אבן הראשה מא

הירושלמי שאם היה נחש מרתיע לבוא כנגדו פוסק לפי שבא כנגדו בכעס מתכוין להזיקו אבל בתר"י הביא בשם הירוש' שאם היה בא כנגדו מתרחק לצד אחר ולא הוי הפסקה וכ"כ בביאורי הגר"א (סימן ק"ד ס"ק ה') דכשבא כנגדו שיכול לילך לצד ילך דהליכה לא הוי הפסק ולאו משום סכנה דנחש אין בו סכנה כו'. ולכאורה קשה לומר דנחש הנושך וממית אין בו סכנה והא אם ראה שור בא כנגדו פוסק שמרחיקין משור תם נ' אמות ובודאי נחש עלול יותר להזיק וגם קשה הא דאמר בשבת (דף ק"ז) כל פטורי דשבת כו' ואידך הצד נחש בשבת אם מתעסק בו שלא ישכנו פטור אם לרפואה חייב וממאי דפטור ומותר דתנן כופין קערה על הנר כו' ועל עקרב שלא תשוך והקשה בהגהות הב"ח דשאני עקרב שמסוכן טפי כדקאמר ל"ש אלא נחש אבל עקרב פוסק. ומה שתירץ לפמ"ש התוס' (דף ג' ד"ה בר מהני תלת) דכאן אין הטעם משום סכנה אלא משום דהוי מלאכה שא"צ לגופה דממילא אין חילוק בין נחש לעקרב קשה לענ"ד דנהי שכתבו התוס' דמיירי בדליכא סכנה שיוכל להנצל בענין אחר אלא משום צערא שרו לי' רבנן אכתי לא מוכח מעקרב לנחש כיון שעקרב מוכן יותר לעקוץ משנחש מוכן לישוך. וי"ל דמש"ה התירו חכמים טפי בעקרב משום דאיכא צערא טפי. ועפמ"ש י"ל קצת שהנחש והעקרב שוין בכח והכנתם להזיק והא דלענין תפלה אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק הוי כדאמר במדרש קהלת בפסוק אם ישוך הנחש בלא לחש א"ר אבא בר כהנא לעולם אין הנחש נושך אא"כ נלחש לו מלעיל כו' תני רשב"י נחש פרץ גדרו של עולם לפיכך נעשה ספקלאטור לכל פורצי גדרות וכן איתא במד"ר (סדר אמור פרשה כ"ו) אמרו לו למה אתה נושך מה אתה מועיל ארי דורס ואוכל זאב טורף ואוכל ואת נושך וממית אמר להם אם ישך הנחש בלא לחש אפשר דאנא עבד כלום אלא אם מתאמר לי מן עליותא ועיין תענית (דף ח') ערכין (דף ט"ו) ומדרש סדר חקת עמ"ש וישלח ה' בעם את הנחשים וירושלמי (פרק במה אשה הלכה ט') וב"ק (דף ט"ו תוד"ה והנחש) ור"ה (דף כ"ט) וכי נחש ממית כו' ובשבת (דף ק"י) חיויא דרבנן טרקיה דלית ליה אסותא דכתיב ופורץ גדר ישכנו נחש ועיין ע"ז (דף כ"ז) ומש"ה הוי נשיכת הנחש טפי כהיזק רוחני הבא מלמעלה והגם דכמו"כ אמר במדרש קהלת שם שאין הארי טורף אלא א"כ נלחש לו מלמעלה י"ל דהיינו כמ"ש בב"ק (דף ט"ז) שדרך הארי לדרוס ולא לטרוף [ולא מיירי בטריפה להניח] והנם דאמר בתענית (דף י"ח) והרבה דובין ואריות יש לו למקום בעולמו שפוגעין כו' ועיין שבת (דף קנ"א) דאמר רמי בר אבא אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה ופרש"י שנקנסה עליו מיתה ונדמה לארי כבהמה ועיין סנהדרין (דף ל"ח) מ"מ כיון דהוי היזקן היזק טבעי יש לחוש אף במקום מצוה כיון דשכיחא היזיקא ומש"ה מפסיק בתפלתו מפני העקרב שהוא ככל החיות ולא כשנחש כרוך על עקבו שהוא כעין היזק רוחני וכשעוסק במצוה ועומד בתפלה לא ילחשו לו מלמעלה לנשכו. [ומ"ש במדרש קהלת פסוק ויתרון ארץ בכל הוא בכל אני עושה שליחותי אפילו ע"י נחש ע"י עקרב וע"י יתוש כו' אינו סותר לזה] ופריך הש"ס מהא דנפל לחפירה מלאה נחשים ועקרבים מעידין עליו שמת דכיון שמסירין אותה להנשא ש"מ שהוא היזק ברי וטבעי שבהיזק רוחני אינו ודאי שלחשו לו וגם ניחוש שמא הוא עוסק בתורה שמצלת אותו ומשני שאני התם דאגב איצצא מזקי וזה הוא היזק טבעי ודאי משא"כ נשיכה בעלמא ושפיר מוכיח מהא דכופין על עקרב שלא תישוך דשרי ליצוד נחש שלא ישכנו שגם הנחש שוה בהיזיקו לעקרב כשאינו במקום מצוה דמה שנמנע לצוד הנחש אינו בכלל שומר מצוה כיון שאינו עוסק במצוה בקום ועשה אלא בשוא"ת שאינו צד בשבת. ובזה מיושב הא דשבת (דף קכ"א) נחש דורסו לפי תומו ואמר רב קטינא עקרב דורסו לפי תומו וקשה דהא עקרב נדע במכ"ש מנחש ולפמ"ש שאינו מסוכן טפי ניחא ועיין סימן (תל"ג סעיף ח') בהא דא"צ לבדוק כיון שיש סכנת עקרב. ומ"ש המ"א (ס"ק י"ג) דאפשר דבמקום שמצויים נחשים צריך לבדוק דלא ברי היזקא כ"כ ועפמ"ש צ"ע והמ"א כתב כן בלשון אפשר. ועמ"ש התב"ש (סימן י"ג ס"ק ב') דא"צ לפרש להרשב"א כמ"ש המג"א דדחינן בל תשקצו דרבנן מקמי תפלה דאפילו את"ל דאורייתא היא דחינן לה דהא אפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק הגם דאיכא חשש סכנה דהוי דאורייתא וחמירא סכנתא מאיסורא אלא דדחי אפילו איסורא דאורייתא מקמי הפסק בתפלה דאע"ג דתפלה דרבנן מ"מ כיון שכבר עומד לפני ממ"ה לאו אורח ארעא לאפסוקי אא"כ ברי היזיקא. ולפמ"ש י"ל דהא דלא יפסיק היינו משום דסמכינן שלא ינזק ע"י נחש כשעומד בתפלה משום דהוי שומר מצוה כו' ואין ללמוד מזה דדחי איסור דאורייתא בעלמא [ובענין מ"ש התב"ש שם באכילת דברים מאוסים דחשיב בכלל בל תשקצו אי הוי האיסור מדאורייתא יש להעיר מהא דפרש"י בקדושין דף כ"א בהא דמוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות אע"פ שהיא מאוסה ואכ"מ]. והנה כ"ז י"ל בישוב דעת תר"י אבל להתוס' שפירשו דברי הירושלמי שאם היה מרתיע לבוא כנגדו פוסק לפי שבא כנגדו בכעס מתכוין להזיקו לא משמע הכי אלא דנחש אינו מוכן כ"כ להזיק. משא"כ להתר"י ועיין מדרש שמואל אבות פרק ב' משנה י"ב שהעקרב עוקץ בזנבו ששם כנוס הארס והנחש נושך בפיו שנאמר הוא ישופך ראש ומבואר מזה דהנחש הוא שנעשה ספקלאטור לכל פורצי גדרות ושאומרין לו מפני מה לשונך נושך באבר אחד כו' א"ל ולי אתם אומרים אמרו לבעל הלשון שהוא מדה כנגד מדה וע"ש דאם ת"ח הוא יעסוק בתורה שנאמר מרפא לשון עץ חיים ומש"ה י"ל טפי שינצל כשעוסק בתורה ותפלה משא"כ מעקרב העוקץ בזנבו שאינו בכלל וסוג נחש לענין זה ולא נעשה ספקלאטור כו' והוא ככל החיות המזיקות]

ויש להעיר בזה מהא דאמר ריש ברכות (דף ג') מפני ג' דברים אין נכנסין לחורבה כו' ופריך ותיפוק ליה משום מזיקין ולא קאמר דאצטריך טעם חשד ומפולת שיש לחוש אף במקום מצוה כשנכנס שם להתפלל, שוב ראיתי מ"ש בצל"ח לדייק מדאמר לו מפני מה נכנסת לחורבה זו דהיינו חורבה סמוכה לעיר דשייך ג"כ טעמא דחשדא. ובחורבה העומדת בדברא היה לו מקום להתנצל שסמך עצמו על היותו עוסק במצוה. ודהאמת לדינא דאפילו ליכא חשדא לא יכנס אפילו להתפלל משום דהוי שכיחא היזקא מדפריך ותיפוק ליה משום מפולת ותיפוק ליה משום מזיקין עכ"ד. ולפמ"ש ודאי י"ל כן גבי מפולת דהוי היזק טבעי ולא גבי מזיקין. וכן יש להעיר מהא דקאמר בשבת (דף כ"ד) הכי השתא התם בדין הוא דאפילו בשבת נמי לא צריך ורבנן הוא דתקוני משום סכנה וע"ש בחידושי הר"נ דהיינו משום דבלילי שבתות שכיחי מזיקין כמ"ש בפסחים (דף קי"ב) ואם ישאר יחידי בביהכ"נ ינזק [וצ"ע דהא בפסחים שם מיירי בישוב ובהכ"נ שלהן לא היה בישוב. גם דא"כ בפר דאמר אביי שלא תעבור בישוב לעולם ליכא חששא ועיין פרש"י תענית (דף כ"ג) ובח"א למהרש"א שם. ולפום דגרס במד"ר סדר בחקותי פל"ה מעשה בימי שמעון בן שטח שהיו גשמים יורדים בלילי שבתות עד שנעשו חטים כו' מתיישב טפי דבלילי שבתות אינם הולכין בדרך ולגירסת הש"ס צ"ל דכיון שהיה אז בקביעות זמן גשמים לא הלכו אז בדרכים ובלא"ה היה אז מצויין יותר בבתיהם ומש"ה שבק לילי רביעיות והוא באמצע השבוע שלא ירדו הגשמים רצופים ולא עבר זמן רב בלא גשמים וירדו בעתם וגם עיין נדה (דף ל"ח) יע"ש] הרי שחששו גם להיזק שאינו טבעי הגם דשלוחי מצוה אינן נזוקין אף בחזירתם