אבן הראשה מח

נשואין כיון דאגיד באחריתא ולא יוכל לגרשה עד שעת גדלות וגם כשיגדיל משיאו שם רע שמגרש נשיו שיאמרו שגם הוא הסכים לאביו לקדשה לו ועתה הוא מגרשה וגם כשקידשה הקטן שיחולו הקדושין אחר שיגדיל לא יוכל האב אח"כ לקדשה בעבורו שיחולו הקדושין מיד הגם דבלא"ה יחולו הקדושין לכשיגדיל דאכתי קדושי האב חוב הוא לו דמצד קדושי עצמו יוכל לחזור ולבטל הקדושין עד שיגדיל. אלא דלפמ"ש השאג"א והנוד"ב דאף את"ל דקטן שקידש לו אביו הוי קדושין מ"מ אם הגדיל יכול למחות ונמצא הקדושין שקידש לו אביו תלוים ועומדים משעה שקידשה עד שעה שיגדיל שמא ימחה ואם לא מיחה משהגדיל הו"ל קדושין למפרע. י"ל דהוי זכות לו לגמרי בלא שום צד חוב כיון שיוכל למחות משיגדיל ולא יצטרך לגרשה וליכא משום השאת ש"ר ואם לא מיחה בקדושין משהגדיל הוי למפרע זכות לו שלא היה אז שום צד חובה בדבר. והגם שכתב הר"נ והביאו הנוד"ב דהא דהגדילו יכולין למחות דוקא הגדיל אבל המחאה שבקטנותו לאו מחאה היא וא"כ יש קצת חובה מאי דלא יהבו ליה אחריתא השתא בעודו קטן דאגיד בהאי. י"ל שאין בזה צד חובה דהר"ן לא כתב אלא דמחאה דקטנות לאו מחאה היא לענין שאם נתרצית אח"כ אין מחאתה כלום ובידו למחות בקטנותו ושלא להתרצות עוד. וכיון שאין לו קדושין ונשואין באחרת מסתבר דמה שקידש לו אביו הוי זכות ועיין יבמות (דף קי"ג) אילו רצה שפחה לשמשו כו' (ועיין סנהדרין ל"ט). ועמ"ש הר"ן פ' השולח גט בענין כתיבת פרוזבול וז"ל ומכאן נ"ל דמאי דקיי"ל זכין לאדם שלא בפניו כל שהדבר בעצמו זכות אע"פ שנמשך ממנו חוב שהוא יתר על הזכות זכה וקנה דהא הכא כשמזכהו קרקע כל שהוא מתחייב הוא בכך שאין שביעית משמטת חובו ואפ"ה אמרינן דמהני אלא שאפשר לדחות ולומר שאף זה מקולי פרוזבול עכ"ל וגם לפמ"ש שאפשר לדחות ודאי מודה דכה"ג זכין שלא בפניו. וגם בקטן שאין לו שליחות מה"ת ודוקא כשזכות גמור הוא יש לו שליחות י"ל דכה"ג הוי זכות גמור

והגאון שאג"א ז"ל תמה על סברת הנוד"ב דלאו זכות היא לו קדושי אביו שיש גם חובה בדבר ותמה דהא דאמרינן זכין לאדם שלא בפניו לאו דוקא שיהא הזכות בלא שום צד חוב אלא כיון שהזכות רבה על החוב הרבה זכות הוא לו דבהא דכתובות דף י"א ג"כ מטי ליה חוב שמקבל עליו עול מצות ונאסר במאכלות אסורות ומתחייב בעינוי יוה"כ ובהרבה מצות ומ"מ זכות קרינן ליה לפי שהזכות גדול יותר. ולענ"ד דברי הנוד"ב מיושבים בפשיטות כמו שהביא מדברי התוס' דבעלמא זכין לאדם שלא בפניו מטעם שליחות גם בדבר שיש בו קצת חובה כשהזכות גדול הרבה יותר מהחוב משא"כ קטן שאין לו שליחות מה"ת דוקא כשזכות גמור הוא לו ואין בו קצת חובה יש לו שליחות וס"ל להתוס' דגירות ארמאי (בימי הש"ס שהיה רשות לגייר ע"פ הממשלה יר"ה) הוי זכות גמור שמכניסו תחת כנפי השכינה וכמ"ש הש"ס דקטן דלא טעם טעמא דאיסורא לא ניחא ליה בהפקירא וגם שאין לו שום צד חוב בדבר דהא בידו ורצונו הדבר תלוי שיוכל למחות לכשיגדיל והשתא בהיותו קטן אינו בר עונשין וגם בר חיובא אינו מה"ת וגם במצות חינוך מדבריהם יש לחקור לפמ"ש בש"ע או"ח (סימן שמ"ג) די"א דלא שייך חינוך לבית דין אלא לאב בלבד ועמ"ש התו"י ביומא (דף פ"ב) וריש סוכה ומש"ש והכא דהוי כקטן שנולד ואינו מתייחס אחר אביו י"ל שגם אם נתגייר אינו מחוייב לחנכו אלא שאסור להאכילו בידים דבר איסור ואף אם ישנו במצות חינוך כיון שאינו בר עונשין והדבר תלוי ברצונו שיכול למחות לכשיגדיל ממילא כשהגדיל ולא מיחה זכות גמור הוא לו וגר מעליא הוא שעמד על ה"ס כמ"ש בשבת (דף קמ"ו) ורוצה בעצם נפשו בקיום מצות א וקיום התורה והמצות לישראל הוא זכות גמור בלא שום צד חובה כמפורש בכל התורה. ולעולם כשיש צד חובה בדבר אין זכין לקטן. ועמ"ש הש"מ בהא דקתני מטבילין אותו על דעת ב"ד ולא קאמר דמלין אותו דאפשר דלהכי נקט טבילה משום דחשיבא זכות גמור אבל מילה כיון שמצטער לא חשיבא זכות ולא שייך ביה למימר ע"ד ב"ד ומיהו כיון דכבר מל אפילו הויא חובתו כבר יצא ידי מילה ושוב כשיטבילוהו הויא ליה זכות ונגמרה מלאכתו על דעת ב"ד. וגם לפי מה שהביא בשם הרשב"א לתרץ דנקט מטבילין מילתא דשייכא בזכרים ובנקבות א"נ משום דטבילה גמר מלאכתו דמל ולא טבל כאילו לא מל או דלרבותא נקט טבילה יע"ש ודה"ה דמלין אותו ע"ד ב"ד י"ל דהיינו דהגם שמצטער במילה מ"מ עצם הגירות זכות הוא לו ומה שמלין אותו כשבא להתגייר הוא לפי שרשות בידו לצער עצמו במילה והא דאין אדם רשאי לחבל בעצמו כמ"ש בב"ק (דף צ"א) דיליף מדכתיב בחיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש אין על ערבי וארמאי איסור לצער א"ע דזה האיסור אינו אלא בישראל וגם ארמאי פעמים שמל עצמו לרפואה או להשמר מאיזה מחלות ומש"ה מנין אותו מדעתו וכן כשאמו מביאתו להתגייר דהרשות בידה למול אותו וגם אי נימא דלא הוי גירות יכול למול א"ע ולא שייך לומר דאין תבין לאדם שלא בפניו אלא לענין מעשה הגירות דכיון דקטן לאו בר דעה הוא אין בגירות כלום אלא אם אין בזה שום צד חובה ובעצם הגירות ליכא שום צד חובה והגם דאי נימא דלא הוי גר ממילא לא היו מלין אותו וע"י הגירות גורם שמלין אותו ומצטער מזה מ"מ כיון שכבר נימול מאי דהוה הוה ושוב אין שום צד חובה בדבר וכ"כ הט"ז יו"ד (סימן ש"ה ס"ק י"א) דגבי פדה"ב אין אחר יכול לפדות הבכור ולזכות ממונו משום דזכות הוא לקטן דכיון שאין שליחות לקטן אין זכין לו אלא בדבר שאין שום צד חובה בעולם וכגירות ארמאי שאין שום חוב בעולם משא"כ כשיש קצת חובה הגם שהזכות גדול יותר הרבה ובזה יש קצת חוב להקטן שלוקח ממנו המצוה דאילו היה ממתין עד שיגדיל היה מקיים המצוה בעצמו. ומ"ש בנה"כ להקשות על הט"ז דא"כ בטבילת גר נמי נימא שיש חובה קצת שרוצה לגייר א"ע ולעשות מצוה זו בעצמו. לענ"ד י"ל דשאני ענין גירות ארמאי (בימי הש"ס) דהוי זכות לו להקדים להכניסו תחת כנפי השכינה ולא לאחר. וכ"כ חותני הגאון בבר"י (חלק יו"ד סימן ס"ה) דכיון דאמרינן למה גרים מעונין מפני ששהו כו' יותר זכות לו לגייר עצמו מיד משא"כ בפה"ב יע"ש. גם דודאי זכות לו להקדים ולא להמתין עד שיגדל דהא אפשר שימות בקטנותו בהיותו ארמאי עו"ג וזכות הוא לו מה שמגייר א"ע מיד דקטני ישראל באין לעוה"ב כמבואר בסנהדרין (דף ק"י) משא"כ גבי פדיון שיכול להמתין עד שיגדל ויקיים המצוה בעצמו ואין לו לחוש שמא ימות בלא פדיון דמה איכפת ליה בזה כיון שלא חל עליו חיוב המצוה עדיין עד שיגדיל. וגם שאני גירות שאם נמתין עד שיגדיל לא ילמדוהו תורה בקטנותו ועמ"ש בתשו' הגרע"א (סימן מ"א) להקשות על דברי המהרש"א בשבת (דף ל"א) יעש"ה ועמ"ש התוס' בחגיגה (דף י"ג ד"ה אין) ומש"ש וממילא יש לחוש שגם בגדלותו לא יגייר א"ע משא"כ כשמגיירין אותו ומלמדין אותו תורה בקטנותו שקרוב הדבר לודאי שלא יחזור לסורו ולא ימחה לכשיגדיל משא"כ גבי פדה"ב שגם אם נמתין עד שיגדיל בודאי יפדה עצמו כיון שהוא ישראל ובודאי יעשה כחובה וכמצוה. ועכ"פ מבואר דגם לענין קדושין צריך שלא יהא שום צד חובה בדבר וכמ"ש הנוד"ב. ולפי הנתבאר לעיל גם לפמ"ש הרשב"א יש למצוא קדושין לקטן מה"ת כשקיבל עליו האב כל החיובים וכבר קידשה הקטן שיחולו הקדושין לכשיגדיל דתו ליכא צד חובה אלא על צד הריחוק מאד דכמאן דליתא דמי והוי זכות גמור: