אבן הראשה סא

אלא שאלמלא שהיו באין לשמוע מ"מ היו הולכין ללמוד האמר שמבטלין ת"ת ובאין לשמוע. דא"כ הדר יקשה שאינו לבטל מת"ת דמקרא מגילה נמי היינו ת"ת ובלא"ה אינו במקום הלימוד. וגם כשמקום הלימוד קרוב יותר לא יתיישב. וצ"ל דבשמיעת מ"מ אינו מקיים מצות ת"ת ועיין יו"ד (סימן רמ"ו) דכשיגדיל בתורה יקרא בעתים מזומנים בתושב"כ ויעסוק בתלמוד. ולזה אותן של בית רבי כשלא יכלו ללמוד הלכות תושבע"פ למעשה וכבר היו בקיאין היטב במגילת אסתר חשיב להו ביטול ת"ת בשביל שמיעת מ"מ ועיין שבת (דף קט"ו) שאין קורין בכה"ק בשבת מפני ביטול ביהמ"ד ובירושלמי שם הדא אמרה שהמשנה קודמת למקרא ובירושלמי (פ"א דשבת הלכה ב') רשב"י כדעתיה דרשב"י אמר העוסק במקרא מדה שאינה מדה. ובחגיגה (דף י') כיון שיוצא אדם מדבר הלכה לדבר מקרא שוב אין לו שלום וע"ש בפרש"י. וע' ברכות (דף י"א) למקרא ולמדרש צריך לברך למשנה א"צ לברך ור' יוחנן אמר כו' וצע"ק

ויותר נלע"ד ליישב דלעולם אף בקריאת מגילה מקיים מצות ס"ת אף כשכבר הוא בקי בה וחוזר וקוראה כמה פעמים ומ"מ הכא שהולכין לשמוע קריאת מגילה לשם מצות קריאת מגילה בפרט למ"ד מצות צריכות כוונה כדקיי"ל לדינא וקריאת מגילה דהוי מדברי קבלה כד"ת דמי ובפרט לפמ"ש בתר"י ספ"ק דברכות דמצוה התלויה באמירה בלא מעשה ודאי צריך כוונה וכן מפורש בטוש"ע (סימן תר"צ סעיף י"ג) שאם לא כוון לבו לצאת ידי חובתו לא יצא. תו אינו מקיים למצות ת"ת באותה שעה בפרט לפמ"ש הר"ן פ"ד דר"ה וז"ל דתוקע לשיר כיון שאינו מכוין לשום מצוה יצא למ"ד מצות א"צ כוונה אבל במתעסק כיון שכבר הוא מכוין למצוה דהיינו את התינוקות אותה כוונה מעכבת מצוה אחרת שלא תחול דומיא דאסיקנא בזבחים (דף ג') דבת מינה מחריב בה דלאו בת מינה לא מחריב לה. והגם שבטו"א הקשה ע"ז וכתב להוכיח שאין כוונת מצוה מעכבת מצוה אחרת מלחול מדפריך למ"ד מצות אצ"כ מהא דתנן היה קורא בתורה והגיע זמן מקרא אם כוון לבו יצא ואם לאו לא יצא ולא משני דשאני התם דכבר הוא מכוין למצוה לקרות בתורה ואותה כוונה מעכבת מצוה אחרת מלחול ודלא דמי לחטאת ששחטו לשם עולה פסולה דעולה שהוא מינה מחריב בה משום דאי אפשר שיהא קרבן זה עולה וחטאת. כבר הארכתי במק"א ליישב דברי הר"ן בכמה אופנים. ועיין סוכה (דף מ"ד) ההוא משום לולב הוא דקא עביד ליה וכ"ת דקא מגבה ליה והדר מגבה ליה וכבר הביאו זה האחרונים. וא"כ כשמכוין למצות קריאת מגילה אינו מקיים למצות ת"ת. וגם לפמ"ש התוס' בפסחים (דף קט"ו) ד"ה מתקיף לה ר"ח. דר"ח נמי סבר כר"ל דבעי כוונה ומ"מ סבר דאין נכון לברך בטיבול שני כיון שכבר מילא כריסו דאי סבר א"צ כוונה הול"ל בהדיא דנפיק בטיבול ראשון ואם יברך בטיבול שני הויא ברכה לבטלה. דמשמע שהגם שהוא מכוון לשם מצות תקנת חכמים כדי שיהא היכר לתינוקות מ"מ נפיק י"ח מרור כדא"צ כונה. אכתי י"ל דלפום דקיי"ל מצ"כ לא יי"ח כשמכוין לשם מצוה אחרת דתו לא שייך נמי לומר דסתמא לשמה קאי [ועמ"ש הב"י (סימן תק"צ) בשם הרא"מ דכיון דמצ"כ לא מצי לאחשובי תקיעה אחרונה דתשר"ת לשם תקיעה ראשונה דתש"ת. אך התם מכוין בדרך ספק ותנאי והכא עדיף שמכוין לשתי המצות ביחד ועיין פסחים דף ל"ח סוכה דף ל"ה מצה של מע"ש]. ואין להוכיח מהא דאמר בנדרים (שם) דאי בעי פטר נפשיה בק"ש שו"ע שיכול לצאת בק"ש ידי חובת ק"ש ות"ת. וכן בהא דא"ר יוחנן משום רשב"י אפילו לא קרא אדם אלא ק"ש שו"ע קיים לא ימוש. דהא כבר פירש הר"ן דאי בעי פטר נפשיה ממאי דכתיב בקרא בהדיא ולאו דוקא דבהכי מיפטר ממצות ת"ת וגם דרב קאמר הכי דסבר מאצ"כ לפמ"ש בהג"א מההיא דחולין (דף ל"א) וכן מהא דקיים מצות לא ימוש לא מוכח מידי. ומש"ה לא פרש"י שם בהא דאמר רבא דמצוה לאומרו בפני ע"ה דהיינו כדי להודיעם שיכוונו ג"כ לצאת ידי חובת ת"ת דלכתחלה לכ"ע צריך כוונה ופירש באופן אחר. ומשום דא"א לכוין לשתי מצות כהדדי ושפיר ניחא דקאמר שמבטלין ת"ת באותה שעה והדר י"ל כמ"ש

סימן יח

ב"ה א' דסליחות תרמ"ה. לב"ג האברך השנון מו"ה משה נ"י בקיעלץ

אשר דרש ממני להשיבו על קושייתו בר"ה (דף כ"ט) לר' זירא דבעי כוונת שומע ומשמיע איך יכול חציו עבד לצאת מאחרים בתקיעה דכמו שאינו מוציא לעצמו דלא אתי צד עבדות ומפיק כו' ה"נ נימא לענין כוונה. הנני להשיבו דלק"מ דדוקא לענין תקיעה הוא דשייך לומר שאינו תקיעה שלימה לפי שבכל תקיעה מעורב כח וצד עבדות ואין הצד חירות שבו בלבד תוקע וליכא שיעור תקיעה בצד חירות כיון שבכל כח וחלק ממנו מעורב כח וצד עבדות משא"כ לענין כוונה מה בכך שגם הצד עבדות מכוון כיון שגם חלק החיוב שבו מכוון וגם שהכוונה הוא ענין רוחני דל"ש לחלק ולומר שבצד חירות אינו אלא חצי כוונה ובלא"ה לק"מ והאריכות בזה למותר וגם עמ"ש השאג"א (סימן ו') דהא דח"ע וחב"ח אינו מוציא לא את עצמו ולא את אחרים הוי חומרא בעלמא מדרבנן דלפום דקיי"ל כמשנה אחרונה דכופין את רבו לשחררו הו"ל כמשוחרר לגמרי (ועמ"ש המ"א סימן ס' ס"ק ג' והכא החומרא מדרבנן)

ולמלאות חפצו להשיבהו באריכות הנני לכתוב בזה הנלע"ד בישוב קושית הש"א הנ"ל דלפום משנה אחרונה אמאי אינו מוציא את אחרים ואי הוי חומרא בעלמא מאי פריך מ"ש לאחרים דלא כו' לעצמו נמי דדילמא אע"ג דהחמירו רבנן שאינו מוציא לאחרים לא החמירו דאינו מוציא לעצמו. וגם דא"כ לא היה לו להביא עולת ראיה ושלמי חגיגה שלו כשאר כל אדם. ובטו"א כתב ליישב זה דלעולם צד עבדות שבו במקומו עומד אף לאחר שחזרו ב"ה להורות כב"ש. תדע דאמר ביבמות ף מ"ו) דמי שחציו עבד שקידש בת ישראל הולד אין לו תקנה דאתי צד עבדות שבו ומשתמש באשת איש ולא אמרינן דה"ל כמשוחרר וכן אמר בגטין (דף מ"ג) ומה שאוכל פסח משלו היינו משום דאפילו מצד עבדות שבו חייב לאכול פסח אלא שא"א לאכול מצד עבדות משל עצמו אלא משל רבו דוקא וכיון דבתר חזרה קליש צד עבדות שבו ה"ל טפל ובטל לגבי צד חירות שבו ואינו מעכבו מלאכול משלו וכן חייב בראיה מפני צד חירות שבו דקליש צד עבדות ואין בו כח לעכב על צד חירות דאלים. וכיון שצד עבדות במקומו עומד מש"ה לענין תקיעה אף לעצמו אינו מוציא משום צד עבדות שבו. אמנם אין זה התירוץ מספיק לדעת התוס' בחגיגה (דף ד' ד"ה לא נצרכה) שמבואר דעתם דלפום משנה אחרונה חשיב כמשוחרר כולו מדהקשו מהא דמיבעי ליה בגטין (שם) מי שחציו עבד יש לו קנס או לא ואילו הכא פשיטא לן דאין לו אלא אדון אחד ע"ש. ולדעת הטו"א לא הוו מקשו מידי וע"ש בטו"א. וכמבואר בלשון התוס' דמשום דעומד לכוף את רבו כמאן דמשוחרר דמי שאין הצד עבדות במקומו עומד. והא דאמרינן שאם קידש אשה הולד אין לו תקנה דאתי צד עבדות שבו ומשתמש בא"א י"ל לענ"ד דמש"ה לענין נשואין וביאה נשאר בו צד וחלק עבדות שבו משום דכל מה שכופין