אבן הראשה סב

את רבו לשחררו ולא קפדינן מה שיעבור על עשה דלעולם כו' היינו כדי שיוכל לישא אשה דלישא שפחה אינו יכול לישא בת חורין אינו יכול ולא תהו בראה כו' ואם נחשוב אותו כמשוחרר אף קודם השחרור גם לענין לישא אשה הא ממילא לא יכופו את רבו לשחרר ולא יהיה עומד לשחרור שאם היה יכול לקדש בת ישראל ולבא עליה קודם השחרור תו לא הוי אפשר לכוף את רבו לעבור על מ"ע ובפרט אם תתעבר ממנו דאפשר שיתקיים לשבת יצרה בזה העיבור גם דאי נימא שמותר לבא עליה ממילא יותר לעולם בזה ולא יהיה עומד לשחרור ומאיזה סברא נחלק לומר שהיום הוא נחשב כבן חורין ומותר בה ומחר יהא נחשב כחציו עבד שאסור בה ומש"ה לענין נשואין וביאה א"א לחשוב אותו כמשוחרר קודם השחרור ודוקא כדנחשב חציו עבד לענין שאינו יכול לישא אשה דממילא כופין את רבו לשחררו י"ל לענין חיוב ראיה והבאת ק"פ וכדומה דכיון דעומד לכוף את רבו כמאן דשיחררו דמי, ולעולם נתבטל צד עבדות שבו

והא דקיי"ל דמי שחציו עבד אינו מוציא בתקיעה לא א"ע ולא את אחרים משום דלא אתי צד עבדות דידיה ומפיק צד חירות. ולא אמרינן דה"ל כבן חורין גמור לפום משנה אחרונה יתכן ליישב לענ"ד לפי מ"ש התוס' בב"ק דף ע"ו) ד"ה כל העומד ליזרק כזרוק דמי וז"ל דקסבר ר' אושעיא כיון דלא אמרינן כזרוק דמי עד שיתקבל בכוס כדמשמע בפ"ק דפסחים דמצוה הוא להמתין מלזרוק עד שיתקבל כל דם הנפש הלכך בגמר השחיטה שעדיין לא נתקבל כל הדם לא אמרינן כזרוק דמי. וכ"כ הח"ס (חלק יו"ד תשובה קצ"ה) ע"ד כלות שטובלות ושערותיהן ארוכות ועתידין לקוץ אחר בעילת מצוה שאין לחוש לחציצה לפי שסופן להתגלח דכיון שאין השערות עומדות להתגלח בשעת טבילה עד אחר בעילה לא שייך לומר דכל העומד לקוץ כקצוץ דמי דבכ"מ דאמרינן דכל העומד לכך הוא כאלו כבר נעשה המעשה היינו דוקא כשעומד לעשות מיד בלי הפסק דבר אחר ביניהם וכמ"ש התוס' בב"ק הנ"ל (וכבר הארכתי בזה בסוגיא דערכין (דף ז') וסוכה (דף ל"ה) ובשו"ע אה"ע (סימן קכ"ד) ובכמה מקומות]. והשתא י"ל דלא אמרינן דכיון דעומד לכוף את רבו כמאן דשיחררו דמי וכסברת התוס' הנ"ל אלא היכא שעומד לכופו ולשחררו מיד ולא הכא ביו"ט של ר"ה בשעת תקיעת שופר שאינו עומד אז לשחררו עד אחר ר"ה דאסור לשחרר ביו"ט משום שבות דגם הפקר וסילוק רשות בעלמא אסור בשוי"ט וכמ"ש בשעה"מ (הלכות לולב) בשם הריטב"א שבת (דף ק"כ) במה שאומר לאחרים בואו והצילו לכם דאע"ג שאסור להפקיר בשבת שנראה כמקנה קנין בשבת ואיכא שבות דרבנן שאני הכא שהוא כמופקר מאליו והולך לאיבוד וע"ש מ"ש בההיא דעירובין (דף ל"א) מיגו דאי בעי מפקיר לנכסיה והוי עני וחזי ליה והא דאמר בשבת (דף קל"א) דאם צייץ בשבת טליתו לר"א חייב הואיל ובידו להפקירו היינו משום דמדאורייתא יכול להפקירו. וגם לפי מ"ש המ"א (סוף סימן י"ג) דליכא בהפקר משום שבות ולא דמי למכירה ומתנה וכדמשמע בעירובין (דף ע"א) דקאמר ב"ה סברי אסתלוקי רשותא בעלמא הוא אסתלוקי רשותא בשבתא שפיר דמי אכתי איכא בשחרור משום שבות דשיחרור דמי למתנה וקיי"ל המפקיר עבדו צריך גט שחרור ועמ"א (סימן ש"ו ס"ק ט"ו). והא דהוי ניחא ליה להרא"ש ופרק ג' שאכלו) לאוקי הא דר"א שחרר את עבדו אף לקרות פרשת זכור ועמ"ש הט"ז (סימן תרפ"ה ס"ק ב') בשם התה"ד שהביא בשם הרא"ש שם [אך ע"ש ברא"ש שכתב דלא מסתבר דמיירי לקרות פ' זכור) היינו משום דלצורך מצוה שרי ובלא"ה לפי מ"ש התוס' בפסחים (דף נ"ט ד"ה אתי) דלא בעי בעידנא אין הכרח לומר שהיה השיחרור בשבת, ולבד האיסור דשחרור ביו"ט א"א לכופו לשחררו השתא דהא כותב לו שטר על חצי דמיו וא"א לכתוב ביו"ט. והגם די"ל שאין זה מעכב השחרור שיכתבו לו השטר אחר יו"ט ובפרט לפי מ"ש בב"ב (דף י"ג) שכותבין שטר על חצי דמיו דמשמע שב"ד כותבין ויוכלו לכתוב לו אחר יו"ט, אכתי אין לכופו לשחררו בר"ה דכל מה שכופין אותו הוא כדי שיוכל לישא אשה וביו"ט אסור לקדש ולישא אשה וכמ"ש בביצה (דף ל"ו) ובאה"ע (סימן ס"ד סעיף ה') ובאו"ח (סימן של"ט) והגם דליכא אלא איסור שבות ועמ"ש הטו"א בחגיגה (דף ח' דביו"ט של ר"ה דאין מצות שמחה נוהג בו ליכא איסור מה"ת דיליף שאין נושאין נשים במועד דכתיב ושמחת בחגך ולא באשתך וליכא אלא שבות בעלמא אכתי הא עכ"פ ממילא אין כופין אותו ואינו עומד להשתחרר באותו יום לפי שלא יוכל אז לישא אשה ומש"ה לא נחשב אז כמשוחרר לסברת התוס'. והגם שיש לחלק בין מחוסר זמן למחוסר מעשה וכמ"ש המל"מ (פ"ד מאישות הלכה ז') לחלק בין היכא דהוי מחוסר מעשה להיכא שאינו מחוסר אלא זמן דממילא קאתי דאפשר דלא הוי דשלב"ל וכהא דאין מתירין את הנדר עד שיחול ובמחו"ז מתירין קודם שיחול ועיין פ"ת חו"מ (סימן שט"ו) בשם האחרונים ע"ד הש"כ שיכול להשכיר לאחר תוך זמן השכירות של הראשון שאינו דשלב"ל כיון דזמן ממילא קאתי. כבר הביא המל"מ שם מהא דיבמות (דף ל"ד) דלדעת התוס' שם מבואר שנחשב דשלב"ל הגם דזמן ממילא קאתי וכן משמע ביומא (דף ס"ב) דפריך ומאי שנא לשעיר הנעשה בפנים דלא דמחוסר הגרלה לשעיר הנעשה בחוץ נמי כו' קסבר ר"ח אין מחוסר זמן לבו ביום ועיין זבחים (דף י"ב) והכא שאינו עומד להשתחרר עד הלילה דמוצאי יו"ט שהוא יום אחר ודאי הוי מחוסר זמן ולא נחשב באותה שעה כמשוחרר לסברת התוס' בב"ק הנ"ל. והא דאמר בפסחים (דף פ"ח) דחציו עבד אוכל משל עצמו למשנה אחרונה היינו משום דאזלינן בתר שעת שחיטה שאז נמנין עליו ואז כופין לשחררו דמותר לישא בערב הרגל כמ"ש בש"ס ושו"ע או"ח (סימן תקמ"ו) (וע"ש מ"ש המ"א שם (ס"ק ד') להקשות על הב"י שכתב שמותר לעשות סעודה ברגל וכתב דלילה ראשונה אסור לעשות סעודה משום דעיקר שמחה אינו אלא חד יומא ולילה הראשונה נגררת אחר היום דהשמחה מתחלת ביום ונגמרת בלילה אבל בשאר ימות הרגל מותר לעשות סעודה דכבר עבר עיקר שמחת הנשואין ולענ"ד יש ליישב לפי מ"ש בפסחים (דף ע"א) מוציא אני לילי יוט"ר שאין מצות שמחה נוהג בה מה"ת וכמ"ש השאג"א (סימן ס"ח) ובטו"א חגיגה (שם) דאז ליכא טעמא דושמחת בחגך ולא באשתך ומש"ה יכול לעשות סעודה גם בלילי יוט"ר. אך עמ"ש התוס' כתובות (דף מ"ז) ד"ה דמסר דמשמע מדבריהם דגם ליל יוט"ר אסור מה"ת]. וכן ניחא ההיא דריש חגיגה שחייב בראיה בחוה"מ שכופין אותו לשחררו מיד לפי שיוכל לישא מיד וכמ"ש בירושלמי (הובא בתוס' ריש חגיגה) עבד מהו שישא אשה במועד א"ל נשמעינה מן הדין מתני' יבטל והלא לא נברא העולם אלא בשביל פו"ר ואמר שמעון בר אבא משום ר' יוחנן כל שהוא מצווה על פו"ר לא ישא אשה במועד ולא שייך זה בח"ע שנשתחרר עתה כיון שלא היה אפשר לו לישא עד עתה שנשתחרר וא"כ יהא מותר לו לישא במועד לקיים מצות פו"ר, ולהתוס' בכתובות (שם) שרי נשואין בלא סעודה גם למאן דיליף מושמחת בחגך ולא באשתך וגם לפי מ"ש המ"א דלפום דקיי"ל כשמואל אסור אפינו נשואין בלא סעודה, אכתי י"ל דכיון דמותר לארס אשה בחוש"מ שמא יקדמנו אחר ה"נ כופין את רבו לשחררו מיד כדי שיוכל לארס מיד ומטעם שמא יקדמנו אחר משא"כ ביו"ט של ר"ה דאף קדושין לחוד אסרו חכמים משום שבות אף כשאין לו אשה ובנים וכמ"ש