אבן הראשה נ

בגדלותן ניחא להו טפי בהפקירא והזכות נעשה להם חוב ואע"ג דבתחלה כבר זכינו להם מ"מ אחר שנעשה להם חוב קודם שהגיע הזכות לידם ר"ל קודם שנהגו יהדות בגדלותן יכולין לחזור בהם וה"נ י"ל דאע"ג דבשעה שתפס וזכה עבור זה לא היה חוב לאחריני מ"מ אם אח"כ נולד מזה חיוב לאחריני י"ל דכמו שאם היה נולד חיוב להבע"ד עצמו לא זכה ה"נ ה"ל תופס במקום שחב לאחרים יע"ש. ולענ"ד לא מוכח מידי מההיא דהגדילו יכולין למחות דשאני התם דהוי קטן ואין שליחות לקטן וצריך שלא יהא שום צד חובה בדבר שלא יתגלגל לו עי"ז שום חוב בעולם וכיון דכשיגדיל נעשה בר חיוב ועונשין מש"ה כשיכול למחות בגדלותו אין לו שום ענין חוב בעולם מה שמתגייר בקטנותו (בימים הקדמונים) ואם לא היה יכול למחות בגדלותו היה לו ענין חובה קצת במה שמתגייר בקטנותו שעי"ז יהיה בר חיוב ועונשין כל ימיו. והגם דכיון שלא יטעום טעמא דאיסורא לא יהיה ליה ניחא בהפקירא גם בגדלותו מ"מ קבלת העונשין הוא ענין חובה קצת ודוקא בקטנותו שאין עליו חיוב ועונשין אין לו שום צד חובה אלא מה שלא יאכילוהו דברים אסורים וכה"ג אמרינן דכיון דלא טעם טעמא דאיסורא זכות הוא לו. ולעולם בעלמא י"ל דכיון שבשעת זכיה הוא זכות גמור זכין לו שלא בפניו. וכן משמע ממ"ש הר"ן גבי פרוזבל שהובא למעלה שנסתפק אי הוי זכיה גם כשאינו מזכהו אלא לחובתו ומשום שהדבר בעצמו הוא זכות. ומ"ש הח"ס מדברי הפנ"י לענ"ד י"ל כוונת הפנ"י דכיון שאם ישתחרר לאלתר יהיה בזה חובה להעבד שאינו יודע מהשחרור והוא נשוי שפחה ואוכל תרומה אין השליח מכוון לזכותו בשחרור לאלתר אלא לכשיגיע ליד העבד ומשום שרוצה הזוכה שלא יהיה להעבד מזה שום חובה כוונת הזוכה שלא לזכותו עד שיגיע לידו ולעולם אם הוא רוצה לזכות בעבורו מיד מצי לזכות לו אלא שהשליח אינו מכוין לזכות לשחרור לאלתר וכן מבואר בלשון הפנ"י ע"ש. גם דשאני התם שגם בשעת זכיה אינו זכות גמור ואפשר שחובה הוא לו דאפשר שבאותה שעה הוא אוכל תרומה והוא אינו יודע שבאותה שעה נשתחרר מרבו כהן או שבועל שפחה וכיון שאינו יודע מהשחרור אין זה זכות גמור לו גם בשעת זכיה גופא משא"כ היכא דבשעת זכיה הוא לו זכות גמור. וגם שאני התם כמ"ש דחב להאדון ודממילא אינו כ"כ מתורת שליחות וצריך יותר שיהא זכות גמור. וכן י"ל בהא דלעיל דמש"ה אינו נחשב כשלוחו כיון שלא ישתחרר עד דמטא לידיה ולא משבא ליד הזוכה

וקשה לכאורה הא דאמר בנדרים (דף ל"ו) א"ר יוחנן הכל צריכין דעת חוץ ממחו"כ שהרי אדם מביא קרבן על בניו ועל בנותיו הקטנים ופריך אלא מעתה יביא אדם חטאת חלב על חבירו שכן אדם מביא על אשתו שוטה כו' דמאי קושיא דהא כבר הביא הר"ן להקשות מהא דתנן בהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר זכרים לעולות ויקרבו אלמא א"צ דעת. ותירץ דהתם שאני דכיון שנאבד דעת בעלים הוא שכל כהן שירצה להקריב יקריב וא"כ ה"נ י"ל דמש"ה אדם מביא קרבן על אשתו שוטה משום דזכות הוא לה שיביא קרבנה ובודאי ניחא לה שיביא קרבנה כיון דאי אפשר שימתין עד שתשתפה ויביאו קרבנה לדעתה דשוטה לא סמיה בידן כמ"ש בגיטין (דף ע') ושמא לא תתרפא ומש"ה זכות הוא לה וניחא לה והוי כמו שמביא לדעתה וכהא דאמר בסוטה (דף כ"ה) ת"ש ואלו שב"ד מקנין להן מי שנתחרש בעלה או נשתטה כו' ואי אמרת רצה בעל לקיימה מקיימה עבדי ב"ד מידי דדילמא לא ניחא ליה לבעל סתמא דמילתא כיון דעע"ד היא מינח ניחא ליה וכן איתא בכתובות (דף מ"ח) דמי שנשתטה זנין ומפרנסין את אשתו ובניו ובנותיו וד"א כו' מאי ד"א ר"ח אמר זה תכשיט רב יוסף אמר צדקה וכבר הביאו מזה האחרונים ועיין במח"א. והא דהפריש חטאת חלב על חבירו לא עשה כלום היינו משום דלאו זכות גמור הוא לו דאפשר דניחא ליה שיפריש בעצמו מדעתו כיון דבר דעת הוא. ובשלמא הא דמייתי ר' יוחנן מדמביא קרבן על בו"ב הקטנים י"ל משום דהגם שזכות הוא להן הבאת הקרבן כדי שיותרו לאכול בקדשים מ"מ אפשר דניחא להו שיביאו קרבנם בעצמם כשיגדלו ויקיימו בעצמן המצוה וכיון דלאו זכות גמור הוא להן מוכח שפיר דא"צ דעת אבל מהא דמביא על אשתו שוטה לא מוכח מידי כיון דהו"ל זכות גמור וגם אי נימא דלא דמי לנאבדה דאיכא דעת בעלים שכל כהן שירצה להקריב יקריב אכתי שאני אשתו שוטה. ואין לומר דפריך אלא מעתה יביא אדם חטאת חלב על חבירו דג"כ זכות הוא לו לפום צד האיבעיא דהתורם משלו על של חבירו א"צ דעתו ומשם דזכות הוא לו ודלא אמרינן מצוה דיליה הוא וניחא ליה למיעבדיה וכן פסק הרמב"ם וכמבואר בירושלמי ובאינש דעלמא שאינו שוטה וקטן א"צ שלא יהא בו שום צד חובה דז"א דהאמרינן בערכין (דף כ"א) אמר שמואל עולה צריכה דעת שנאמר לרצונו מאי קמ"ל תנינא אע"פ שאין מתכפר לו עד שיתרצה שנאמר לרצונו ל"צ דפריש ליה חבריה מהו דתימא כי בעינן דעת מדידיה אבל מדחבריה לא קמ"ל זימנין דלא ניחא ליה דליכפר במידי דלא דידיה הרי דדוקא גבי תרומה אמרינן דזכות הוא לו וכ"כ מהריט"א פ"ק דבכורות גבי פודה פט"ח של חבירו דשאני קרבן דניחא ליה להיות מממונו. ושאני אשתו שוטה דא"א להמתין וגם בהיותה פקחת בעלה מביא קרבנותיה ומש"ה זכות גמור הוא לה

וכדי ליישב זה צ"ל דס"ל שאין הבאת הקרבן על אשתו שוטה זכות גמור כיון דבשעת שטותה אינה בגדר חיוב קר ועדיף שלא להביא בעבורה ולהמתין ושמא תתרפא ואז יביא לדעתה וכן בהא דכתובות שם קיי"ל דתכשיט ולא צדקה וכמ"ש הר"נ וגם לדעת הרמב"ם שפסק כמ"ד צדקה י"ל דהתם ליכא צד חובה שגם אם יתפקח כבר נעשה המצוה בממונו ושא"א להמתין כמ"ש בשו"ע יו"ד סימן רמ"ח סעיף ג') כגון שהיו לו קרובים עניים והי' להם קצבה ממנו כל שנה ושנה ואין להם לאכול ואם לא יתנו להם יצטרכו לחזור על הפתחים ויהיה לו גנאי משא"כ הכא דאפשר להמתין ושמא תתרפא וניחא לה שתביא קרבנה עצמה וגם תעמוד על קרבנה כמ"ש בסוטה (דף ח'). ועפ"ז י"ל קצת דס"ל דכיון דמרבה מזאת תורת היולדת שמביא קרבן על אשתו שוטה הגם דלאו בת קרבן היא ה"נ אם אכלה חלב כשהיא פקחת והפריש קרבנה ואח"כ נשתטית מביא קרבנה ומשום דהחיוב על הבעל שהוא בר קרבן ודמי כמו שמביא מדעתה דזכות גמור הוא לה ומשום דאי נימא שאינו יכול להביא קרבנה השתא בשעת שטותה עד שתתרפא ממילא יפסול הקרבן שהפריש מלהביאו גם אחר שתשתפה ומשום שכבר נדחה מהבאה כדא"ר יוחנן דהואיל ונדחה ידחה וא"כ זכות הוא לה שיוכלו להביא קרבנה מיד ושלא יפסול הקרבן שהפריש עליה בעלה. ואי נימא כן יתיישב הא דמייתי הש"ס הא דר' יוחנן דאכל חלב והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה פסול הואיל ונדחה ידחה. דלכאורה קשה למאי הוצרך להביא זה דהא גם לרב דאמר אין בע"ח נדחין וחוזר ונראה כשנשתפה אכתי השתא בשעת שטותה לאו בת קרבן היא. ועפ"ז י"ל דמייתי זה לומר דגם אי נימא דמשכחת שמביא קרבנה כשהיא שוטה כה"ג ניחא. ומשום דזכות גמור הוא לה כדי שלא יפסול לגמרי לעולם הואיל ונדחה וכמ"ש. והגם דעיקר הוכחת הש"ס הוא כפרש"י ור"נ לומר שאינו מביא עליה בשטותה מייתי הא דפסול כשחזר ונשתפה ליישב הא דר"י דהכל צריכין דעת וכן הא דר"א גם אי נימא דמשכחת שמביא קרבנה וכמ"ש

] ועפמ"ש יש ליישב מה שהביא הנוד"ב לתמוה בשם חתנו הגאון זצ"ל מהא דאמר בקדושין (דף י"ט) אר"ז ת"ש