אבן הראשה נט

דממילא גם בלילה לא יי"ח כשקראה ע"פ, ואם היה מקום לומר כן היה מתיישב קושית הט"א גבי סעודה שאכלה בלילה לא יי"ח דא"כ לילה לא מתסרא במלאכה דאיסור מלאכה ילפינן מדכתיב ויום טוב ויקשה מ"ש בירושלמי עלה דהיה כותבה דורשה הד"א שמותר בעשיית מלאכה דדלמא מיירי לענין קריאת הלילה, דלפי זה ע"כ איירי ביום מדקתני בהך משנה דקראה ע"פ ל"י (וכן כשלא כוון לבו) ובעי לאוקי מתניתין ככ"ע. ועפ"ז י"ל דהרמב"ם שפסק דביום אינו חוזר ומברך זמן על קריאת המגילה משום דפסק כמ"ד דמג"א מטמאה את הידים ובספר היינו מגילה ושגם בלילה הוי עיקר מצותה. והא דקיי"ל בשו"ע כהסוברין דאף ביום מברך שהחיינו ומשום דעיקר מצות קריאתה ביום היינו משום דקיי"ל כשמואל דבספר מ"ש בנביאים וילפינן דקריאה בספר דוקא מגז"ש דזכירה זכירה דכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים ואיתקש לעשיה דעיקר עשיה ביממא. וכן דשמואל דאמר פורים שחל להיות בע"ש מאחרין פרשת זכור הגם שתקדום עשיה דלילה לזכירה גם למוקפין לטעמיה אזיל דס"ל בספר מ"ש בנביאים ועיקר קריאה ועשיה הוי ביממא משא"כ למ"ד שנאמרה לכתוב ברה"ק דכתיב זאת זכרון בספר הוא מ"ש במגילה ממילא י"ל דאחר שנתרבה חיוב קריאת המגילה בלילה גם בלילה הוי עיקר מצותה ואדרבה נימא מה זכירה גם בלילה אף עשיה כן [ומ"מ לכ"ע כשלא עשה סעודה אלא בלילה לא יי"ח כמ"ש]. ועיין מכות (דף כ"ג) אריב"ל ג' דברים עשו ב"ד של מטה והסכימו ב"ד של מעלה על ידם מקרא מגילה ושאילת שלום בשם והבאת מעשר מקרא מגילה דכתיב קיימו וקבלו היהודים קיימו למעלה מה שקבלו למטה. ולכאורה משמע דסבר כר' יהושע דלר"א המודעי דבספר היינו מ"ש במגילה לא עשו זה ב"ד של מטה מדעתם שכבר כתוב הוא בתורה וכבר ידעינן דהאי זכירה קריאה היא מדכתיב זכור דיליף דהיינו בפה [ולפ"ז י"ל דהיינו דומיא דש"ש בשם להפירוש דהיינו שמותר לשאול בשלום חבירו בשם דה"נ בכלל מקרא מגילה הוי מה שהותר לקרותו דלא נימא מדכתיב הלא כתבתי לך שלישים דאי אתה רשאי לרבעו וא"ש הסדר דלא נקט ש"ש דהוי רשות לבסוף] ושמואל דאמר ה"א מילתא דעדיפא מכולהו כו' קיימו למעלה מה שקיבלו למטה לטעמיה דסבר דבספר לא הוי מ"ש במגילה אלא שקיבלו ב"ד של מטה כריב"ל וכן רבא דאמר דלשמואל לית ליה פרכא לטעמיה שהוצרך לילפותא דאתיא זכירה זכירה כו'. וכן ריב"ל לטעמיה דיליף חיוב הקריאה בלילה ולשנותה ביום שנאמר אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי ודממילא עיקר קריאה ביממא כיון שהזכירו הכתוב תחלה וכמ"ש התוס' ולטעמיה דלא ידעינן קריאת מגילה בספר אלא ממ"ש והימים האלה נזכרים ודאתי זכירה זכירה ודוקא ביממא כמ"ש והימים ומרבה אף קריאת הלילה ממ"ש ולא דומיה לי. ולר' חלבו דיליף מדכתיב למען יזמרך כבוד ולא ידום שאינו מפורש טפי יום מלילה אפשר לומר דכהדדי נינהו דלמ"ד דבספר היינו מ"ש במגילה י"ל דלא שנא יום ולילה. ובזה יש ליישב הא דקאמר (דף כ') ביום אין בלילה לא לימא תהוי תיובתא דריב"ל דאמר ריב"ל חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולא קאמר דתהוי תיובתא דריב"ל ודר' חלבו אמר עולא ביראה דאמר נמי דחייב לקרות המגילה בלילה. די"ל דלר' חלבו לא קשיא די"ל דס"ל דבספר מה שכתוב במגילה ודמתניתין אתיא כר' יהושע דיליף דוקא ממ"ש והימים האלה וגו' ודמש"ה דוקא ביום ולא פריך אלא לריב"ל דסבר כר' יהושע כדמוכח מההיא דמכות שם וס"ל כל הילפותא ממ"ש והימים האלה וגו' וקאמר שצריך לשנותה ביום וקשה לדידיה ממתניתין [וי"ל עפ"ז דרבא גבי סעודה בלילה ג"כ לטעמיה דלדידיה גם עיקר קריאה וזכירה הוי ביממא וא"כ מוכח דסוגיית הש"ס סבר כן]. והנה גם אי נימא דלכ"ע גם בקריאת הלילה קראה ע"פ לא יי"ח דכיון שנתרבה קריאת הלילה יש לו דין קריאת היום לגמרי והכי מסתברא דלכ"ע הוי כן ניחא מ"ש שנאמרה לקרות ולא נאמרה לכתוב דהיינו דמש"ה אינה מטמאה את הידים לפי שלא נאמרה ברה"ק לכתוב אלא לקרות ושיהא הקריאה בספר ואין הכתיבה מצוה אלא הכשר מצות הקריאה כדי שיקרא מן הספר ומש"ה לא קדישא כ"כ ולמ"ד דכתב זאת זכרון בספר היינו מ"ש במגילה גוף הכתיבה הוי מצוה ומש"ה יש בה קדושה

ועפמ"ש די"ל דקריאת הלילה לא הוי כקריאת היום להך מ"ד וכן כתב הנוד"ב (ת' מ"א) בדברי התוס' (דף ג' ד"ה מבטלין עבודתן) דקריאת הלילה לאו מ"ע דד"ק הוא ומ"ש חייב לקרות בלילה היינו מצוה דרבנן אבל לא נרמז במגילת אסתר דימים נזכרים ונעשים כתיב ולא לילות ועמ"ש הר"ן ריש מכילתין דמגילה דליליא אפשר דלא קרי לה בני כפרים דמגילה דיום עיקר. ובדף י"ט אמרינן ל"ש אלא שעתיד לחזור בלילי י"ד אם קודם עמוד השחר יצא מן העיר דכיון שלא יהיה שם ביום לא הוי אפילו פרוז בן יומו דביום תלינן. וכשבא ביום הוי פרוז בן יומו וע' (סימן תרפ"ח מ"א ס"ק ז') עמ"ש בשו"ע ואם לא היה בדעתו לחזור אלא לאחר זמן הקריאה דעיקר קריאה תלוי ביום י"ד ולא בלילה והט"ז הקשה דלמה לא ניזל בתר קריאת הלילה יע"ש ומיושב כמ"ש. יש ליישב מ"ש הר"ן לענין עיירות המסופקות אם הן מוקפין חומה מימות יהושע בן נון דהוי ספק של דבריהם ולקולא ונמצא פטורות בשניהם ומבטל ממנו בודאי מקרא מגילה לפיכך קורא בראשון ופטור בשני והקשה הטו"א דכיון דאסתר נאמרה לקרות ברה"ק הוי מדברי קבלה ודינו כשל תורה דספיקו לחומרא וכהא דאמר בפסחים (דף נ"ד) דט"ב ביה"ש שלו אסור שהחמירו בספיקו כשל תורה. ועפמ"ש י"ל דקאמר שפטור בשני מקריאת הלילה דלא הוי מד"ק אלא מדרבנן ואסמכתא בעלמא אקרא דנביאים. ומה שהוצרך הר"ן לומר דמה שהיו קורין בטבריא ובהוצל בי"ד ובט"ו במדת חסידות היו נוהגין כן היינו משום דמשמע בפשיטות דהוה קרי גם בליל ט"ו כמו בליל י"ד. וגם כבר כתב הר"ן שהולכין בהן אחר רוב עיירות שרובן אינן מוק"ח מימות יהושע וא"כ מה דקרי בהוצל בין בלילה בין ביום ט"ו אינו אלא ממדת חסידות. ועפ"ז י"ל דמ"ש הרמב"ם דעיר שהיא ספק קורין בה בשני הימים ובליליהן לטעמים אזיל שפסק דביום אינו חוזר ומברך שהחיינו ולא ס"ל דעיקר הקריאה הוי ביום דוקא וגם קריאת הלילה הוי מד"ק כביום וספיקיה לחומרא משא"כ לשיטת ר"ת ורא"ש והר"נ והה"מ שחוזר ומברך ביום שהחיינו דביום הוא עיקר מצותה. ומה שלא הגיה הרמ"א בשו"ע על מ"ש המחבר כדעת הרמב"ם שקורין בי"ד ובט"ו ובליליהון די"א שא"צ לקרות ליל ט"ו כמו שהביא דעת הסוברין דמברך זמן ביום היינו משום דגם לדעת הר"נ יש לנהוג כן במדת חסידות כיון שאין הפסד בדבר ובודאי יש לחוש בזה לדעת הרמב"ם לקרות בלא ברכה. ועמ"ש הט"ז בשם הרש"ל למה אין מברכין עליה בב' ימים כשאר ספיקא דיומא לענין ברכה והאריך בזה ולכאורה מיושב גם להסוברין שיש לברך על הספק וכמ"ש בלשון הרמב"ם ומברכין על קריאתה בי"ד בלבד הואיל והיא זמן קריאתה לרוב העולם ואינו ספק השקול וכמ"ש הר"ן שהולכין אחר רוב עיירות שרובן אינן מק"ח מימות יהושע וגם די"ל דהשתא הוא שנבנתה. ורק מחומרא בעלמא קורא בט"ו בלא ברכה

ובמ"ש לעיל שיש ליישב מ"ש בשו"ע שאין עושין סעודת פורים עד יום א' בשבת. ודלא קשיא הא דקאמר הש"ס דכיון דאיכא מוקפין דעבדי בט"ו עשייה וזכירה בהדי הדדי קא אתיין. ראיתי כעת בתשובת הרשב"ץ (חלק