אבן הראשה ה

אמר כן, ובסוטה דף ל"ה שא"ל הקב"ה ד"ת שכתוב בהן הסעיף עיניך בו ואיננו אתה קורא אותן זמירות הריני מכשילך בדבר שאפי' תשב"ר יודעין אותו כו'

ובנדרים דף י' שחסידים הראשונים היו מתאוין להביא קרבן חטאת לפי שאין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם מה היו עושין עומדין ומתנדבין נזירות למקום כדי שיתחייב קרבן חטאת למקום ופרש"י בענין אחר לפי שאין באין לידי שום תקלה וחטא שיתחייבו קרבן חטאת, וש"מ דלאו דוקא במידי דאכילה הוא דאין הקב"ה מביא תקלה לידן, ולפר"ת צ"ל כפירושא קמא שהם מתיראים שלא יעשו שום חטא כו', (ומוקשה לפ"ז לשון הש"ס, גם הא קאמר בכריתות דף ח' דמאן דמחייב ה' חטאות עד דמייתי כולהון וסוף מכפר ליה וחטאת נזיר קרבן בפ"ע ואינו מכפר על חטא אחר ועיין זבחים ט' דלשם חטאת נזיר ומצורע פסולה דהני עולות נינהו). ולכאורה האמרינן בכריתות דף כ"ה המתן עד שתכנס לבית הספק וע"ש בפרש"י דף י"ח דהמתן עד למחר שיש מקצת ספק שמא חטאת היום וע"ש שהיה נקרא אשם חסידים וכדי שלא יקשה מההיא דנדרים לפרש"י בענין אחר, צ"ל דכיון דלהך מ"ד בכריתות סבר דאשם תלוי בא על הנבלה כלומר על ספק איסור לאו עש"ה חששו שמא נכשלו בספק איסור לאו, ודוקא לידי חיוב קרבן חטאת שהוא חטא חמור שזדונו כרת הוא דאין באין לידי תקלה כזו, ואולי י"ל ג"כ דנהי שבטוחין שלא נכשלו בשום חטא בעולם, מ"מ כיון שרצו להתנדב אשם תלוי אמרו דשמא אכלו חתיכה של ספק חלב ודקמי שמיא גליא דשומן הוא, אך ז"א דכיון שהם אין יודעין כלל מזה, וגם באמת שומן הוא מהכ"ת יביאו אשם תלוי ומוכרח כמ"ש, ועיין מ"א סי' א' ס"ק י"א מ"ש בהא דנדרים הנ"ל אי היו יכולין להתכפר בחטאת נזיר זו

והתוס' בשבת שם הביאו ממ"ש בר"ה דף כ"א בסים תבשילא דבבלאי ביומא רבא דמערבא, ומשום דלא הוי מאכל איסור אלא השעה אסורה, ולכאורה לפמ"ש שם הפוס' דמש"ה לא העיד להם כדי שיאסרו לאכול והניחן לאכול כמ"ש דף כ"ה אתם אפילו שוגגין ומזידין ומוטעין לא היה תקלה כיון שהיה מוסרין לאכול, ובלשון פרש"י אסהיד ונקבל עלינו ולא נאכל, ושצריך קבלה ולא מיתסרו ממילא, אך זה י"ל דהיינו משום דע"א אינו נאמן לאסור וע"ש בטו"א, ולהתוס' הכא צ"ל דלא שייך בזה הא דאתם אפי' מוטעין, ולכאורה ממה שנטל מקלו ומעותיו בידו והלך ליבנה אצל ר"ג ביום שחל יוה"כ להיות בחשבונו משום דאתם אפי' שוגגין כו' י"ל דלמ"ד אין עירוב והוצאה ליוה"כ עיין יומא ס"ו כריתות י"ד לא עשה אלא איסור מדרבנן הוצאה וטלטול, וגם אי הוי י"ב מיל דיש סוברין דהוי מה"ת. עיין שג"א סי' ע' אי ממילא ביוה"כ ליכא מה"ת איסור תחומין די"ב מיל ואדרבה מדלא גזר עליו שיאכל כיון שהוא כבר מחרת יוה"כ ואדרבה אין להתענות בין יוה"כ לסוכות, דבזה היה מראה טפי שמקיים דבריו גם לענין אכילה שיש איסור חמור מה"ת, משמע שלא גזר עליו אלא לענין איסור מדרבנן, אלא די"ל דמש"ה גזר שיבא אצלו במקלו ובמעותיו שיש בזה פרסום טפי ושיראו הכל שהודה לדברי ב"ד. וע"ש בתוס' אי ביוה"כ של בני בבל בא סמוך לחשיכה דלפ"ז לא אכלו עדיין אלא שהותר להם לאכול גם אחר שהודיע להם. וצ"ע מ"ש התוס' בלשונם שיש כאן ודאי איסור כרת דאורייתא, דהא י"ל שלא היו אוכלין אלא לקיום נפשם וכמ"ש בירושלמי תמן חשין לצומא רבא תרין יומין א"ל ר"ח למה אתם מכניסין עצמכם לספק סכנה כו' ועיין סי' תרכ"ד, וכיון שלא העיד לפניהם לא החמירו בו כיוה"כ ממש שאינו אוכל אלא כשהוא מסוכן ואכלו מפני החולשה מעט מעט בהפסק יותר מכא"פ שאינו מצטרף לחיוב כרת וחטאת, או שאכלו שלכד"א ועיין נו"ב או שא"ר לאכילה ושתיה דליכא אלא איסור מדרבנן, אלא שלא החמירו בו כיוה"כ ממש, והא דקאמר בסים תבשילא דבבלאי הא היינו קודם שהודיע להם, ולהתוס' שבא סמוך לחשכה משמע שאמר שיבסום תבשילם ויאכלו מעדנים ביומא רבא דמערבא, ולעולם י"ל שכששמעו זאת מפיו נמנעו מזה אלא שלא התענו בו לגמרי, וא"כ ליכא תקלה דחטאת (מעותיו דהוי מוקצה ג"כ אינו מה"ת לפ"ז ובפרט שהיה בדעתו לטלטלם ול"ל דמיגו דאתקצאי בה"ש כו' כמובן)

ומ"ש התוס' שבת שם מההיא דפסחים דף ק"ו דר' ירמי' אשתלי וטעים קודם הבדלה, לכאורה לא מוכח מזה שיארע תקלה לצדיקים באיסור מה"ת דהתם אינו אלא איסור מדרבנן בפרט שלא היה אלא טעימה מידי, וכמו"כ מה שהביאו מהמדרש דבין דין לדין מתאכל תאנתא בטיבלא, ג"כ תרומת פירות מדרבנן (אף אי ראו פה"ב ושאכל ר"ז בעצמו אכילת קבע), ועיין תוס' ר"ה י"ב וגם הוי בזה"ז. והגם דחמיר עונש הטועם קודם שיבדיל לפי שהשביע גרונו וע"ש בתוס', דכל העובר על ד"ס ח"מ, ועונשו חמור במזיד, מ"מ לענין שכחה ושוגג יש לחלק לענין תקלה דחטאת דחזינן שגם בשוגג צריך קרבן לכפרה משא"כ איסור דרבנן שלא אסרו אלא לעשות כן בזדון, וגם למ"ד קנסו שוגג אטו מזיד בדרבנן עיין גיטין נ"ד וש"נ היינו דגזרו אטו מזיד ומשום דד"ס צריכין חיזוק כדי שלא יבא לעבור במזיד. ולגירסת הספרים שלנו ביבמות דף צ"ט וכתובות כ"ח דפריך השתא בהמתן של צדיקים כו' מוכח שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים אף במקום שאין החכם עצמו נכשל באכילת איסור ור"ת ל"ג כן כמבואר בתוס'. ובחולין דף ה' פריך היכי מסתייעא מילתא למיכל איסורא כו' הגם שאינו אלא מדרבנן שנמנו על שחיטת כותי ואסרוה, הגם דקמי שמיא גליא שהכותי שאכל ר"י משחיטתו לא היה מומר לעבודת כוכבים ודמות שמצאו בראש הר גרזים, וכן בדף ו' דקאמר אפשר גזרו על תערובות דמאי ומסתייע מילתא דרב אסי למיכל איסורא כו', והיינו דהגם שכל איסור דמאי אינו אלא מספק טבל ואפשר דקמי שמיא גליא שהפריש הע"ה המעשר כדין מ"מ לדידן הוי איסורא כיון שגזרו ע"ז חכמים, וא"כ צ"ל דבמידי דאכילה שהמאכל בעצמו אסור גנאי הוא לצדיק שאוכל דבר איסור אפילו מדרבנן, ודוקא במידי אחרינא או שהמאכל מותר והשעה אסורה וכחילוק התוס', יש לחלק בין איסור חמור דחטאת לאיסור מדרבנן, וההיא דאתאכל פירי בטבלייהו מסיק במדרש אם הראשונים כמלאכים כו' וכמו שהובא בתוס', וי"ל ג"כ דר"ז נענש על מה שסמך א"ע דבודאי שלח לו ר' ירמי' מתוקנין ומשום דחזקה על חבר כו' וכמ"ש עירובין ל"ב וש"נ, ולא שם אל לב לחשוש שמא ר' ירמי' סמך א"ע שכשהוא שולח לר"ז בחסידותו ידקדק ביותר ולא יאכל עד שיוודע לו בבירור שהן מתוקנין, וכמו שאמר כן ר"י באמת (ועיין תוס' ע"ז נ"ט), וגם שהיה לו לשאול את פיו דהוי ספק שאפשר לברר ועיין פסחים ד"ד, דהא מחר קם ר"י עם ר"ז א"ל תקנת אילן תאנייה, ולזה נענש שבא תקלה לידו וכעין שנענש ר' ישמעאל שהטה על שאמר אני אקרא ולא אטה (ועפ"ז יש לחלק ג"כ בהא דאשתלי וטעים מידי לפמ"ש במק"א גבי שכחה אי לא מיקרי אונס עיין מ"א סי' ק"ח ומש"ש, משא"כ בההיא דחולין ה' וכדומה שאם לא ידעו מהגזירה הוי אונס גמור, ורגלי חסידיו ישמור מחטא ומכשול כל שאין בזה שום ענין קרוב לפשיעה קצת) ואי הוי בח"ל עיין בכורות כ"ז שאוכל והולך כו'

והנה מ"ש התוס' מההיא דיבמות דף צ"ו שנקרע ס"ת בחמתן, הנה לכאורה גם התם לא נכשלו באיסור