אבן הראשה מט

ועמ"ש הט"ז אה"ע (סימן ג') במעשה בא' שהיה מסל"ת ואמר זכור אני כשהייתי תינוק והייתי מורכב על כתפו של אבא הוציאוני מבית הספר כו' והטבילוני לאכול תרומה לערב והתוס' כתבו בכתובות (דף כ"ו) דנקט מבית הספר שלא לומר שהוא עבד ובטור לא זכר הא דהוציאוני מבית הספר וכתב הט"ז וז"ל ועוד נ"ל הוכחה ברורה דלא היה עבד דהא קיי"ל דלתרומה צריך טבילה בכוונה כדאיתא בפ"ב דחולין נדה שנאנסה וטבלה אסורה לאכול בתרומה וטבילת קטן הוה שלא בכוונה כדאיתא בכתובות דקטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד פרש"י אם אין לו אב כו' וזכין לאדם שלא בפניו כלומר שלא מדעתו וקטן לאו בר דעת הוא ע"כ משמע דאם יש לו אב אביו מטבילו וא"כ האי שמסל"ת שהיה תינוק מורכב על כתיפו של אבא והטבילוני דהוצרך לזה שע"י אביו מועלת הטבילה לתרומה אע"ג דהוה שלא מדעתו כי קטן היה אם היה עבד קטן לא היתה יד אביו מועלת כו' עכ"ל. ולענ"ד דברי הט"ז מוקשין דהא אמר בחולין שם ה"ד נדה שנאנסה וטבלה אילימא דאנסה חברתה ואטבלה כוונה דחברתה כוונה מעלייתא היא ועוד בתרומה נמי אכלה דתנן החרשת והשוטה כו' אם יש להן פיקחות מתקנות אותן אוכלות בתרומה א"ר פפא לר' נתן שנפלה מן הגשר ולרבנן שירדה להקר וכן איתא בנדה (דף י"ג) כהן שוטה מטבילין אותו ומאכילין אותו תרומה לערב הרי דמהני גם כשמטבילו אחר (וגם עמ"ש התוס' בחולין (דף י"ב ד"ה מאן תנא) דחש"ו בני כוונה נינהו לשמה כשגדול עע"ג ומזהיר אותן נעשות לשמה וע"ש בהא דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו יש לו) ושאני ענין גירות שצריך דעת לקבל עליו עול מצות וצריך לזה אב וב"ד משא"כ בטבילת הקטן כדי שיוכל לאכול בתרומה דמהני גם כשמטבילו אחר כמבואר. ובפרט לענין אכילת הקטן עיין רשב"א יבמות (דף קי"ד) ומש"ש

ולכאורה קשה הא דפריך בכתובות מאי קמ"ל דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו תנינא זכין לאדם שלא בפניו כו' ולא מתרץ דקמ"ל דזכין גם לקטן שאין לו שליחות ומשום דזכות גמור הוא. וממתניתין דעירובין (דף פ"א) וגיטין (דף י"א) לא הוה ידעינן שזכין גם לקטן וגם אי נימא דכיון דתנן בב"ב (דף קנ"ו) דזכין לקטן פריך שפיר מאי קמ"ל. אכתי יקשה מ"ש התוס' בד"ה מהו דתימא עו"ג בהפקירא ניחא ליה דאע"ג דרבנן פליגי אר"מ בפ"ק דגיטין ולית להו טעמא דבהפקירא ניחא להו ה"מ גבי עבד שאינו חושש בהפקירא שמפקיע עצמו מן השעבוד אבל גבי עו"ג שאינו משועבד ניחא ליה בהפקירא. אמאי לא מתרצו דהא דרבנן פליגי אר"מ וסברי דזכות הוא לעבד שיוצא מתח"י רבו לחירות היינו שזכות השחרור גדול הרבה יותר מהחוב דניחא ליה בהפקרא ודלא כר"מ דסבר שאין הזכות גדול יותר. משא"כ הכא שהוא קטן ואין לו שליחות שצריך שיהא זכות גמור בלא שום חובה קצת קאמר שפיר מהו דתימא דבהפקירא ניחא ליה ויש קצת חובה בדבר דה"מ גדול אבל קטן דלא טעם טעמא דאיסורא זכות גמור הוא לו בלא שום צד חובה. ומש"ה מייתי שפיר סייעתא מההיא דגיורת. והתוס' בגיטין כתבו בלשונם דמודו רבנן אלא שגדול הוא לו זכות של שחרור משל הפקירא ומ"מ כתבו לחלק בין עבד שרשות אחרים עליו ובין גר שאין רשות אחרים עליו. ולא כתבו ליישב בפשיטות דגבי קטן צריך שיהא בלא שום צד חובה כמ"ש התוס' בעצמם

ויתכן ליישב זה לפום דקאמר התם בגיטין הכי א"ר יוחנן התופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה וא"ת משנתינו כל החומר תנו כאומר זכו דמי ופרש"י ואין זה כשאר תופס אלא בעל עשאו שליח לזכות בו ואע"פ שהעבד לא ידע זכין שלא בפניו ומש"ה האומר תן שטר שיחרור זה לעבדי אינו יכול לחזור בו הגם דהשליח חב לבעלים ועמ"ש הפנ"י שם בתוד"ה ש"מ דכיון שזכייה מטעם שליחות מקרא נפקא לן והיינו שהתורה עשאתה שליח לכל אדם להציל ממון חבירו וא"כ היכא דאיכא חוב לאחרינא אפשר שהתורה לא עשאתו שליח בכה"ג יע"ש. וא"כ י"ל דמה שזוכה להעבד דומה לזכייה לקטן ומשום דג"כ אינו שלוחו כיון דחב לאחרינא ומ"מ ס"ל שא"י לחזור בו ומשום דס"ל דהוי זכות גמור בלא שום צד חובה. וכשיש גם צד חובה לא נעשה שלוחו אף שהזכות גדול יותר היכא דחב לאחריני ומש"ה שפיר פריך מאי קמ"ל תנינא זכין לאדם שלא בפניו אף בעבד דחב לאחריני וממילא ה"ה בקטן הגם שאין שליחות לקטן. ושפיר הוכיחו התוס' דגבי עבד לית להו לרבנן כלל הא דבהפקירא ניחא ליה מדסבירא להו דליכא שום צד חובה ומשום שהוא משועבד רוצה בהפקעת השעבוד ואינו חושש כלל בהפקירא. ואין להקשות דהכא לרב הונא קיימינן ואיהו קאמר דש"מ מדרבנן התופס לב"ח קנה. דכבר כתבו התוס' דאין זה רב הונא שמזכיר סתם בכל הש"ס. וגם למ"ד קנה אף כשחב לאחרים אכתי י"ל דצריך שלא יהא שום צד חובה משא"כ היכא שגם לזה יש צד חובה ולהאחר הוא חוב גמור. עוי"ל לפמ"ש התוס' בקדושין (דף כ"ג ד"ה מהו שיעשה שליח) די"מ דהכי קמיבעיא ליה היכי דאמר העבד לאחר לקבל ליה גיטו מיד רבו מהני קבלתו או לא דכי לא א"ל לקבל גיטו ובא ומקבלו פשיטא לן דמהני דאמרינן במתני' ובשטר ע"י אחרים אבל אמירתו שאמר לו לך וקבל גיטי שמא מיגרע גרע לפי שבא מטעם שליחות או לא. והשתא י"ל דגם לפום מה דהדר פשטא דגמר לה לה מאשה כאשה והגם דעבד איהו לא מצי מקבל גיטיה שליח מצי משוי משום דעבד שייך בגיטין שמקבל גיטו של חבירו מיד רבו של חבירו. דהיינו משום דכיון שיכול לקבל גיטו גם בלא טעם שליחות לא גרע מה ששלחו דנימא דחשיב כמו שקיבל העבד בעצמו כיון שגם העבד בעצמו הוא בתורת גיטין והא דאינו מקבל גיטו היינו לפי שצריך שיוציא גט לרשות שאינו שלו וכשמקבל אחר יצא לרשות שאינו שלו ומש"ה אין השליחות מגרע הקבלה ובזה תירצתי תמיהת הנוד"ב מההיא דנזיר (דף י"ב) דגם כשישנו בתורת קדושין אמרינן דכל היכא דאיהו ל"מ עביד שליח נמי ל"מ משוי והארכתי בזה במק"א וא"כ לרשב"א ל"מ מטעם שליחות כיון דאיהו ל"מ מקבל גיטיה אלא שיכול לקבל גיטו גם בלא תורת שליחות והדר י"ל דבעי זכות גמור. והגם דהתוס' כתבו דקטן יש לו שליחות בדבר שהוא לו זכות גמור מ"מ י"ל דגם הכא דל"מ משום שליחות מהני כדהוי זכות גמור וכשיש צד חובה קצת ל"מ כיון שלא נחשב כשלוחו ומש"ה דמי שפיר לקטן. והגם שכתבו התוס' דמהא דאמרי רבנן שם בגיטין דאי בעי זריק ליה גיטא ופסיל ליה מוכח דלא ס"ל כרשב"א [ודגם כשזורק בר"ה בתוך ד"א של העבד הוי כאילו מקבל בעצמו שלא יצא הגט מרשות רבו]. י"ל דר"מ קאמר לחכמים דאף אי תאמרו דאי בעי זריק גיטא ודלא כרשב"א שביק ליה ועריק ולא מוכח אלא דיש מ"ד דלא כרשב"א ומ"מ ניחא לאוקי מתניתין ככ"ע גם אליבא דרשב"א והתוס' לא הוכיחו מזה אלא דאשכחן רבנן דפליגי

וראיתי להגאון ח"ס זצ"ל שכתב (חלק חו"מ תשובה נ"ד) להסתפק אי שייך לומר דהוי חב לאחריני גם מה שאינו חוב עכשיו בשעת תפיסה כשהוא מתחייב אח"ז בין תפיסה למסירה לידו והביא ממ"ש הפנ"י בגיטין (דף ט') אהא דכתב רש"י והרי"ף שם דכל זמן שלא הגיע שחרור ליד העבד אינו משוחרר דהיינו משום דאם ישתחרר מיד אפשר שיארעו לו כמה מכשולים בביאת שפחה ואכילת תרומה והוא לא ידע ואשם ומשמע מזה דאע"ג דעתה בשעת זכיה הוא זכות גמור מ"מ כיון שיתגלגל מזה חוב בין שעת הזכיה לשעת הגעה לידו מקרי אין חבין אלא בפניו ושיש להביא ראיה לזה מהא דקיי"ל הגדילו יכולין למחות משום דלפעמים