אבן הראשה מב

וגם החזרה לביתם הוי לצורך מצוה לאכול סעודת שבת ומ"מ חיישינן דשכיחא היזקא ועיין ברכות (דף ב' תוד"ה מברך שתים) ויקשה ממ"ש התוס' בפסחים (דף ד' ד"ה שנאמר) דלא היה נמנע אברהם מלצאת יחידי בלילה דשלוחי מצוה אינן נזוקין ועמ"ש התוס' בחולין (דף צ"א). ומההיא דפסחים ודף ח') מוכח ג"כ דלא הוי שכיחא היזקא וצ"ל דכל מה דאפשר לתקוני מתקנינן שלא ישארו יחידים בבהכ"נ ומש"ה תקנו ברכת יראו עינינו כדי להמתין לחביריהם בבהכ"נ. גם י"ל דכיון שחששו חכמים לתקנת העצלים המאחרין לבוא לבהכ"נ אינן בטוחין מנזק מטעם שומר מצוה כו' כיון דאינהו פשעו בנפשייהו שהתרשלו ואיחרו לבוא ולא היו זריזין לבא ביחד עם הצבור (ועיין פסחים דף פ"ט). אמנם מההיא דריש ברכות משמע דכיון שיכול להתפלל בדרך תפלה קצרה יש לחוש גם למזיקין כיון דבחורבה שכיחא היזקא. וכן יש להעיר מהא דאמר ביומא (דף ע"ז) מ"ט אמר אביי משום שיבתא ופרש"י ר"ר השורה על הידים הגם דמצוה קעביד להאכיל בנו קטן ומשום יוה"כ הוא שאינו נוטל ידיו. אך בזה י"ל דכיון שאם היו ידיו מלוכלכות בטיט רוחץ כדרכו ה"נ רוחץ להעביר הר"ר ול"ש בזה טעם שומר מצוה כו' לתת בלא נטילה כיון שיכול ליטול וגם שיש לחוש שמא יאכילהו יותר מהצורך דליכא בזה מצוה. ועמ"ש התב"ש (סימן ו' ס"ק ג' ד') בישוב דברי הרמב"ם דבה' שחיטה מחלק בין קנה אגם לשאר קנים ובה' מילה כתב שאין למול בקנה כלל דבמילה שנוגע בקנה עצמו להגוף יזיקנו הר"ר השורה עליו ולפ"ז כשאין לו דבר אחר למול ליכא חשש ר"ר דשומר מצוה כו' [ובשחיטת קדשים נמי י"ל דליכא כ"כ חשש ר"ר וע' חולין דף ג' ובתוד"ה כגון דבדק שתיקנה ועשאה כעין כלי. וסימנא דאגמא הוא עשב הגדל באגמי מים]

ויש להעיר מהא דאמר במגילה (דף כ"ד) העושה תפלתו עגולה סכנה ואין בה מצוה ופר"ת דבשעת הסכנה יכול להסתכן בהן ולא תגין עליו המצוה ולא יעשה לו נס כמו לאלישע. ובשבת (דף ק"ל תוד"ה א"ל כנפי יונה) כתבו בלשונם הרי שלא מסר עצמו לומר תפילין הן יע"ש הרי דהמצוה מגנת שלא יוכל להסתכן הגם דשכיחא היזקא. ולכאורה י"ל דלפי שגזרו לעקור המצוה ולבטלה ומצוה לקדש השם מש"ה מהני זכות המצוה א"נ דענין גזירה הוי כסכנה בלתי טבעיית דלב שרים ביד ה'. וההיא דיומא (דף י"א) דאמר אביי משום סכנה פרש"י שלא יאמר כשפים עשיתם בשערי עירי ואין כוונתם לעקור המצוה. וההיא דשבת (דף כ"א) ובשעת הסכנה כו' וע"ש בתוס' (ובדף מ"ה ד"ה מקמי חברי) לא הוי מצה מה"ת. וי"ל נמי דשאני תפלין דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך אלו תפלין שבראש כמ"ש בברכות (דף ו') ומש"ה לא יוכל להסתכן בהם בשעת הסכנה ועיין יו"ד (סימן קנ"ז סעיף א' בהג"ה) לענין מ"ע ועיין סוכה (י"ד) אין שעת הסכנה ראיה ומש"ש. ועיין מנחות (דף ל"ב) סכנה ואין בה מצוה ובתוס' שם ולא פירשו כפירושם במגילה ומשום דגבי מזוזה א"א לפרש כן כדמוכח בההיא דיומא. ועיין ע"ז (דף י"ח) אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר לי מן השמים ירחמו כו' הגם דתורה מגנא ומצלא לפי שיוכל ללמוד בצנעא ולא להקהיל קהלות ברבים וספר מונח בחיקו ועיין ברכות (דף ס"א) והוא כמ"ש הר"נ והנמ"י הובאו בב"י יו"ד שם דדוקא בביטול מל"ת ולא בביטול מ"ע שאינו עובר בידים ושיכולין לבטל אותו על כרחו כשיניחהו בבה"א יע"ש. ולכאורה הוי בפלוגתא דכתובות (דף ע"ז) דאמר התם ר"א לא עייל באהליה כו' ריב"ל מיכרך בהו ועסיק בתורה יע"ש שהיה מובטח שתגין התורה עליו ולא יוזק הגם דהתם הוי נזק וסכנה טבעיית ושכיחא היזקא וע' סוטה (דף כ"א ובתוס')

ובהך ענינא עמ"ש הטור או"ח (סימן רע"ב) שאין מקדשין אלא על היין הראוי לנסך ע"ג המזבח כו' ולמעוטי מגולה ואפילו סיננו במסננת ותמה הב"ח דהא פסק בטוי"ד דאפילו סיננו במסננת יש בהן משום גילוי. וע"ש מ"ש לתרץ דנ"מ לדידן דלא קפדינן אגילוי דאפ"ה אין מקדשין כדקאמר תלמודא דאפילו לר"נ דמותר בשתיה אסור לקידוש. וצ"ע דא"כ הו"ל להטור לכתוב בלשונו אליבא דר' נחמיה דלדידן אין בזה רבותא. והט"ז יו"ד (סימן קט"ז ס"ק א') כתב לתרץ דקמ"ל דלא תימא דכיון שהוא רוצה לעשות בו מצוה לא יחוש לסכנה כיון דלר"נ מהני מסננת אפילו לשתיה וכהא דכוס של ברכה אינו מצטרף לרעה, ולכאורה אינו מובן דאכתי מה רבותא דמסננת לפום דקיי"ל כרבנן וטעמא דמצוה שייך אף בלא סיננו. וי"ל דגם רבנן מודו דהגם שפעמים עובר הארס דרך המסננת מ"מ תו לא שכיחא כ"כ היזקא שאינו אלא חשש בעלמא וא"כ אין לחוש לזה במקום מצוה וקמ"ל דאפ"ה אין מקדשין משום הקריבהו נא לפחתך וגו'. ואולי גם כוונת הט"ז הוא כן. והא דפריך בב"ב (דף צ"ז) אי למעוטי מגולה סכנה היא ולא קאמר דאצטריך למעוטי מגולה משום דסד"א שאומרים עליו קידוש היום משום דהוי שומר מצוה כו' בפרט להסוברין דקידוש על היין הוי ד"ת היינו משום דהוי מילתא דפשיטא דכיון דשכיחא היזקא והוא היזק טבעי שיש לחוש אף במקום מצוה וכמ"ש פ"ח דתרומות (משנה ד') יין של תרומה שנתגלה ישפך הגם שיש מצוה באכילת תרומה כמ"ש בפסחים (דף ע"ב) וברמב"ם שמברך אקב"ו לאכול תרומה ועמ"ש הצל"ח ביצה (דף י"ט) וכן יין של תרומה מצוה לשתותו ושלא לאבדו ולהפסידו ומ"מ ישפך [ומשום דשתיית היין שהוטל בו ארס הוה היזק טבעי ואינו דומה לסכנת הנשיכה ועיין ב"ק דף קט"ו ויש לבאר הא דלא יסנן משום צורך מצוה]. ומשני לעולם למעוטי מגולה ואע"ג דעבריה במסננת כר"נ אפ"ה הקריבהו נא לפחתך וגו' הגם דגם אליבא דרבנן הוי רבותא כדעבריה במסננת האחר הש"ס כר' נחמי' משום דכיון דע"כ הטעם שאין מקדשין כדעבריה במסננת אינו מטעם חשש סכנה אלא משום הקריבהו נא לפחתך ממילא גם לר' נחמיה פסול לקידוש. ועפמ"ש מיושב הא דפרש"י במשנה דסוכה (דף מ"ח) ד"ה שהיין והמים מגולין פסולין לגבי מזבח דחיישינן שמא שפה מהן נחש ונמצא שאינו מנסך מים כשיעור שהרי הארס משלים לשיעורן. וכתבו התוס' דיתכן פירוש זה להס"ד דפריך ונעברינהו במסננת אבל לפי המסקנא מפרשינן משום הקריבהו נא לפחתך. ולכאורה קשה דלהס"ד דמסננת יש בו משום גילוי וכרבנן תיפוק שאסור למזבח כיון שאסור להדיוט דבעי ממשקה ישראל מן המותר לישראל וכמ"ש בזבחים (דף פ"ח) גבי נסכים ועיין מנחות (דף ו') ועיין פסחים (דף מ"ח) ממשקה ישראל מן המותר לישראל מכאן אמרו אין מביאין נסכים מן הטבל יכול לא יביא מן המוקצה כו' יצא מוקצה שאין איסור גופו גרם לו אלא איסור דבר אחר גרם לו ואי אמרת איסור מוקצה דאורייתא מה לי איסור גופו מה לי איסור דבר אחר ע"ש והתם יומא הוא דקא גרים והכא הוי איסור גופו משום סכנה וגם אי נימא דכיון שאין האיסור אלא משום תערובת הארס לא הוי איסור גופו ואיסור ד"א גרם לו אכתי הא הוי איסור מה"ת בדבר שיש בו סכנה וכמ"ש התב"ש (סימן י"ג). וצריך לדחוק דכיון שאין האיסור אלא משום סכנה דלא שייכה גבי מזבח לא קפדינן מה שאסור בשתייה לישראל ולפמ"ש א"ש טפי דגם אליבא דרבנן דל"מ מסננת מ"מ תו לא שכיח כ"כ היזקא דאינו אלא חשש בעלמא שלפעמים עובר דרך המסננת וא"כ אין לחוש במקום מצוה והוי מן המותר לישראל במקום מצוה דשומר מצוה כו'. [וערלה וכה"כ אסור לישראל אף במקום מצוה משום דהוי מהבב"ע. ובזה יתיישב מ"ש הרמב"ם פ"ה מהלכות איסורי מזבח שאין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל ולא מן החדש ולא מן