אבן הראשה נג

דיבמות (דף ס"ב) במערבא אמרי בלא תורה ע"ש. אמנם מה שהקשה ר"ת על פרש"י דא"כ אכתי איכא הרהור כו' י"ל דניחא לפרש"י לטעמיה (דף כ"ב) גבי יפ"ת דאפילו ביאה ראשונה אינו מותר עד לאחר כל המעשים ומ"מ נתפייס יצרו כיון שיש לו פת בסלו. והתוס' לטעמייהו שהקשו שם על פרש"י דאכתי איכא יצה"ר במלחמה ובביתו עד ירח ימים. וכן לטעמייהו ביומא (דף י"ח ד"ה יחודי) שהקשו על פרש"י שם ולפרש"י פת בסלו קרינא ביה ועיין כתובות (דף ס"ב) והא ששה חדשים קאמר אינו דומה מי שיש לו פת בסלו כו' ומבואר כפרש"י ועמ"ש הח"מ אה"ע (ס"ס כ"ב) והב"ש (סימן כ"ג ס"ק ד') ודלא כהט"ז או"ח (סימן ג' ס"ק י"ג) ומ"ש הט"ז לדייק מיתור הלשון אם היה נשוי ופשיטא דכשהיה פ"א נשוי לא הותר לעולם צ"ע שלא הביא מ"ש התוס' ביומא דדוקא בחור שלא נשא מעולם יע"ש ועכ"פ. י"ל דר"נ סבר הכי]

ובב"י יו"ד (סימן רס"ה) כתב וז"ל כתב הר"ד אבודרהם בהא דאמר בפר"א דמילה (דף קל"ז) כך יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים שאלו הן מצות הבן המוטלות על האב וסדרם ע"ז הסדר דאמרינן לעולם ילמד אדם תורה ואח"כ ישא אשה והזכיר אח"כ מע"ט אע"פ שהוא חייב במצות משהוא בן י"ג מ"מ אינו בר עונשין עד כ' וכבר היה בן י"ח לחופה. וצ"ע לענ"ד דהא בן י"ג ויום אחד הוא בר עונשין ועמ"ש הרא"ש (כלל ט"ז) דהוי הלמ"מ ועמ"ש המפרש בנזיר (דף כ"ט) ובן י"ג למצות ומקבל שכר כגדול ממש כיון שהוא מצווה ועושה וחייב בכל המצות שבתורה וישנו בכל עונשי התורה כשעובר עליה והא דאמר בשבת (דף פ"ט) דל עשרין דלא ענשת עלייהו היינו לענין עונש למעלה ועמ"ש הח"צ (תשובה מ"ט) שישנו גם בעונש כרת והא דקאמר דלא ענשת עלייהו אין הכונה לומר דלא מענשת עלייהו כלל אלא לומר דלפעמים אשכחן דלא מענשת עלייהו כדאשכחן בדור המדבר בקש יצחק בתפלתו שלא יעניש עליהם לע"ל כיון שכבר מצינו שלא ענש עליהם במדבר יע"ש ועכ"פ פשיטא דבן י"ג כבר הוא בן מע"ט. והגם דמשכחת שאינו בן מע"ט מן התורה עד בן כ' כשלא הביא ב' שערות מקודם הא הוי זה מילתא דלא שכיחא ומסתמא יביא ב"ש כשיהיה בן י"ג ויום א' וכמ"ש בנדה (דף מ"ה מ"ו) וכמה דוכתי ומסתמא י"ל בברכה כדרך השכיח ולא מה שיארע לפעמים על צד הריחוק (ועיין ב"ב דף קנ"ה דפעמים שלא יביא גם בעשרים עד רוב שנותיו). ולענ"ד מיושב סדר הלשון לפום דפרש"י ותוס' דמצוה שישיא אדם בניו ובנותיו סמוך לפרקן היינו בתחלת שנת י"ג והד"מ כתב שגם הרמב"ם סובר כן ומש"ה אמר מקודם לחופה דמצותו להכניסו לחופה קודם שהוא בן י"ג שלימות ואח"כ אמר למע"ט שמשתלם כשהוא בן י"ג שלימות דאז הוי מצווה ועושה. ובטור הגירסא כן תכניסהו שבהיותו קטן סמוך לפרקו האב מכניסו לחופה ומ"ש מקודם לתורה היינו מה שמחנכו ללמוד בקטנותו ועיין סוכה (דף מ"ב) וי"ל ג"כ שאינו משתלם במע"ט עד שנושא שהוא בלא הרהורי עבירה ועונותיו מתפקקין. ומ"ש פ"ה דאבות בן י"ח לחופה היינו כשא"א לו ללמוד אחר שישא ולומד תורה מקודם כמ"ש בן ט"ו לגמרא ועיין חולין (דף כ"ד) דלר' יוסי רואה בשלש שנים סימן יפה במשנתו ולחכמים הזמן היותר גדול הוא ה' שנים יע"ש ומש"ה לא יאחר בשום ענין יותר מעשרים כמ"ש בש"ס וטוש"ע דבזה הזמן כבר יכול לראות סימן ברכה בלימודו ואין לו לבטל עוד מצות פו"ר והכא מברכין אותו שיכניסהו לחופה בתחלת זמן מצותו

ועפ"ז יש להעיר במ"ש הרמב"ם (פי"ז מא"ב) שאין כה"ג נושא ב' נשים לעולם כאחת וכתב הראב"ד שאני מוצא וישא לו יהוידע נשים שתים ויולד כנים ובנות וכ"כ התו"י ביומא (דף י"ג) ורבים תמהו דהא פשט הכתוב מורה שהשיא ליואש. והראב"ד מפרש שנשא יהוידע דאי נשא יואש הו"ל לכתוב וישא לו יואש. ואי מצי מקבל קדושין לקטן י"ל דכיון דכתיב בן ז' שנים יואש במלכו כתיב וישא לו יהוידע שהוא קידש לו נשים בעוד היותו קטן דמהני מתורת זכיה ובפרט שהיה מלך דלא שייך גביה לומר שיש קצת חובה דלא יהבי ליה אחריתא ומה שמתחייב בשאר וכסות דגבי מלך לא שייך זה (ובפרט למ"ד בסנהדרין דף כ' דכל האמור בפרשת מלך כו')

ונתבאר דיש מקום ליישב לענ"ד שיטת הסוברין שהאב יכול לקדש לבנו קטן אשה מה"ת. אמנם לענ"ד י"ל דגם לדעתם ז"ל אין מקום חשש קדושין מה"ת בזה"ז ומשום דהשתא ודאי לאו זכות גמור הוא לו ויש ענין חובה בדבר להשיאו אשה בהיותו קטן בשנים בדורות הללו שרבה החולשה ומזיק להם מאד נשואי אשה לפי חולשת כחם ועמ"ש הרמב"ם ואו"ח (סימן ר"מ סעיף י"ד) ועמ"ש המ"א (סימן תרט"ז ס"ק ב') שאין מדקדקין בזה"ז להתענות תינוק בשנת י"ב משום דסתמא חשיבי חולים לפי שרבה החולשה ומה גם בדור הזה אשר נתדלדלו ונתמעטו הכחות ודאי הוא חובה לו. ועכ"פ לא יתכן לומר שהוא זכות גמור בלא שום צד חובה. ואפשר שמודים דגם חשש קדושין דרבנן ליכא האידנא

סימן טז

יש לחקור ולבאר מ"ש הרמב"ם (פי"ד ממעה"ק הלכה י"ד) שגם אשה עוברת בבל תאחר ועיין שאג"א סי' ס"ו שהביא ראיות לזה] אי ישנה גם במ"ע להביא ברגל ראשון ומשום דהא מקרא דובאת שמה והבאתם שמה ילפינן דברגל א' עובר בעשה וכיון שאשה ישנה בב"ת משום שישנה בשמחה וקרינא בה ובאת שמה והבאתם שמה וכמ"ש התוס' ממילא ה"ה דישנה בחיוב מ"ע דרגל א' או דנימא דכיון דבכל התורה נשים פטורות ממ"ע שהז"ג ודוקא במצות שמחה דרגלים חייבת מגזה"כ וכמ"ש הרמב"ם מהני הא דישנה בשמחה לענין שעוברת על ב"ת בג' רגלים דכיון דמיחייבא למיסק שייך בה זמן רגלים לב"ת אבל ממ"ע דרגל א' פטורה דהוי מ"ע שהז"ג דזה הוי מ"ע בפ"ע ועיין פרש"י שם בר"ה (דף ו') ומלשון התוס' שם משמע קצת שישנה גם במ"ע

ולכאורה יש להביא ראיה דלא שייכה בחיוב מ"ע דרגל אחד מהא דפרש"י בנדה (דף ט"ו) בהא דתניא מעשה בשפחתו של מסיק אחד ברימון שהטילה נפל לבור ובא כהן והציץ בו ולידע אם זכר אם נקבה כו' ופרש"י וז"ל כהן חכם היה ומורה הוראות ומתכוין להורות לה ימי טומאה וטהרה כו' וי"א לידע אימתי יהא זמן הבאת קרבנה אם יארע במשמרתו אם לאו ולא סבירא לי דבשביל עור עולה א' לכולה משמרת לא עייל האי כהן נפשיה להכי ועוד שהרי היא יכולה לאחר קרבנה כ"ז שתרצה יע"ש ומוכח מזה דס"ל לפרש"י דאשה לא שייכה בחיוב מ"ע דרגל א' דאלת"ה הא משכחת שלא תוכל לאחר הבאת קרבנה וכגון שאם זכר הוא יהא זמן הבאת קרבנה סמוך לרגל שלא תוכל לאחר קרבנה אחר הרגל ובהכרח תביא במשמרתו אע"כ כמ"ש. ואין להקשות דאכתי משכחת שלא תוכל לאחר קרבנה כגון שיש לה בעל שהבעל מחויב להביא קרבנה וכמ"ש בנדרים (דף ל"ה) די"ל דכיון שכל חיוב הבעל להביא קרבן אינו אלא בשביל אשתו אינו בחיוב מ"ע דרגל א' דלא שייכה בזה וגם עמ"ש בק"א להש"א שם שאין הבעל עובר בב"ת הבאת קרבנות אשתו יע"ש ואי מפרש כפי' התוס' דהנפל היה של השפחה (ולא של גברתה) ומטמאה בלידה ומביאה קרבן כמבואר בכריתות (דף ז') פשיטא דלא שייך שבעלה העבד יהא בכלל א מ"ע