל שהיה תוך ד"א ונתכוין לזכות לעצמו ותיכף אח"כ הקדישו ומה שאמר ואני בעניי הכינותי היינו לפי שלא בא עדיין לתוך ידו ובתוך ד"א מיד הקדיש ואפשר ג"כ שאמר מקודם לכשאזכה בזה תהא הקדש דחל עליה הקדש כיון שבידו לזכות בו וכמ"ש הרא"ש בנדרים שם