אבן הראשה מה

משום דבזקן ל"א רוב בעילות אחה"ב היינו משום דהויא אשה זונה שאין חזקת צדקת אלא דבעלמא אשה מזנה בניה כשרין רוב בעילות אחה"ב כמפורש בסוטה (דף כ"ז) והגם שהיתה פרוצה ביותר קודם נשואין כמבואר בגמ' דפסחים שם ופרוצה ביותר חוששין אף לבנים מ"מ אחר שניסת להושע מסתמא לא היתה עוד פרוצה וקיי"ל באה"ע (סימן ד' סעיף ט"ו) דהיתה פרוצה כשהיתה פנויה או ארוסה ולא היתה פרוצה לאחר נישואין אע"פ שראוה מנאפת פעם אחת בניה כשרים ולזה כתב מהרש"ל דהכא שהיה זקן שאני דל"א רוב בעילות אחה"ב וחזקת צדקת לא היה לה כיון שהיתה מקודם זונה פרוצה ביותר. אבל אשה דעלמא שיש לה חזקת צדקת בכל גונא תולין בניה אחר הבעל. וגוף ההוכחה כבר כתב השעה"מ לדחות ויש עוד כמה אופנים ליישב דלא מצי מוקי כה"ג ואכ"מ

ואין להקשות לפמ"ש שאין קדושין לקטן מה"ת מהא דאמר רבה קטן אינו מוליד שנאמר אם אין לאיש גואל כו' דמנליה להוכיח שאינו מוליד דאף אם מוליד בידוע שאין לו גואלין לפמ"ש התוס' שם בגיטין ד"ה ואי אמרת קדושיו לאו קדושין דהגם שבנו מן הפנויה יורשו סבר הש"ס דאם איתא דלאו בר קדושין הוא אין בנו מתייחס אחריו דכיון דהאי חציו עבד לאו בר קדושין הוא בשום מקום אין הבן מתייחס אחריו וה"נ כיון דקטן לאו בר קדושין הוא בשום מקום בידוע שאין לו גואלין ליורשו. דלק"מ די"ל דשאני קטן דאתי לכלל הויה לכשיגדיל ועיין גיטין (דף פ"ה) גבי חוץ מקדושי קטן מהו ומשום דזמן ממילא קאתי משא"כ בחציו עבד דמחוסר מעשה השחרור והגם שכופין את רבו לשחרר כבר כתבו התוס' בחגיגה (דף ד') דכיון דמית איגלאי מילתא דלא הוה עומד לשחרור יע"ש ועיין פסחים (דף ס"ב) יומא (דף ס"ב) בענין מחוסר מעשה וזמן וע"ש במל"מ (פ"ו מגירושין) שכתב לחלק דבאינו מחוסר מעשה אלא זמן אפשר דמהני הגירושין אף קודם שיחולו הקדושין יע"ש ועיין קדושין (דף ס"ב) הכי השתא התם מעיקרא בהמה השתא דעת אחרת הילכך אין מחוסר מעשה גדול מזה משא"כ גר קטן והגם שמת בקטנותו ולא בא לתורת קדושין וגם אבותיו לא היו בני קדושין והיה מחוסר זמן גדול מ"מ לא דמי לחציו עבד (בפרט כשנתגיירה אמו מעוברת) ובודאי בנו מתייחס אחריו ליורשו. עוי"ל לפמ"ש די"ל דהא בהא תליא ואי קטן מוליד יכולין לקדש אשה בעבורו מטעם זכין לאדם כו' ושפיר מוכיח שאינו מוליד דאס"ד מוליד ממילא יש לו קדושין ובנו מתייחס אחריו ליורשו. וא"כ בלא"ה י"ל דקאמר ופליגא דרבה דאי לא שכיח שיוליד תו אינו בר קדושין אף כשקידש אביו בעבורו ותו אין בנו מתייחס אחריו ולא בעי קרא למעוטי שאין בנו נעשה בן סו"מ כיון שאין לו אב שאינו מתייחס אחריו. אמנם באמת מסתבר לומר דקטן לא דמי לחציו עבד ובפרט גבי סו"מ שהוא ישראל קטן ואבותיו היו בני קדושין

ולכאורה י"ל עוד בישוב קושיית התוס' בגיטין דמה תולה יורשין בקדושין והלא בנו מן הפנויה יורשו. די"ל דשפיר פריך דאי אמרת קדושיו לאו קדושין יורשין מנא ליה דכיון דאין הולכין בממון אחר הרוב אין היורשין יכולין להוציא ממנו חצי כופר כיון שאינו יורשו אלא מטעם רובא דרוב בעילות אחה"ב והא דקיי"ל דבנו מן הפנויה יורשו היינו משום דלא מיבעיא שגובה ממי שחייב לאביו שאין ללוה חזקת ממון כנגדו דסוף סוף לאו ממון הלוה הוא אלא אף אם יש להמוחזק חזקת ממון כנגדו וכגון שהבנים מאשתו הנשואה שיש לה חזקת צדקת מוחזקין בנכסים מוציא מידם מטעם סברת ההפלאה ספ"ק דכתובות דכל שהוחזק הרוב לכל דבר וענין מילתא דאיסורא הולכין אחריו גם לענין דיני ממון יע"ש. וכיון שנחשב והוחזק שהוא בנו לכל דבר כמו לפטור אשתו מן היבום וכדומה הוא בנו גם ליורשו. ומש"ה בחציו עבד דלא שייך שיחשב בנו לשום דבר כיון דקידושיו לאו קדושין ולא שייך שיפטור אשתו מיבום וכה"ג ואינו חייב מיתה על הכאתו וקללתו כיון שהוא חציו עבד ועבד אין לו יחס ממילא לא שייך לומר שירש בנו החצי כופר ששייך לו מצד חלק החירות שבו שלא יוכלו להוציא מיד בעל השור כיון שאין הולכין בממון אחר הרוב כיון שלא הוחזק זה הרוב לענין שאר דברים ומילתא דאיסורא ובעל השור הוא מוחזק ואם אין אלו הבנים יורשין אותו שוב אין לו שום יורש בעולם וזכה בעל השור לעצמו וא"א להוציא ממנו דא"ה בממון אחה"ר. ועמ"ש הנוד"ב מהד"ת (חלק אה"ע תשובה ק"כ) דלפמ"ש התוס' בב"ק (דף מ' ד"ה כופר אחד אמר רחמנא) לתרץ קושייתם מהא דשנים שהוציאו ככר לר"ה בשבת חייב כל אחד ואחד להביא חטאת ולא דרשינן חטאת אחד אמר רחמנא ולא ב' וג' חטאות דחטאת דלגבוה אין להקפיד אי מביאין שני חטאות אבל כופר דלחבירו למה ירויח זה במה שהשור לשנים. הוי כופר ככל ממון דעלמא ודלא כמ"ש הרמב"ם שכל אחד ואחד משלם כופר שלם הגם דהוי איבעיא דלא איפשטא בש"ס כמ"ש הה"מ בדעת הרמב"ם דכיון דכופרא כפרה הולכין בה להחמיר ואין זה כשאר ספק ממון דלקולא לנתבע וע"ש בש"מ בשם הראב"ד דלא מצינו על כזית חלב ב' חטאות גם לא חצי חטאת לאדם אחד שכך שנינו בכריתות רי"א כל חטאת שהיא באה על חטא אין שנים מביאים אותה וכבר תמהו דהא התם טעמא כמ"ש בכריתות (דף ז') משום דבעי גברא ידיעה ובמק"א הארכתי בזה] וכן משמע ממ"ש הש"מ בשם תלמיד הר"פ דא"ת מאי נפקא מינה אי כופרא כפרה אי ממונא י"ל דנ"מ לענין אם מחלו היורשים הכופר כו' וכ"כ התוס' (דף מ"ג ד"ה מאי לאו) דלמ"ד כופר דמי ניזק מאי איכא בין דמים לכופר ומדלא כתבו ג"כ נפקותא דאי כופרא כפרה הולכין בה להחמיר גם כשיש ספק חיוב. משמע דגם כופר הוי כממון דעלמא דספיקו לקולא לנתבע ועמ"ש הר"נ בנדרים (דף ז') להוכיח מההיא דחולין (דף קל"ד) שספק ממון עניים הרי הוא ספק ממון דאזלינן ביה לקולא לנתבע ועמ"ש הש"כ יו"ד (ס"ס רנ"ט). וגם בדעת הרמב"ם צ"ע דהא כתב דהמית מי שחציו עבד נותן חצי קנס לרבו והחצי האחר ראוי ליתן ואין מי יקחנו הגם שפסק (בפ"ד מאישות הלכה י"ז) דמי שחציו עבד וחציו ב"ח שקידש ב"ח הרי זו ספק קדושין ומשום דהוי בעיא דלא איפשטא. והשתא לפ"ז דגבי כופר הולכין להחמיר ואינו כשאר ספק ממון הוה ליה להרמב"ם לכתוב דמשלם חצי כופר ליורשיו כשיש לו יורשין ומשום דלצד הספק דבר קדושין הוא בנו מתייחס אחריו ודממילא אפילו לא קדשה בנו הוא לכל דבר [וכמ"ש התוס' דאפילו בנו ממזר יורשו ועמ"ש התוס' בב"ב (דף קט"ו) ד"ה בן הבת ועיין יומא (דף ס"ו) ממזר מהו לירש מהו ליבם ומש"ש]. ואין לומר דסבר הרמב"ם דמדמסיק אלא אמר רבא ראוי ליטול ואין לו ש"מ דמסקנא הכי הוי. דא"כ הו"ל לפסוק דקדושיו לאו קדושין ודאיפשטא בעיא במסקנא. ומוכח מזה דגם להרמב"ם אינו משלם כופר מספק ומשום דספק ממון לקולא לנתבע. ומה שפסק דשור של ב' שותפין שהרג כל אחד מהם משלם כופר שלם ס"ל להרמב"ם דהוכרע הספק מההיא דפרק המצניע ועוד סוגיות. ויש ליישב גם לפמ"ש הה"מ ז"ל בדעת הרמב"ם דהיינו טעמא דכיון דפשיטא לן שחייבים בכופר חייבין הן להביא כפרתן והולכין בה להחמיר ואין זה כשאר ספק ממון דלקולא לנתבע. דהיינו משום דודאי נתחייב בתשלומי כופר וכשמשלם חצי כופר עדיין הוא בספק אם כבר נתן הכופר המגיע ממנו בשלימות ומספיקא לא פקע חיוביה והוי כספיקא דאתחזק חיובא דאזלינן לחומרא (ועמ"ש לעיל סימן א') דקודם התשלומין ודאי נתחייב. בכופר ולא