אבן הראשה ד

פתח דבר

בברכות (דף כ"ח) ת"ר בכניסתו מהו אומר יהר"מ ה' אלהי שלא יארע דבר תקלה על ידי ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי ולא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם. והכפלת הדברים הוא, לפי שפעמים יארע תקלה ע"י גם כשלא יכשל בדבר הלכה וכהא דסנהדרין דף ה' תלמיד אחד בא לכאן והורה לנו מי בצעים אין מכשירין והוא מי ביצים דרש להו ואינהו סבור מי בצעים קאמר שטעו השומעים בכוונת דבריו (וכ"כ בתוס' רי"ח שלא יארע תקלה שלא יטעו תלמידי בדברי ולא אכשל לעשות מעשה ולא אומר אפילו באמירה בעלמא) ואמר וישמחו בי חברי. שכשאזכה לכוין לאמיתתה של תורה ושלא יבא תקלה ע"י ישמחו בי חברי כמו שאמר דוד המלך ע"ה שזכה לכוין תמיד להלכה יראיך יראוני וישמחו. וכן אשמח בחברי כשלא יכשלו בדבר הלכה ויכוונו להאמת. וע' מהרש"א בח"א. וע' ב"ב קל"ג קרי עליה אני ה' בעתה אחישנה ופרשב"ם בעת שהצדיקים צריכין לישועה הקב"ה ממציאה להם. אף אתה אני יודע בך שמעולם לא באה תקלה על ידך שהרי עכשיו זימנני הקב"ה קודם שהגעת להוראה ולא נכשלת. ועיין חולין נ"ט קרי שמואל עליה דרב לא יאונה לצדיק כל און ע"ש וביבמות קכ"א ועיין נדה ס"ה דמנימין סקסנאה סבר למעבד עובדא כוותיה דרב אפילו ראתה אמר לא פליג רב בין ראתה בין לא ראתה קדים שכיב באורחא. קרי שמואל עליה דרב לא יאונה לצדיק כל און ופירש"י שלא נכשל זה בדבריו

ועפ"ז יש לבאר לענ"ד הא דתנא בסנהדרין שם דבאותה שעה גזרו תלמיד אל יורה אא"כ נוטל רשות מרבו ופרש"י וכי יהיב ליה רבו רשותא מידק דייק ביה שיהא לשונו פתוח ולא יטעו השומעין את דבריו. (והוא באשר התלמיד לא הורגל עוד להורות להעם הלכה למעשה ואך הסכין מעודו לשמוע ההלכה מרבו ולפלפל עם חבריו בדברים קצרים מעטי הכמות ורבי האיכות ובנקל יטעו המון העם בכוונת דבריו באשר לא הסכין מעודו להסביר לאנשים פשוטים שאינם בני תורה, ולא כן הרב אשר כבר הסכין לדרוש ולהורות אל המון העם, וידע איך לדבר עמהם אשר יבינו הדברים על מתכונתם), וקשה לענ"ד דפריך אי גמיר רשותא למה לי למישקל ולא מתרץ שצריך הסכם מרבי דגמיר, משום דר"ח בעצמו ידע דרב גמיר טובא, ומאי מתרץ משום מעשה שהיה, דהא לידע שדיבורו צח ושלא יטעו בלשונו כמו בין בצים לביצים יוכל כל אדם ובפרט ר"ח לידע אם לשונו צח ומובן כראוי (והגם דלפמ"ש במגילה כ"ד היה ר"ח קורא לחיתי"ן כמו ה"א אם לא ע"י טורח, בכ"ז היה יכול לידע אם לשון רב ברור ומדוייק דבר הנרגש לכל אדם) ואי נימא דלא פלוג כיון שגזרו כן, לא היה צ"ל טעם הגזירה שרבו יודע צחות לשונו, אלא שהרב יודע דגמיר ויודע הלכה למעשה ולא לפלפולא בעלמא ודמסיק שמעתא אליבא דהלכתא, ואף שגם ר"ח יכול להבחין זה, לא פלוג כיון שגזרו כן. והך טעמא עדיפא שבזה צריך יותר הסכם הרב מעל צחות לשונו שהוא דבר. מורגש יותר לכל אדם

גם קשה הא דפסחים דף מ"ב דרשה רב מתנה בפפוניא כו' יע"ש שבלה"ק היו דורשין וכסבורין השומעין שמים שלו הוא אמר, וטעו בכוונת דבריו, אף שהיה לו רשות מרבותיו להורות, ולא גזרו שלא לדרוש אלא בלשון שהמון העם השומעין מבינים, ובדרשם בלה"ק עלול ביותר הטעות והמכשול

ולולי פרש"י היה מקום לענ"ד לפרש דכשראו שבא תקלה ע"י הוראת התלמיד שהיו מגבלין עיסותיהן בטומאה שטעו בלשונו וחשבו שאמר מי בצעים אין מכשירין גזרו תלמיד אל יורה אא"כ נוטל רשות מרבו דאף דגמר וסבר ומסיק שמעתא אליבא דהלכתא צריך נטילת רשות מרבו, שכשרבו יודע בו שהוא צדיק ומובטח בו שלא יבא שום תקלה ומכשול ע"י הוראתו כי לא יאונה לצדיק כל און, נותן לו רשות להורות (וזה התלמיד אף שבודאי היה אדם גדול לא הגיע למעלה כזאת), ודבר כזה לא יוכל לידע ת"ח אחר זולת רבו היודע היטב את יראתו וצדקתו, וניחא ההיא דפסחים שם, שע"י רב מתנה לא בא שום תקלה ומכשול, עיין ב"י סי' תנ"ה דכי א"ל אנא מיא דביתו אמרי שאבו מים והשהום עד הערב ולשו בהם וכ"נ ממ"ש הרא"ש, (או שלשו מהמים שבבית שעברו עליהן יב"ש ע"ש בב"י), וכן להר"א ממיץ שכתב דאם שגגה ולשה במים שלא לנו מותר ולכתחילה לשין בהם היכא דלא אפשר ומוכיח מעובדא דפפוניא דלא מצינו שהתענו מלאכול, ג"כ לא בא תקלה ע"י דס"ל שאינו אלא זהירות לכתחילה היכא דאפשר (וגם לא בא מכשול ע"י שבלא דרשתו לא ידעו שצריך מים שלנו דוקא, ואי מיירי קה"פ יכלו לאפות למחר ביום אחר, ולהסוברין דדוקא במצת מצוה בעי מים שלנו הוי זהירות בעלמא ולא חשש חימוץ מדבעי דוקא במצת מצוה, וא"ש גם אי מצת מצוה דוקא ע"פ אחר חצות), והא דקאמר בגיטין דף מ"ג הדר אוקי רבה בר"ה אמורא עליה ודרש והמכשלה הזאת תחת ידך אין אדם עומד על ד"ת אא"כ נכשל בהן כו' יע"ש בפרש"י ובשבת דף ק"כ וחגיגה דף י"ד, לא נכשלו השומעין דרשתו ולא בא תקלה ע"י, דהא הדר אוקי אמורא עליה ודרש דחציה שפחה קידושיה קידושין ולא בא ע"י תקלה בפועל ומעשה, ובשבת פרש"י דהיינו טעמי תורה המסותרין והא דכתובות ס' דרהט בתריה ג' פרסי ולא אדרכיה, היינו כדקאמר שם דלא מסתייעא מילתא למימרא לפי שהיה במקום רבו יעו"ש

ועיין שבת דף י"ב ר' נתן אומר קרא והטה כו' ומ"ש התוס' בשם ר"ת דדוקא גבי אכילת איסור שגנאי הוא לצדיק ביותר אין הקב"ה מביא תקלה לידן, ולכאורה י"ל מה שנכשל ר' ישמעאל בהטיית הנר הוא לפי שעבר ע"ד חכמים שאמרו לא יקרא לאור הנר והוא אמר אני אקרא ולא אטה (ונודע מה שביאר הגר"א זצ"ל שאמר כמה גדולים דברי חכמים שהיו אומרים לא יקרא לאור הנר ולא נתנו טעם לדבריהם, שע"י שחשב טעם הדבר שמא יטה בא לידי מכשול שאמר אני אקרא ולא אטה וכהא דסנהדרין דף כ"א שאמר שלמה אני ארבה ולא אסור) ולזה לא נשמר מתקלה ומכשול להראות לו שאין לעבור ע"ד חכמים, וכהא דסנהדרין דף ק"ז רבש"ע בחנני ונסני כו' איכו זממא נפל בפומיה כו' שלא בא לידי לולי