אבן הראשה נד

ברגל א' גם אי נימא דשייך בב"ת דהוקש לאשה (הגם דל"ש בעצמו במצות שמחה ורבו הוא שמשמחו) דלא עדיף מאשה וגם אינו חייב להביא קרבנותיה וגם כשמיוחדת לע"ע ל"ש בחיוב. והנה עפ"ז יש ליישב קושיית האחרונים דמאי נ"מ ובמאי פליגי תנאי בכמה רגלים עובר בב"ת כיון דברגל א' עובר בעשה ומלקות ליכא אף בג"ר דהו"ל לאו שאין בו מעשה די"ל דנ"מ לענין נשים שאינן בעשה וישנן בל"ת

ולכאורה משמע דגם אשה ישנה בחיוב מ"ע דרגל אחד מהא דאיתא בב"ב (דף קס"ו) ובכריתות (דף ח') האשה שיש עליה כו' ה' זיבות ודאות וה' לידות ודאות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים והשאר עליה חובה מעשה שעמדו קינין בירושלים בדינר זהב אמר רשב"ג המעון הזה לא אלין הלילה עד שיהיה בדינרין בסוף נכנס לב"ד כו'. וכתבו התוס' בב"ב שם ד"ה נכנס לב"ד וז"ל ועוד כיון שהיתה מותרת לאכול בקדשים. למה היו עומדים בדינר זהב כיון שיכולות לאכול בקדשים. מיהו י"ל משום בל תאחר היו דוחקות כו' יע"ש והשתא צ"ל דעד השתא לא עברו בב"ת ואחר שהיה חמש לידות היתה מוכרחת להביא קרבנותיה משום ב"ת ומשכחת ה' לידות שעדיין לא עבר עליה אף רגל אחד משנתחייבה בקרבן וכגון שהפילה זכרים שאם הפילה לאור מ"א חייבת בקרבן שהוא אחר ימי מלאת ועמ"ש הכ"מ (פ"א ממחו"כ הלכה ט') דלא משכחת יום מ' לעיבורה בזכר בהיתר אא"כ עבר מ"ז יום דהיינו בהדי ז' ימי טומאה ולכאורה יש ליישב מ"ש הרמב"ם שהמפלת לאור מ"א לזכר חייבת בקרבן לפום דקאמר בנדה (דף מ') ורבנן אע"ג דכתיב זאת איצטריך לבן או לבת סד"א ה"מ בתרי עיבורי אבל בחד עיבורא כגון יהודה וחזקיה בני ר' חייא אימר בחד קרבן סגי לה קמ"ל וגם ר"ש דדריש שם קרא דלבן או לבת להא דתני בר ליואי לבן לבן מ"מ לבת לבת מ"מ. מודה דלא סגי בחד קרבן אלא דאזיל לטעמיה דס"ל יולדת חוטאת היא שבשעה שכורעת לילד נשבעת כו' ומש"ה פשיטא שחייבת על כל לידה ולידה אחר מלאת גם בחד עיבורא דדמי למאן דחייב ה' חטאות וכמ"ש בסוגיא דכריתות וא"צ קרא לזה. והשתא משכחת שחייבת קרבן כשהפילה לאור מ"א כשנשתהה אחרון אחר הראשון בחד עיבורא] ומשכחת לה כשהלידה הראשונה היה מ' יום קודם לסוכות שעדיין לא חל עליה חיוב קרבן בחג הסוכות והלידה האחרונה היה מ"א יום קודם הפסח של שנה מעוברת שיש זמן רחוק בינתים בערך ר' יום ובה' לידות שיש בינתים ד' פעמים מ"ז שהוא קפ"ח ימים לא עבר עליה עדיין אף רגל אחד וכשהגיע הרגל היו דוחקות משום בל תאחר ועיין נדה (דף ל') שבדקו ומצאו זכר למ"א וגם רבנן מודו בזה ויוכל לבדוק ולידע אם זכר הוא. ומדוייק בזה הא דנקט במשנה ובכל הסוגיא חמש לידות הגם דה"ה אפילו טובא ולא נקט בלישנא הרבה לידות או כמה לידות או עשר לידות והגם דפעמים מצינו דנקטי תנאי מספר חמש מ"מ כל מה שי"ל דהוי בדיוק גמור מסתבר לומר כן ומשום דיותר מחמש לידות לא משכחת שלא יעבור עליהן רגל אחד גם בזמן היותר רחוק שבין רגל לרגל] בינתים ושלא הביאה עדיין קרבנותיה. אמנם גם אם נאמר לדייק כן י"ל שאינה עוברת אלא בג"ר ומשום דקשה לידע שזכר הוא כשהוא בן מ"א יום אין ודאי שהפילה אחר מלאת עד אחר יום פ' משכחת ה' לידות בהפסק בינתים ד' פעמים פ' שלא יעבור עדיין ג"ר וגם אם נחשוב ימי טומאה דנקבה ג"כ משכחת אם הלידה הראשונה היה פ' יום קודם חג הסוכות של שנה מעוברת ויותר מחמש לידות לא משכחת שלא יעבור עליה ג"ר. ואדרבה מוכח מזה שאינה עוברת אלא בג"ר דאלת"ה יקשה כיון שהיו דוחקות משום בל תאחר למה לא הביאו עד עתה שבודאי כבר עבר עליה רגל א' מקודם לפמ"ש דאא"ל שהפילה למ"א ושנתברר שכל הנפלים היו זכרים ושהפילה אחר מלאת ונתחייבה ה' קרבנות קודם שעבר רגל אחד

וראיתי מקשין ע"ד התוס' בב"ב שם דהא כיון שמותרת לאכול בקדשים כשמביאה קרבן א' תו לא עברה משום ב"ת גם כשהשאר עליה חובה וכדקאמר בנדרים (דף ד') הרי חטאת יולדת דלא אתיא לכפרה ועבר עלה משום ב"ת ומשני ההיא קא שריא לה למיכל בקדשים ול"ל דבתר דידעינן מקרא דנזיר עובר בב"ת ילפינן מיניה יולדת (הגם דהיקש אינו חוזר ומלמד בבנין אב משום דמלמד חולין הוא וכמ"ש זבחים דף נ') דא"כ מאי פריך והרי חטאת יולדת כו' דדילמא מנזיר הוא דיליף לה. ולענ"ד א"ש דכיון שחטאת יולדת בא להתירה לאכול בקדשים ומשעה שהולידה ונתחייבה בקרבן חל ע"ז ענין בל תאחר תו לא פקע החיוב ע"י מה שהולידה אח"כ עוד כמה פעמים שמביאה קרבן א' על האחרון ומותרת לאכול בקדשים כיון שעצם הקרבן יש בו ענין המתירה לאכול בקדשים. ואף אי נימא דכיון דהשתא מותרות לאכול בקדשים ליכא חיובא יתכן ליישב ע"פ מ"ש הר"ן שם דאפילו לר"ש דאמר יולדת חוטאת היא כו' עיקר קרבנה אינו בא על חטא שהרי אפילו יודעת בעצמה שלא הרהרה בדבר כלום מביאה קרבן. וי"ל עוד בישוב קושיית הר"נ עפמ"ש הגאון ר' שאול זצ"ל הובא בק"א שם דחטאת יולדת עבר עלה הבעל משום ב"ת הגם שאין האשה עוברת והשתא בלא"ה י"ל דכיון דקאי אליבא דמ"ד שאין חיוב ב"ת על האשה אלא על הבעל לא שייך בו כפרה שהוא לא חטא והגם שמביא הקרבן לכפר עליה מ"מ לענין ב"ת דהחיוב הוי רק על הבעל הגם שאינו מביא אלא משום החיוב והשעבוד שעליו ולא משום כפרה והאשה המתכפרת אינה בחיוב ב"ת שפיר קאמר דלא אתיא לכפרה והשתא י"ל דהתוס' בב"ב מפרשי הכי ודלא כהר"נ ודסוגיא דנדרים כמ"ד דנשים אינן בחיוב ב"ת דמש"ה קאמר ועבר עלה. ומ"ש שהיו דוחקות להביא קרבנותיהם משום ב"ת הוי כמ"ד דישנם בחיוב ב"ת וחששו לדברי ר"ש דיולדת חוטאת היא ואיכא גבי הנשים משום כפרה (בפרט כשיודעת בעצמה שהרהרה כו') דבלא"ה ישנה בחיוב ב"ת למ"ד שחייבת בב"ת א"נ כמ"ש הט"א דבשנה ודאי חייבת למ"ד דלא בפי רגלים (ואי ישנן במ"ע דובאת שמה י"ל שהיו דוחקות להקריב לקיים מ"ע הגם דליכא בהו ל"ת כשמותרת לאכול בקדשים אך כבר נתבאר דז"א)

ולדעת הגאון ר' שאול הנ"ל דעבר עלה הבעל משום ב"ת גם כשאין האשה עוברת ה"נ י"ל שהבעל עובר עליה ברגל א' הגם שהאשה אינה עוברת אלא בג"ר ויתיישב דעת המפרש בנדה שם שבא הכהן לידע אם יהא זמן הבאת קרבנה במשמרתו דמפרש דשל גברתה היה וכשיש לה בעל שלא יוכל לאחר קרבנו אמנם לכאורה לא מסתבר שיחייב הבעל בשביל אשתו כשהיא עצמה אינה חייבת בזה

ובגוף מה שפסק הרמב"ם דאשה עוברת בב"ת ולא פסק כאביי דבתרא הוא דאשה בעלה משמחה דממילא אינה בב"ת וכמו שעמד השאג"א בזה נלע"ד דמוכח מסוגית הש"ס (דף ו') כהרמב"ם מדקאמר שם אלא בך חטא ולא באשתך חטא סד"א הואיל וא"ר יוחנן ואי תימא ר"א אין אשתו של אדם מתה אא"כ מבקשין ממנו ממון ואין לו כו' אימא בהאי עון דבל תאחר נמי אשתו מתה קמ"ל ומוכח דס"ל להסוגיא דאשה ישנה בחיוב ב"ת דאל"כ לא הוה בעי קרא ולא היה סברא לטעות ולומר שנענשת גם בעון דב"ת כמו שנענשת כשמבקשין ממנו ממון של גזל לפרש"י או בנדר לפי' התוס' ועמ"ש בטו"א דהא שאני עון גזל דאשה שייכה באיסור ועון גזל כשגזלה בעצמה משא"כ עון דב"ת שהיא בעצמה יכולה לאחר ולא שייכה בזה האיסור ופשיטא דאינה נענשת בשביל עון בעלה בב"ת ומדהוה ס"ד לדמות זה