אבן הראשה נב

היכא דאתחזק איסורא לא סמכינן על חזקה דרבא ודבעלמא אף בדאורייתא סמכינן על חזקה דרבא ועמ"ש הש"ש שמעתא ה'. דדוקא כשהיא בחזקת א"א אינה מגורשת בודאי עד שיביא ב"ש וצריך בדיקה לחומרא משא"כ הכא דבשעת גירושין הוא עומד במחאתו וממ"נ היא פנויה אלא שאנו חוששין שמא יתרצה מחדש ויבטל המחאה, וכיון שצריך ריצוי מחדש ויש לנו לספק אי מהני ריצוי שהיה קטן בשעת גירושין י"ל דסמכינן אחזקה שכבר הוא גדול ולא נעשית א"א בריצויו, והגם שע"י הריצוי יתקיימו הקדושין למפרע מ"מ י"ל שא"צ לבדוק [וגם עמ"ש הט"ז סי' קמ"א ס"ק י"ח דכיון דאין חשש בהך מעשה דגט רק שאתה חושש שמא יבא חורבה בפעם אחרת סמכינן על החזקה דשנים דמסתמא יש לו ג"כ סימני גדלות בשערות. והכא דהגט ודאי מהני בהאי שעתא ממ"נ אלא דאנו חוששין שמא יחזור בו ג"כ י"ל דסומכין על החזקה] ושפיר פריך לגירושין למה לי

ובש"מ כתובות שם הביא בשם הרשב"א דאי נימא דמעתה אינו עושה יי"נ ואוכלין משחיטתו וכן יכול להיות שליח גט ולכותבו דהא רב הונא סתמא קאמר ואי למילי דרבנן בלחוד קאמר הו"ל לפרושי בהדיא ותימה היאך מתירין לאכול משחיטתו ואם נקבה היא איך מותר לישא אותה ומתירין אשת איש לעלמא ע"י גט שכתבו ומחר מוחה ונמצא אשת איש יוצאת בלא גט כו' יע"ש. ולא כתב כמ"ש הריטב"א לענין שאם קידם אשה וחזר וקדשה אחר יאמרו שאינה צריכה ממנו גט. ומשמע דהיינו משום דס"ל דלא משכחת קדושין לקטן שאין לו אב. והשתא ליכא חשש קלקולא כיון דבלא"ה יחושו לקדושי השני כיון שהראשון הוא קטן וגם אם חלין קדושיו הא יוכל לחזור בו ויתבטלו קדושיו למפרע ויהיו קדושי השני קיימין וא"כ בהכרח ימתינו עד שיגדיל ואז כבר יראו שחזר בו ושאין קדושיו תופסין. ולזה כתב אופן הקלקול אם יכתוב גט. והגם דבלא"ה הוא קטן וכשאינו עומד גדול אחר עליו לא מהני משום דבעי לשמה וכיון דלא בעי שליחות בכתיבה מדכשר כתיבת קטן כשאחר עע"ג ה"ה דלא שייך למיפסל משום דלאו בני כריתות נינהו וכמ"ש התוס' בגיטין (דף כ"ב ד"ה והא לאו) וא"כ ליכא פסול בישמעאל כשאחר עע"ג אלא משום דאדעתא דנפשיה קעביד ופרש"י דהא גדול הוא ויש בו דעת ואע"פ שזה אומר לו כן שמא הוא גמר בלבו לשם אחר ולא שייך זה הכא שהישמעאל הקטן נתגייר ואף אם מחר יחזור בו אכתי כ"ז שלא חזר בו הוא כותב ע"ד ישראל וגם שהוא קטן וכותב למה שזה מצווהו וא"כ עכ"פ ליכא חשש קלקול לענין פסול מה"ת. י"ל דסבר כמ"ש הרמב"ם דגם עבד פסול ומשום דלאו בני כריתות נינהו הגם דלא בעי שליחות בכתיבה וכמ"ש הב"ש אה"ע (סימן קכ"ג ס"ק ה') (ומ"ש שנעשה שליח צ"ע דהא קטן הוא). והריטב"א סובר כמ"ש התוס' דכיון דלא בעי שליחות בכתיבה ה"נ אין לפסול בעידי דלאו בני כריתות נינהו וכיון דהכא לא שייך הא דאדעתא דנפשיה קעביד ליכא חשש קלקולא שתצא א"א בלא גט אלא אם קידש אשה כו' וכמ"ש. וגבי שחיטה האיסור משום דלאו בר זביחה הוא דהכא ודאי יחשוב כדין כ"ז שלא חזר בו ומ"מ כתב שהוא אוכל נבילות גמורות ע"י ועמ"ש התב"ש סי' ב' בשם הרמב"ם ובפמ"ג

ויש לבאר בדברי הרשב"א קדושין (דף ז') שהבאתי דמש"ה צריך לארצוייה מעיקרא דחובתו הוא ומשמע דאף בגדול אינו זכות לו והגם שכתב הרשב"א (דף מ"ה) דדוקא באב פריך דניחוש משום דמצוה עליה רמיא כדכתיב קחו לבניכם נשים ורגיל הוא לדבר עמו על עסקי נשואיו ועיין קדושין (דף נ"א ס"ד) דלא שביק אינש מצוה דרמיא עליה (פרש"י בתו קטנה דרמיא עליה להשיאה ומצוה הוא עליו דכתיב ואת בנותיכם תנו לאנשים) ועביד מצוה דלא רמיא עליה. לא מוכח מזה דה"נ מיירי בקטן דעליה קאי מ"ש קחו לבניכם נשים ובקטן ודאי צריך שיהא זכות גמור בלא שום צד חובה דז"א דקרא מיירי גם בבתו בוגרת כמ"ש בכתובות (דף נ"ב) בשלמא בניה בידיה קיימי אלא בנתיה מי קיימן בידיה הא קמ"ל דנלבשה וניכסה וניתב לה מידי כי היכי דקפצי עלה ועיין רשב"א נדרים (דף ל"ח) ד"ה גדולה מזו אמרו זן אם אשתו כו'. ועמ"ש התוס' ביבמות (דף קי"ג) ד"ה שמא יאכיל להקשות על פרש"י דלא גזרינן אטו קטן שישא גדולה משום דלית ליה נשואין דהא משיאן סמוך לפרקן מעליותא היא. ולכאורה י"ל דס"ל דדוקא כשאביו משיאן הוי מעליותא וכן קאמר שם המשיא אשה לבנו קטן ודהוי אז נשואין גמורין מה"ת והא דדוקא סמוך לפרקו ודקודם לזה יש לחוש שתזנה עליו שאינה נהנית כ"כ מביאתו וכילדה לזקן שהיא צמאה כו'. ומש"ה לא גזרינן אטו קטן שישא גדולה דלית ליה נשואין ומילתא דלא שכיחא הוא. ואם ישיאנו אביו הא הוי נשואין מה"ת וליכא למיחש מידי. והתוס' הביאו בסנהדרין מהא דכתובות (דף צ') ועפ"ז י"ל דקטן שהשיאו אביו שאני דהוי נשואין גמורין וגם בלא"ה לא מוכח כ"כ מהתם דלא חשיב בע"ז דכמו"כ תני שם במשנה בבא אחריתא דכתובתה קיימת הגם דבסיפא ודאי דלא היה להם שום ענין נשואין בשעה שכתב לה כתובה. ויש להעיר מהא דאמר בסנהדרין (דף ק"ד) העיר רבתי עם אמר רבה איר יוחנן שהיו משיאין קטנה לגדול וגדולה לקטן כדי שיהו להם בנים הרבה ובפרש"י דלא קטן וקטנה ממש אלא שעומדין על פרקן וראויין הן להוליד ובמדרש פסוק העיר רבתי עם אמר כיצד היו ישראל פרין ורבין היה אדם משיא בנו בן י"ב שנה אשה שהיא ראויה לילד יע"ש ומשמע דלא מיירי מדורות הראשונים ושהוא מוליד בן י"ב שנה ושאינו בע"ז כשמשיאו אביו וכמ"ש התוס'

ועפמ"ש בתשובת מהרי"ק הביאו הנוד"ב בשם רבינו יצחק בר יהודה דבן י"א שקידש לו אביו אשה צריכה גט שזכין לאדם שלא בפניו. יש ליישב מ"ש המרדכי בשם ר"י בר יהודה דכהן פנוי אינו נושא כפיו והביאו הב"י או"ח (סימן קכ"ח) ובשו"ע שם (סעיף מ"ד) וכתב הב"י דלא חיישינן להא דר' יצחק בר יהודא דהא קטן שלא הביא ב' שערות ודאי אינו נשוי ואפ"ה נושא את כפיו עם אחרים. ועפמ"ש י"ל דר' יצחק בר יהודא אזיל לטעמיה שאביו מקדש לו אשה ודהוי קדושין גמורין ומשכחת שיש לו אשה קודם שהביא ב' שערות. אמנם בלא"ה צ"ע מאי קשה להו מקטן וע"ש בד"מ שכתב וז"ל ואין להקשות ע"ד המרדכי דלמה אמרו קמן לא ישא כפיו דהא כל קטן אינו נשוי כו' די"ל דנקט קטן אע"פ שאינו מצטער בסיבת מניעת אשה כי עדיין א"צ לכך וה"ה גדול הפנוי ששרוי בלא שמחה ונראה דגם המרדכי אינו אוסר אלא לישא כפיו בפ"ע אבל עם אחרים שרי דלא גרע מקטן. וקשה דהא לפמ"ש התוס' והרא"ש דהגם דלא תקנו נשואין לקטן לא חשיב בבע"ז והד"מ בעצמו כתב באה"ע (סימן א') דאליבא דכ"ע מצוה להשיאו סמוך לפרקו וא"כ י"ל דכהן קטן מיירי בסמוך לפרקו וכשיש לו אשה ומה בכך שאין לו בה קדושין ונשואין וצ"ע. [ובמ"א ס"ק ס"ז הביא בשם היש"ש שבני א"י נושאין כפיהם אע"פ שאינו נשוי ובני בבל אין נושאין. וי"ל טעם החילוק ביניהם לפמ"ש בקדושין (דף כ"ט) אר"י א"ש הלכה נושא אשה ואח"כ ילמוד תורה ר' יוחנן אמר ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה ולא פליגי הא לן והא להו ופרש"י דבני בבל נושאין ואח"כ לומדין תורה ובני א"י לומדין תורה ואח"כ נושאין ולפי שמאחרין לישא אשה נ"כ אע"פ שאינו נשוי וגם דמתוך שלומדין תורה מקודם אינם שרויין בלא שמחה כמ"ש פקודי ה' ישרים משמחי לב ועיין ערכין (דף י"א) ובתוס' שם ד"ה משמחי לב איקרי ועיין תענית (דף ל') וירושלמי שקלים (פ"ג ה"ג). והתוס' בקדושין הקשו על פרש"י ופירשו להיפוך וכן משמע מהא