אבן הראשה מ

(דף י') ובדף (מ"ט) קאמר ר"ש וסכנת נפשות ואת אמרת התורה חסה כו' ופרש"י דבסכ"נ יש לנו לילך אחר המחמיר וה"נ לענין סכ"נ יש לנו לחוש לדעת אבא שאול ושמא יכנסה לשם נוי ולשם אישות דליכא מצוה ויסתכן גם בביאה ראשונה ולענין איסורא הוא דפסקינן כרבנן ולא לענין חשש סכנה ואפשר בחליצה (כמו שהוכחתי במק"א דהגם שלא תוכל להנשא לשום אדם יש בה מצות חליצה כדמוכח מדברי התוס' ביבמות (דף קי"ב ד"ה איבעיא להו נטולה אני) יע"ש וכבר האריכו בזה גאוני בתראי בספריהם]

ועפמ"ש לחלק בין סכנה טבעיית לסכנה שאינה טבעיית יתיישב מה שהקשה חותני הגאון בבר"י שם בהא דאיתא באו"ח (סי' תנ"ה סעיף א') בשם המרדכי דאין לשפוך מים שלנו מפני מת או מכח תקופה הנופלת דשומר מצוה לא ידע דבר רע וכן במג"א (סי' ר"ו ס"ק ח') בשם הס"ח שאם בירך על המים ואח"כ שמע שיש מת ישתה מעט מן המים כו'. דהא בפסחים (דף קט"ו) אר"פ ש"מ האי חסא צריך לשקועי בחרוסת משום קפא וכתבו התוס' שם דאע"ג דברוב ירקות אין בהם קפא משום סכנה דקפא חיישינן למיעוטא וצריך חרוסת ומוכח דכיון דאיכא לתקוני לא סמכינן ע"ז הא דשומר מצוה כו' וא"כ ה"נ גבי מים שלנו אם יש מים אחרים היכי סמכינן ע"ז דשומר מצוה לא ידע דבר רע עכ"ד. ועפמ"ש מיושב דחיישינן לסכנה דקפא שהוא סכנה טבעיית ואין לשפוך מים שלנו מפני חשש סכנה שאינה טבעיית דבודאי יגין עליו זכות המצוה שלא ינזק מדבר רוחניי ובפרט במצת מצוה בליל המשומר ובא מן המזיקין כמ"ש (דף ק"ט). ולכאורה י"ל ג"כ דמש"ה חיישינן לקפא ולא סמכינן על הא דשומר מצוה כו' משום דאמר שמואל (וקיי"ל כוותיה) דקישות שהתליעה באיביה אסור משום שרץ השורץ על הארץ וא"כ אם יש קפא עושה איסור ועבירה אכילת התולעת [לפום פירוש ר"ח] ומש"ה הגם דלענין איסורא סמכינן ארובא יש לחוש משום סכנה דקפא למיעוטא דאי איכא קפא אינו בכלל שומר מצוה דהא קמא שמיא גליא דלא עביד מצוה אלא עבירה ומצה"ב. אמנם מסתבר לומר דכיון שאוכלו לשם מצוה ולא נתנה תורה למלאכי השרת הוי בכלל שומר מצוה כו' גם אי קמא שמיא גליא דאיכא קפא ומ"מ צריך לשקועי בחרוסת כיון דאפשר בהכי ומשום דהוי סכנה טבעית וכמ"ש. ועמ"ש לעיל (סימן ה') בישוב דעת הרי"ף והרמב"ם שהשמיטו הא דאר"פ האי חסא צריך לשקועי בחרוסת כו' ומשום דאי א"צ לשקועי אסור לשקועי בחרוסת לפי שיבטל לחזרת דמצוה דדוקא אי צריך לשקוע משום קפא אין חשש ביטול גם אם הן מצות בפ"ע] כיון שא"א לאכול בלא טיבול וכן הוא דרך אכילתו ומצותו משום חשש סכנה משא"כ אי א"צ לשקועי ומש"ה לא שייך להחמיר לשקועי מספק עמש"ש. והשתא מוכח דל"מ הא דשומר מצוה כו' במקום חשש סכנת קפא וכמ"ש דאלת"ה יקשה דלא היה לחכמים לתקן לשקוע בחרוסת כיון דשומר מצוה כו' וליכא למימר משום דאפשר לתקוני לשקועי בחרוסת דז"א דהא עדיף מצותו שלא ישקענו בחרוסת ואי ליכא סכנה אסור לשקועי בחרוסת לפי שמבטל לחזרת דמצוה. אמנם כ"ז לשיטת הפוס' דדוקא משום דכל עיקר מרור לא נתקן רק בטיבול בחרוסת משום קפא לא אתי חרוסת ומבטל. משא"כ לפי מ"ש הר"נ דכיון דטיבול בעלמא הוא לא אתי ומבטל די"ל דמש"ה צריך לשקועי בחרוסת כיון דאפשר בהכי דליכא שום חשש ביטול ועמ"ש בהגהות הש"ס אי כוונת התוס' ג"כ כהר"ן. אמנם גם לפמ"ש הר"נ צריך לחלק כמ"ש דהכא לא סמכינן על הא דשומר מצוה כו' היכא דאפשר לתקוני

והרא"ש הקשה דמתני' דאיירי בדלית ליה שאר ירקי אמאי לא מייתי חרוסת בהדי חזרת קמא מפני הסכנה וכתב לתרץ בשם ה"ר יונה ז"ל דטיבול ראשון שאינו לחיוב אלא להיכירא בעלמא ורגילין כל השנה שאוכלין חזרת בלא חרוסת ואינם חוששים לקפא גם עתה נמי לא חשו חכמים אם יאכלהו בלא חרוסת כמו שעושין בשאר ימות השנה אבל טיבול שני שהוא של מצוה הזהירו חכמים שלא יהא בו חשש סכנה. וקשה לענ"ד דהא אדרבה בכל הש"ס מצינו דלא חיישינן כ"כ לסכנה במקום מצוה היכא דלא שכיחא היזיקא [ובפרט לפמ"ש דהוי ענין וצורך מצוה שלא יטבול בחרוסת כדליכא חשש סכנה] ואם יש חשש סכנה יאסר לאכלו בכל השנה ואינו רשאי לסכן א"ע וחמירא סכנתא מאיסורא. ואולי י"ל כוונתו דהוי שכיח היזיקא וסכנה אלא שאין אדם אוכל חזרת בכל השנה אם אינו בודקו יפה שלא יהא שם קפא ועמ"ש התוס' בלשונם וכ"ת דבדיק להו שלא יהא שם קפא כו'] ובטיבול שני שהוא של מצוה יש לחוש שיאכל החזרת מצד החיוב גם אם לא יוכל לבודקו יפה וגם לא יחוש לבדוק כ"כ מתוך שהוא בהול למצותו (ועיין מגילה דף ד' רש"י ד"ה הכל חייבין ובטו"א שם] וגם יחשוב בדעתו שאין לחוש במקום מצוה גם לסכנה טבעית ולזה תקנו חכמים לשקועי בחרוסת כדי שלא יהא בו חשש סכנה משא"כ בטיבול ראשון שאינו לחיוב שבודאי לא יטבול אם לא יבדוק יפה מקפא לא חשו חכמים אם יאכלוהו בלא חרוסת

ולכאורה יש להוכיח מהא דפריך (דף ק"ט) היכי מתקני רבנן מידי דאתי בה לידי סכנה והתניא לא יאכל אדם תרי כו' ומשני ר"נ דהוי ליל המשומר כו' ורבא אמר כוס של ברכה מצטרף לטובה כו' דהא אי לאו הנך טעמי יש לחוש לזוגות הגם שאינו חשש סכנה טבעית במקום מצות ארבעה כוסות שהוא כנגד ארבעה לשוני גאולה ואפי' עני פעמים שצריך להשכיר א"ע בשביל חיוב ד' כוסות וא"א לתקן ולחייב אותו בכוס חמישי. ואם נאמר לחלק דבמצוה שאינה אלא מדרבנן לא מהני כ"כ להציל מסכנה יתיישב בלא"ה הא דחיישינן לקפא די"ל דבזה"ז דהוי מרור מדרבנן הוא דצריך לשקועי משום קפא. אך מצד הסברא לא יתכן לחלק בין מצוה דרבנן למצוה דאורייתא כיון שהוא שומר מצוה ואוכל ושותה רק בשביל המצוה [ובפרט מרור שבודאי אינו אוכלו להנאתו אלא לשם מצוה]. ואולי י"ל דכיון דהא דפריך הש"ס דאתי בה לידי סכנה היינו סכנת כשפים וכמבואר ברשב"ם ובתוס' ואמרינן בסנהדרין (דף ס"ז) ובחולין (דף ז') שמכחישין פמליא של מעלה ומש"ה יש לחוש לזה אף במקום מצוה והגם דקאמר התם אין עוד מלבדו אר"ח אפילו לדבר כשפים הא משני התם שאני ר"ח דנפיש זכותיה וההצלה מהן הוא דרך נס למאן דנפיש זכותיה ואף שאינו בדרך הטבע ניתן בהם כח תמידי להזיק כהיזק טבעי [ופרטי הדברים נשגבים ובארוס חכמי האמת בספריהם] והגם דכתיב אין עוד מלבדו הוי ככל הזיקות הטבעיים שבאין ג"כ בהשגחה ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא"כ כו' שנא' מה' מצעדי גבר כוננו [ועיין תענית (דף כ') דעייליה לרב אדא בר אהבה להתם משכיה בשמעתא עד דפנייה בתר דנפק נפל ביתא ארגיש ר"א בר אהבה איקפד ס"ל כי הא דא"ר ינאי לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר עושין לי נס שמא אין עושין לו נס כו' הגם דתורה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא. וגם אם לא הקפיד אלא לפי שמנכין לו מזכיותיו אכתי באינש דעלמא דלא נפיש זכותיה יש לחוש כדשכיחא היזקא] ועיין פרש"י חולין שם שמכחישים פש"מ שלא גזרו על אדם זה למות והוא מת ע"י. משא"כ היזק רוחני בעלמא שאינו מכחיש פש"מ די"ל שאינו מזיק לשומר מצוה וא"צ לזכות גדול ונס לפי שהמצוה מגנח עליו ואין לחוש במקום מצוה

[ועפמ"ש יתיישב הא דקאמר בברכות (דף ל"ג) בהא דתנן אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק אמר רב ששת לא שנו אלא נחש אבל עקרב פוסק ובתוס' הביאו בשם