אבן הראשה נה

לעונש עון גזל ש"מ דס"ל לסוגית הש"ס דגם אשה ישנה בחיוב ועון ב"ת

ובהאי ענינא כתב לי אחי הרה"ג מו"ה אברהם נ"י (במכתבו י' טבת תרל"ו) שיש להעיר בזה מהא דקאמר בכתובות (דף ז') ומי איכא הוראה לאיסור אין והתנן הורוה ב"ה שתהא נזירה עוד ז' שנים אחרות וא"נ כי הא דתניא חוט השדרה שנפסק ברובו דברי רבי ר' יעקב אומר אפילו ניקב הורה רבי כר' יעקב דלמ"ד אשה ישנה בב"ת לא מוכח מדתנן הורוה ב"ה כו' דהתם יש קולא בדבר דהקרבנות נזיר שהוצרכה להביא יתאחרו עי"ז עוד ז' שנים וא"כ עברה בב"ת וע"כ שלא הורו כן מצד חומרא בעלמא אלא מצד שההלכה פסוקה אצלם כן בלי ספק. אך י"ל דאכתי הוי הוראה לאיסור וחומרא לחוד וליכא קולא בדבר דכיון שגזרו על אה"ע אינה עוברת בב"ת כיון דגזירת חכמים הוא ואין העיכוב ממנה או דמש"ה מייתי מהא דהורה רבי כר' יעקב דרבי בעצמו חולק עליו ורק למעשה הורה כר' יעקב לחומרא משום דמהא דתנן הורוה ב"ה איכא לדחויי וכמ"ש עכ"ד. ונ"ל דבריו דאא"ל שהביאה מיד קרבנותיה בבואה לא"י ושבסוף הזמן הביאה שנית דלפמ"ש בנזיר (דף כ') דהוי קנס מדרבנן א"א שתביא בשביל זה חב"ע ומבואר בלשון הש"ס שינהוג כל דיני נזירות ויביא קרבן בסוף הזמן ועשאוהו כטמא שנזר וכן מבואר ברמב"ם והא דאיש שנזר נזירות הרבה והשלים נזירותיו ואח"כ בא לארץ (ועמ"ש התוס' דלא סגי דלא אתי לא"י כו') דאמרי ב"ה שהוא נזיר בתחלה וימתין מלהקריב היינו משום שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשוא"ת עיין יבמות (דף צ') ושפיר מאחר הבאת קרבנותיו בשביל קנס חכמים (וא"א שיכופו אותו לקבל עליו נזירות שנית ושיביא קרבנותיו ב"פ שלא ברצונו ועיין ב"ב דף מ"ח) ועכ"פ כשישנה בב"ת לא הוי הוראה לאיסור לחוד ולא מוכח מזה אלא למ"ד שאינה בב"ת והגם דלפמ"ש הט"א בז' שנים ודאי עוברת ג"כ איכא מאן דפליג

וצ"ע לענ"ד הא דפרש"י שם וז"ל ומי קרי איסור הוראה משום דכל אדם רשאי להחמיר והאוסר אין זה סמיכת דברים שאפילו מן הספק שאין ההלכה ברורה לו הוא בא ואוסר כו'. דהא מבואר בפרש"י חולין (דף נ"ג) ד"ה אתריה דשמואל וז"ל אבל אי הוו פליגי בה לא הוה משדר להו קמיה להפסיד ממון ישראל דכ"מ שיש נדנוד חטא אין חולקין כבוד לרב וכן מפורש בירושלמי (ספ"ה דתרומות וספ"ק דחגיגה) אר"א כשם שאסור לטהר את הטמא כך אסור לטמא את הטהור. והא דקאמר שמואל בירושלמי (ס"פ אין מעמידין) והובא בתוס' חולין (דף ס"ד ד"ה סימנין) לא ביש לי דאמרת על טהור טמא אלא סופך לומר על טמא טהור אין הכוונה שמותר לטמא הטהור אלא שא"ל שיגדל עוד יותר המכשול כשיאמר על טמא טהור. והא דקאמר בקדושין (דף מ"ד) אפכוה שדרוה לקמיה דרב ופרש"י דמשום דרב אוהבו של שמואל היה אפכוה אולי יודה לדברי קרנא שאמרו בשם שמואל וחששו שלחומרא יודה לו י"ל דהיינו משום דהתם אין שום הפסד בדבר כשתמאן ג"כ. ובלא"ה אפשר שלחומרא יודה לו יותר דחכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר ועיין יו"ד (סימן רמ"ב סעיף ל"א) ובש"ך (ס"ק נ"ח) דשאחד"א כל שאינו מברר שהוראתו היה טעות גמור ובפרט שלא החזיק אדע לגדול ממנו וע"ש בש"ך (ס"ק ס') דאם החכם הראשון אסר מחמת חומר אינו יכול להתיר אפילו במעשה אחר משא"כ כשיאמרו בשמו לקולא לא יודה לו אם יחלוק עליו בשיקול הדעת. ואין להקשות דלפ"ז מאי מייתי מהא דקתני הורה רבי כר' יעקב דשאני התם דחשיב הוראה שצריך שיהא ההלכה ברורה לו לפי שאסור להטריף כשהוא מותר משא"כ מה שהורה דאסור לבעול בתחלה בשבת שיכול להחמיר בזה גם כשאין ההלכה כן. דלק"מ די"ל דה"נ אסור להחמיר משום דהא נתחייב בעונתה ואם מותר לבעול צריך לבעול בשבת ועמ"ש התוס' ד"ה א"ל דבעילה ראשונה הויא מצוה וגם הוא צורך מצות פו"ר הגם שאין אשה מתעברת ע"פ הרוב מביאה ראשונה מ"מ הוא צורך מצות פו"ר שעי"ז יקדם הביאה שניה וא"כ אסור להחמיר בחנם אלא דבמקום שהוא ספק לו ואינו יכול להכריע הוא אוסר ואינו מתיר ושפיר מדמה להו אהדדי וגם כיון דרבי גופיה אמר דדוקא כשנפסק ברובו ש"מ דמה שהורה כר' יעקב הוא מחשש בעלמא. וצ"ע לשון פרש"י דכל אדם רשאי להחמיר דלא ה"ל לפרש כן אלא דנהי דאסור להחמיר בחנם אין זה הוראה משום דכל שאין ההלכה ברורה לו בהכרח הוא אוסר ואינו מתיר אלא כשההיתר ברור לו. והא דלא מייתי הש"ס מההיא דחולין (דף פ"ו) הורה רבי כר"מ והורה רבי כחכמים הגם דהוי חומרא בעלמא שאסור לשחוט אחר החש"ו לענין או"ב וליכא חשש דאתי למימר שחיטה מעלייתא היא כו' דאמרי בשרא דלא קא מבעיא ליה וכן קאמר התם בשלמא לרבנן לחומרא די"ל דאכתי יש בזה קצת הוראה דלרבנן א"ח על שחיטתן משום נבלה והגם דמלקות ליכא בזה"ז איכא נ"מ לענין פסול עדות עיין חו"מ (סימן ל"ד) וגם דעדיפא מייתי מהא דהורה כר' יעקב וכמבואר (ומש"ה לא מייתי מההיא דשבת (דף מ"ו) או דלמא הורה במנורה לאיסורא ובחולין (דף נ"ו) הורו בטרפחת כו' וכריתות (דף י"ג) ע"ש ובלא"ה התם הוי באיבעיא בעלמא]. והגם דמכל חומרא יסתעף קולא וכעין הא דאמר בסנהדרין (דף פ"ז) שע"י האיסור אינו ש"פ וכשקידש את האשה בחתיכה קטנה שאינה ש"פ אלא כשהחתיכה כשירה אינה מקודשת וכן ימצא דוגמאות הרבה שיסתעף קולא מחומרא. סד"א שאינו קרוי הוראה כיון דעצם הדבר הוא חומרא ועיין יומא (דף פ') כי אתשיל כו' ומייתי מההיא דהורוה ב"ה דאי אינה בחיוב בל תאחר ליכא בההוראה גופא שום קולא וכן מהא דהורה רבי כר' יעקב וכמ"ש

ויש להעיר בזה מדברי התוס' בשבת (דף קל"ו) ד"ה דתניא שהקשו מהא דתניא בבכורות (דף מ"ב) להוציא טומטום ואנדרוגינוס דאמאי אצטריך קרא למעט שאינם קדושים לעולה תיפוק ליה משום דילפינן מערכין לחומרא דהיינו חומרא שאין קדושה חלה עליהם וצריך להביא קרבן אחר ותירץ ר"י דאדרבה היא קולא שאם לא מצא אלא אנדרוגינוס יהא יושב ובטל וכהא דאמר בסוכה (דף ל"ו) כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין לא מצא ד' מינין יהא יושב ובטל והקשו ע"ז התוס' דשאני התם דהוי סופו להקל שאם לא ימצא ד' מינין כל ימי סוכה נמצא המצוה עוברת וא"א לעשותה עוד אח"כ אבל גבי קרבן אם אינו מוצא עכשיו אלא אנדרוגינוס אחר זמן ימצא וא"כ תחלתו וסופו להחמיר הוא. ולכאורה קשה דהא אכתי סופו להקל מה שיעבור בבל תאחר קרבנו וגם אי נימא דלא שכיחא שיעברו עליו ג' רגלים ולא ימצא קרבן אחר אכתי שכיחא שיעבור עי"ז בעשה דרגל אחד כשהוא סמוך לרגל וכשלא ימצא מה להקריב יעבור עליו הרגל דעובר בעשה. ומוכרח לומר דלא חשיב זה לקולא וגם שמה שממתין להפריש ולהקריב קרבנו הוא כדי שיביא קרבן מעליא וא"כ ה"נ י"ל דחשיב זה הוראה לחומרא לחוד ולא לקולא כלל וגם שאין העיכוב ממנה אלא מפני גזירת חכמים וכמו שכתבתי. אמנם יש לדחות לפי מ"ש התוס' בזבחים (דף י"ב ד"ה בן עזאי) דאע"ג דפסול שלא לשמן מוציאו מידי פיגול דבעי שיהו כל מתירין בכשרות לא דמי להא דאמר בפסחים (דף כ"ז) כל דין שתחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין ומש"ה כתבו התוס' בשבת דהוי תחלתו וסופו להחמיר כיון דלא קפדינן בזה מה שיסתעף מזה איזה קולא כל שהחומרא