אבן הראשה נו

יותר עיקרית משא"כ לענין הוראה שא"י להחמיר כשיש גם קולא בדבר

סימן יז

בשו"ע או"ח (סימן תרפ"ח סעיף ו') יום ט"ו שחל להיות בשבת אין קורין המגילה בשבת אלא מקדימין לקרותה בע"ש כו' ואין עושין סעודת פורים עד יום אחד בשבת וכדאמר בירושלמי ויעשו אותם בשבת א"ל ימי משתה כתיב את ששמחתו תלויה בב"ד יצא זה ששמחתו בידי שמים הוא. והט"ז והמ"א הביאו בשם הרלב"ח שכתב להאריך בראיות שהסעודה ומשלוח מנות הכל הוא בשבת והוכיח זה מהא דאמר במגילה (דף ל') איתמר פורים שחל להיות בע"ש רב אמר מקדימין פרשת זכור ושמואל אמר מאחרין רב אמר מקדימין כי היכי דלא תקדום עשייה לזכירה ושמואל אמר מאחרין אמר לך כיון דאיכא מוקפין דעבדי בחמיסר עשייה וזכירה בהדי הדדי קא אתיין. והך דעבדי בחמיסר לאו היינו קריאת המגילה דלכ"ע מגילה בשבת לא קרינן ועוד דקריאת המגילה לאו היינו עשיה אלא זכירה ומוכח דהא דעבדי בחמיסר היינו סעודת פורים ומשלוח מנות ומוכח דתלמודא דידן פליג על הירושלמי. ולכאורה מוכח מדברי הש"ס דגם כשחל להיות י"ד בשבת (בזמן הש"ס שהיה חל לפעמים בשבת) עושין העיירות הסעודה בשבת מדקאמר דחל להיות בשבת עצמה ר"נ אמר עדיין היא מחלוקת וכפרש"י דאף בזו אמר רב מקדימין כדי שתקדם זכירה לעשייה דעיירות. אמנם לכאורה י"ל דגם להש"ס דילן דוקא מוקפין עושין הסעודה בשבת כשחל ט"ו בשבת ומשום שאינם יכולין לאחר ולעשות הסעודה לאחר השבת שאינו אז זמן שמחה כלל גם אי נימא דמה שאמר הכתוב ולא יעבור היינו לקריאה אבל לשמחה לא דיבר הכתוב וכמ"ש הר"נ. משא"כ כשחל י"ד להיות בשבת י"ל שעושין העיירות הסעודה בט"ו אחר השבת כיון דהוי זמן משתה ושמחה והוא זמנן של מוקפין וגם לעיירות הוא יום שאסור בהספד ותענית כדכתיב במג"ת את יום י"ד ואת יום ט"ו יומי פוריא אינון דלא למספד בהון דהיינו לאסור את של זה בזה ושל זה בזה. והא דאמר רב פורים שחל להיות בשבת מקדים וקורא משבת שעברה זכור כדי שתקדם זכירה לעשייה דעיירות י"ל דרב אזיל לטעמיה דאמר במו"ק (דף ח') מניין שאין נושאין נשים במועד שנאמר ושמחת בחגך בחגך ולא באשתך ודלא כשמואל ור"ח דאמרי טעמא לפי שאין מערבין שמחה בשמחה וע"ש בתוד"ה מפני ביטול פו"ר שכתבו דלדידיה אינו אסור לערב שב"ש ועיין במג"א (סימן תקמ"ו ס"ק א') שכתב ליישב בזה מ"ש התוס' בכתובות (דף מ"ז) דמותר לישא בלא סעודה דהיינו משום דהתם קאי אליבא דרב ורב יליף מדכתיב ושמחת בחגך ולא באשתך וה"ק דשמחת הסעודה שאתה עושה יהיה בחגך ולא באשתך אבל נשואין בלא סעודה שרי. ולפום דקיי"ל כשמואל דס"ל הטעם דאין מערבין שב"ש אפילו נשואין בלא סעודה אסור דאיכא שמחה. ומדוייק בזה מ"ש התוס' בכתובות שם בלשונם דאע"ג דאמר ושמחת בחגך ולא באשתך דאין נושאין נשים בחוש"מ כו' יע"ש משום דדוקא להך ילפותא שרי נישואין לחוד בלא סעודה. וכיון דלרב מותר לערב שב"ש דבחג דוקא יש גזה"כ מש"ה לדידיה עושין הסעודה בשבת משא"כ לדידן דקי"ל שאין לערב שב"ש ממילא קיי"ל כמ"ש בירושלמי שאין לעשות הסעודה בשבת עכ"פ כשיכולין לאחר ולעשות משתה ושמחה אחר השבת. והא דאמר שמואל דעשיה וזכירה בהדי הדדי קא אתיין היינו משום דמוקפין אינם יכולין לאחר ולעשות הסעודה אחר השבת שאינו זמן שמחה כלל. ולכאורה י"ל ג"כ דמש"ה אמר דאתיין בהדי הדדי ולא אמר שקדמה זכירה לעשיה משום דגם שמואל דאמר דמשגחינן גם על מוקפין מודה דמשגחינן גם בפרזין ואין סברא לומר שהפרוזין ישגיחו לענין קריאת פ' זכור על המוקפין לבד אלא דאמר דהגם שתקדום בפרזים עשייה לזכירה כנגד זה יקדימו מוקפין זכירה לעשייה ועשיה וזכירה בהדי הדדי קא אתיין שהזכירה הוא בין עשיה דפרזים לעשיה דמוקפין והא דקאמר דעבדי בחמיסר היינו שזמנם הקבוע הוא בחמיסר ודממילא כשחל בשבת יש לעשות הסעודה ביום א'

ולכאורה י"ל לפמ"ש הטו"א להקשות בהא דאמר רבא סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו מ"ט ימי משתה ושמחה כתיב. דאלא מעתה הא דדרשינן שמחה מלמד שאסור בהספד משתה מלמד שאסור בתענית ה"נ נימא דבליל פורים מותר בהספד והא לילו הוי כיומו לכל דבר ותירץ דודאי כל מה דתקנו רבנן וכן דברי קבלה כעין דאורייתא הוא ומיהו לענין מצות שמחה של יו"ט אין מצות שמחה נוהג מה"ת בלילי יו"ט ראשון כדאמר בסוכה (דף מ"ח) והיית אך שמח לרבות ליל יו"ט אחרון לשמחה או אינו אלא לרבות ליל יוט"ר ת"ל אך חלק הרי דליל יוט"ר חלוק מיומו לענין מצות שמחה ומש"ה לענין מצות שמחת פורים אינו נוהג אלא ביום דומיא דמ"ע דקום ועשה של תורה יע"ש. ובדבריו ז"ל יש מקום ליישב מה שנהגו לעשות סעודת פורים גם בליל ט"ו ועמ"ש התה"ד (סימן ק"י) שעושין רוב הסעודה בלילה לפי שביום הן טרודין במשלוח מנות ומתנות לאביונים ואין פנאי לאכול בסעודה בשמחה ובתענוג ועיין מ"א (סי' תרצ"ה ס"ק ה') ועדיין צ"ע מה שמאריכין אז בסעודה כיון שכבר עבר זמן מצות שמחה: ועפ"ז י"ל לשיטת פרש"י בפסחים (דף ע"א) שאינו מרבה אלא לילי יו"ט האחרון לשמחה ויו"ט האחרון גופיה לא וגזה"כ שהלילה בכלל שמחה שנגרר אחר היום שלפניו וכמו בקדשים שהלילה הולך אחר היום והיום שלאחריו אינו בכלל מצות שמחה וכן ליל יו"ט ראשון אינו בכלל וע"ש בתוס'. ומ"ש במק"א ליישב והשתא י"ל דליכא מצות שמחה בליל י"ד ואיכא למצות שמחה בליל ט"ו שנגרר אחר היום שלפניו וכמו ליל יו"ט אחרון וכעין של תורה ומש"ה ממשיכין הסעודה הרבה בלילה והשתא י"ל דכשחל פורים בשבת שעושין הסעודה אחר השבת כמ"ש בירושלמי מדכתיב לעשות אותם ימי משתה ושמחה את ששמחתו תלויה בב"ד יצא זה ששמחתו תלויה ביד"ש ומשום דלא אפשר לעשותו גם אחר שכבר יצא ידי ג' סעודות של שבת ומשום דאכתי בלא"ה יום שמחה הוא וגם כבר שבע הוא מסעודת שבת ואם יעשה אח"כ סעודת פורים לא יעשה סעודות שבת כהוגן ובהכרח עושה הסעודה אחר השבת. דמ"מ עדיף לעשותו במוצאי שבת בלילה דהוי בכלל מצות שמחה של היום הקודם משא"כ כשיעשה הסעודה למחרתו ביום ראשון דלא שייך כלל במצות שמחה. והגם דאמר בשבת (דף קי"ט) לעולם יסדר אדם שולחנו במוצ"ש אע"פ שאינו צריך אלא לכזית וללוות השבת ביציאתו דרך כבוד. יכול לשמוח אז בסעודת פורים וליכא משום עייה שב"ש. והגם דאמר בכתובות (דף ה') אר"ז גזירה שמא ישחוט בן עוף בשבת לצורך מוצ"ש שיהא טרוד וישכח שהוא שבת הא קאמר התם אלא מעתה יוה"כ שחל להיות בשני בשבת ידחה גזירה שמא ישחוט בן עוף התם דלנפשיה לא טריד הכא דלאחרים טריד א"נ התם אית ליה רווחא הכא לית ליה רווחא וא"כ ה"נ הגם דלית ליה רווחא כשיהיה הסעודה בלילה מיד אחר השבת ליכא למיגזר כיון דלנפשיה לא טריד (ובעיוה"כ היו רגילין להרבות בעופות ומ"מ לא חיישינן. ואין לומר דלפי שהוא ימי הדין ותשובה מש"ה ל"ח שיבא לשכוח ולשחוט בשבת דהא הש"ס בכתובות אינו מחלק בזה). וכדל"ח להסוברין שעושין הסעודה בשבת הגם דחייב לבסומי בפוריא ויש לחוש טפי לשכחה. והגם די"ל דכשעושין