אבן הראשה נז

בשבת מכינים הכל מע"ש משא"כ כשעושין במוצ"ש שאין מכינין מע"ש אכתי ליכא למיחש וכמ"ש

ואם נימא הכי שעושין הסעודה במוצ"ש יתיישב בלא"ה הא דקאמר דכיון דאיכא מוקפין דעבדי בחמיסר עשיה וזכירה בהדי הדדי קא אתיין לפמ"ש שהלילה נגרר אחר יום שלפניו לענין מצות שמחה והגם דאכתי קדמה זכירה לעשייה שהוא בלילה שלאחריו י"ל דמ"מ קאמר דבהדי הדדי קא אתיין כיון שהוא נחשב יום אחד לענין זה. דהא גם כשעושין הסעודה בשבת עושין הסעודה אחר הזכירה שאין עושין משתה ושמחה אלא אחר התפלה וקריאת התורה ובפרט קריאת פ' זכור דהוי מה"ת ומ"מ נחשב כדאתיין בהדדי וה"נ כשעושין הסעודה בלילה השייך ליום שלפניו לענין זה ע"פ סברת הטו"א דכעין מצות שמחת יו"ט מה"ת תיקון. אמנם מלשון השו"ע משמע שאין עושין הסעודה עד יום א' בשבת ולא במוצ"ש ומשום דבכל השנים מתחילין הסעודה ביום וגם יהא פנאי יותר להכין הסעודה שאם יבשלו מע"ש יתקלקל ויפיג טעמו. וגם שבמוצ"ש רגיל הוא להיות שבע מאכילת ג"ס בשבת

ויש ליישב עוד קושיית הטו"א לפמ"ש בשו"ע שגם בליל י"ד ישמח וירבה קצת בסעודה וכן מבואר בלשון התה"ד שכתב משעת קריאת המגילה עד לילה סעודת פורים שהן שני לילות ויום אחד ע"ש. והשתא י"ל דהא דקאמר דסעודת פורים שאכלה בלילה לא יי"ח היינו שאם לא עשה סעודה אלא בלילה ולא ביום לא יי"ח דכתיב ימי משתה ושמחה ולא שיהא בלילה לבד וצריך שיהא בלילה וביום וכן איסור עשיית מלאכה והספד איכא בין ביום בין בלילה ומש"ה קאמר דלא הוה אפשר למיכלה באורתא שצריך לעשות סעודה גם ביום. והנה גם לפ"ז י"ל דכשחל פורים בשבת שמה שעושין הסעודה אחר השבת הוא בתורת תשלומין יכול לעשותו גם בלילה במוצ"ש ודהכי עדיף טפי לפי שהוא סמוך לזמן מצותו. אמנם כבר נתבאר דמלשון השו"ע משמע שעושין הסעודה ביום המחרת

ולכאורה יש להוכיח שא"צ לעשות משתה ושמחה בלילה מהא דקאמר דכיון דאיכא מוקפין דעבדי בחמיסר עשיה וזכירה בהדי הדדי קא אתיין שאם צריך לעשות משהה ושמחה בלילה אכתי קדים עשיה דלילה לזכירה ועדיף להקדים פ' זכור. אמנם י"ל דס"ל דלא הוי בזה קדמה עשיה לזכירה משום דעיקר עשיה ביום ונחשב כדאתיין בהדדי שהזכירה והקריאה הוא בין העשייה דלילה להעשייה דיום. ועפ"ז היה מקום לומר דהיינו טעמא דר"נ דאמר עדיין היא מחלוקת ודגם כשחל להיות בשבת עצמה מקדימין אליבא דרב דהיינו כי היכי דלא תקדום עשייה דלילה בעיירות לזכירה ורב הונא דאמר לד"ה אין מקדימין סבר אליבא דרב דלא הוי בזה קדימה עשיה לזכירה משום דעיקר עשייה ביום. ובזה היה מתיישב מה שהקשה הנוד"ב (תשובה מ"ב) בהא דאמר טעמא דרב דמקדימין כי היכי דלא תקדום עשייה לזכירה דטעם זה מספיק רק לפרזים וצ"ל דהואיל ופרזים מקדימין שוב גם מוקפין מקדימין ולמה לנו לומר כן והלא רב ס"ל דגם עשייה וזכירה בהדדי ג"כ לא עבדינן כדפליג לקמן בפורים שחל להיות בשבת וא"כ הוה ליה לפרש כאן טעמיה דרב כי היכי דתקדים זכירה לעשייה דטעם זה מספיק גם למוקפין יע"ש. ועפ"ז היה מקום לומר דגם מה שמקדים וקורא כשחל להיות בשבת עצמה היינו כדי שלא תקדום עשייה לזכירה לפום הך מ"ד אליבא דרב דקפיד שלא תקדום עשייה דלילה לזכירה. ובהא דשמואל י"ל ג"כ לפמ"ש די"ל שמאחרין הסעודה וקאמר דאתיין בהדדי שהזכירה הוא בין עשיה דפרזים לעשייה דמוקפין וא"כ במוקפין לא קדמה עשייה דלילה. א"נ דהגם שעושין סעודה גם בלילה מ"מ כשחל בשבת אין עושין סעודת פורים אלא ביום שהוא עיקר הסעודה וכמ"ש התוס' (דף ד' ד"ה חייב) דעיקר הסעודה ביממא הוא (ומבואר מקום ג"כ שיש מצוה גם בלילה אלא שאינו עיקר הסעודה) והזמן גדול שיוכל לסעוד בו כמה פעמים. ובלילה שאינו זמן עיקר הסעודה אין עושין אותו אלא בחול ולא בשבת דבלא"ה סועד לכבוד שבת. ואין עושין בו אלא הסעודה העיקרית ומש"ה ניחא הא דפרש"י ד"ה עדיין היא מחלוקת. כדי שתקדם זכירה לעשיה דעיירות ולא פירש כי היכי דלא תקדום עשיה דלילה. א"נ דסבר דכיון דעיקר הסעודה ביום הוא פשיטא דנחשב לכ"ע כדאתיין בהדדי לפי שהוא בין העשיה דלילה להעשיה דיום שהוא אחר התפלה. והא דלא מפרש טעמא דרב כי היכי דתקדום זכירה לעשיה י"ל דכיון דאתמר פורים שחל להיות בע"ש רב אמר מקדימין כו' משמע דלהך מ"ד נקיט אליבא דרב דוקא כשחל בע"ש ולא כשחל בשבת ולא קפיד אלא שלא תקדום עשיה לזכירה. וגם אי נימא דס"ל אליבא דרב דגם כשחל בשבת מקדימין ג"כ ניחא דהא איהו ס"ל דלא משגחינן במוקפין שקדם בהו זכירה לעשיה ואי הוה קאמר טעמא דרב כי היכי דתקדום זכירה לעשיה הוי סד"א לדייק מזה דדוקא כשחל להיות בע"ש מקדימין ומשום שאם לא יקדימו לקרות פ' זכור לא יקדם גם במוקפין זכירה לעשיה ודכשחל להיות בשבת דבמוקפין קדם זכירה לעשיה אין מקדימין ולזה קאמר טעמא דרב כי היכי דלא תקדום עשיה לזכירה לומר דאזלינן בתר עיירות ולא משגחינן במוקפין. ועכ"פ כיון שהיה מקום לטעות בדבריו אילו אמר טעמא דתקדום זכירה לעשיה אין קושיא מה שאמר כי היכי דלא תקדום עשיה לזכירה גם אי סבר שצריך שיקדם זכירה לעשיה. ובתוד"ה עדיין הקשו דאמאי לא פריך מברייתא דקתני איזהו שבת שניה כל שחל פורים להיות בתוכה ואפילו בע"ש ולרב הו"מ למימר ואפילו בשבת שלאחר כך. וכתב הנוד"ב דלק"מ דלהכי לא תני דאפילו חל להיות בשבת שלאח"כ משום דאז דוקא בפרזים הדין כן ולא במוקפין ומש"ה נקט בע"ש שגם למוקפין מקדימין. ולענ"ד מיושב דברי התוס' דהו"מ למימר ואפילו חל בשבת שלאח"כ וממילא הוי ידעינן דמוקפין אין מקדימין כיון שפורים שלהם הוא אחר השבת וכשחל פורים שלהם בשבת מקדימין. וגם לענין קריאת פ' זכור לא גרירי בתר עיירות הגם דאפשר שיהא הקריאה בשוה כיון דתלי בזמן פורים שלהם וכן חלוקין בזמן קריאת המגילה

וקצת משמע מהש"ס דילן דסבר ג"כ שאין עושין הסעודה בשבת מדפריך (דף ד') על הא דאריב"ל פורים שחל להיות בשבת שואלין ודורשין בענינו של יום מאי אריא פורים אפילו יו"ט נמי וע"ש בתוס' דדוקא בשבת שאין קורין המגילה וליכא פרסומי ניסא. וצ"ע מאי פריך הש"ס דהא אצטריך פורים דסד"א דכיון דמחייב אינש לבסומי בפוריא וגם אין הלכותיו חמורות שאיסור מלאכה אינו אלא מצד המנהג וכיון דכשחל בחול א"צ לדרוש בענינו של יום סד"א דגם בשבת סגי בקריאת ויבא עמלק ואמירת על הנסים ומה שעושין בו סעודת פורים והגם דביו"ט שואלין ודורשין אף שקוראין בו מענינא דיומא ועושין סעודת יו"ט היינו לפי שיש בו הלכות ואזהרות הרבה משא"כ בפורים ושאינו קורא אז המגילה שא"צ לידע כ"כ הלכות היום ורק משום פרסום הנס הוה סד"א שאין לבטל בדרשה מצות הסעודה וריבוי המשתה. ומשמע מדפריך הש"ס מאי אריא פורים כו' שאין עושין הסעודה אלא למחרתו דכיון שאינו טרוד כ"כ במשתה ושמחה אלא בסעודת שבת והחכם דורש בכל שבת כמ"ש בשבת (דף קט"ז) ועיין בגיטין דף ל"ח) ובפרש"י ד"ה בעידן בי מדרשא ומש"ה קאמר דהוי מילתא דפשיטא דמסתבר לדרוש אז מענינו של יום אי לאו דסד"א דנגזור משום