אבן הראשה לט

ובגוף

הדבר כבר נחלקו בזה רבותינו הקדמונים ז"ל כמבואר ברי"ף פרק ערבי פסחים בהא דאמר רב כשם שהשבת קובעת למעשר כך קובעת לקידוש שכשם שהשבת קובעת למעשר מבעו"י כו' והרז"ה הקשה עליו שהרי אין שבת קובעת למעשר אלא משתחשך דתנן חשכה בלילי שבת כו' והרמב"ן במלחמות והר"ן כתבו דלאו קושיא הוא דחשכה ודאי לאו דוקא דהאמרינן המעביר פירות ממקום למקום וקדש עליו היום כו' וקדש היינו ביה"ש אלא ודאי חשיכה לאו דוקא ודכוותה הדתנן (שבת דף י"ט) אין נותנין פת לתוך התנור עם חשיכה היינו בשקה"ח שהרי מה ששבת קובעת למעשר הוא משום דכתיב בה עונג ובודאי שעונג שבת קודם חשיכה הוא כדתניא ריש ברכות משעה שב"א נכנסין לאכול פתן בע"ש והיינו קודם צה"כ וזו היא ששנינו בספק חשיכה אין מעשרין את הודאי מפני שהוקבע למעשר ונאסר באכילת עראי והו"ל מתקן [ומשמע מזה דס"ל שאינו קובע אלא מדרבנן דאל"כ בלא"ה הוי ספיקא דאורייתא דאם כבר הוא חשיכה ודאי הוקבע למעשר] ומבואר דלדעתם קובע למעשר משקידש היום ושישנו אז במצות עונג

סימן יד

יבאר ויחקור כמה שנחלקו הקדמונים אם יש דין קטלנית ביבמה ובענין שומר מצוה לא ידע דבר רע

בתשובות הרלב"ח (הובא בבאה"ט אה"ע סימן ט') ק כתב להוכיח דאין ביבמה דין קטלנית מהא דתנן ביבמות (דף ל') שלשה אחין שנים מהם נשואין שתי אחיות ואחד נשוי נכרית גירש אחד מבעלי אחיות את אשתו ומת נשוי נכרית וכנסה המגרש ומת זו היא שאמרו וכולן שמתו או נתגרשו צרותיהן מותרות והרי הנכרית היא קטלנית שמת בעלה הראשון והמגרש שיבמה והיא מותרת להתייבם להאח השלישי. ולענ"ד י"ל דתליא בפלוגתא דאמוראי אי מעין גורם אי מזל גורם דלמ"ד מזל גורם שאינו סכנה טבעיית אלא רוחניית מסתבר לומר דלא חיישינן לזה במקום יבום כיון שהוא שומר מצוה וזכות המצוה מהני לשנות המזל משא"כ למ"ד מעין גורם שהוא סכנה טבעית י"ל שיש לחוש אף במקום יבום משום דשכיחא היזקא. והא דקאמר הש"ס מאי בינייהו א"ב דאירסה ומית א"נ דנפל מדיקלא ומית ולא קאמר דא"ב לענין יבום היינו משום דנפקותא דאירסה כ שכיח טפי דהא בלא"ה איכא עוד נפקותא בינייהו לפמ"ש הנו"ב באשה עשירה ומצלחת אחר מיתת בעלה במו"מ דמותרת למ"ד מזל גורם ע"ש ומ"מ לא קאמר הש"ס זה אלא דא"ב דאירסה כו'. והנה לפ"ז הגם דקיי"ל כמ"ד מזל גורם מ"מ כיון דקיי"ל בשו"ע די"א דדוקא אם מתו מיתת עצמם אבל אם נהרג אחד מהן או מת בדבר או נפל ומת וכדומה אינו כלום ומשום דס"ל הלכה כמ"ד מעין גורם ורבים סומכים עליהם ומקילים בזה וא"כ ינהוג לדעתם דין קטלנית גם ביבמה ה וקשה לפסוק תרי קולות דסתרי אהדדי בספק חשש סכנה. ולפמ"ש פשיטא דניחא המשנה דיבמות (שם) כיון דלמ"ד מעין גורם משכחת דלא הויא קטלנית כדקאמר א"ב דאירסה ומת א"נ דנפל מדיקלא ומת אלא דיקשה למ"ד מזל גורם ולפי המבואר כדנפל מדיקלא ליכא חשש במקום יבום לכ"ע דזכות המצוה מהני לשנות המזל ודוקא היכא שיש לחוש לסכנה טבעית גרם מעינה יש לחוש אף במקום יבום [ועיין דף פ"ד כ"ה שנשא את האלמנה ויש לו אח כה"ג וי"ל ג"כ כן]

ובלא"ה אין הוכחה לע"ד מהמשנה דהא דקאמר (דף ס"ד) סתמא היא ופשיט לך נישואין ומלקיות כרבי וסתות ושור המועד כרשב"ג והתוס' כתבו דלענין ממון מודה רבי דלא הוי חזקה עד דאיתחזק בתלתא זימני כדאשכחן בשור המועד ודלענין איסורא לא סמכינן ארובא משום דאתרע ע"י דאתחזק בתרי זימני ולענין ממון סמכינן כו' יע"ש ומש"ש. וי"ל דלא סתם התנא בנישואין לחומרא בשני פעמים אלא שלא במקום מצות יבום אבל במקום מצות יבום דוקא היכא דאתחזק ג' פעמים מתבטל מצות יבום וכדלא אתחזק אלא שני פעמים סתם התנא שיש לקיים מצות יבום כרשב"ג. ואפשר דגם רבי מודה בזה [ובג"פ הוא דהויא שכיחא היזיקא וחיישינן גם במקום מצוה משא"כ בב' פעמים]

וראיתי לחותני הגאון בבר"י (חלק אה"ע סימן ג') שהביא בשם תשובות הרד"ך דליכא למימר דלא הוי ביבמה דין קטלנית משום שומר מצוה כו' דהא בביאה שניה ליכא מצוה וא"כ יש לגזור ביאה ראשונה אטו ביאה שניה. וכתב להשיב על דבריו דאי נימא דבביאה ראשונה ל"ח לסכנתא משום דהוי שומר מצוה אין לחוש להזיקא אפילו בביאה שניה דהא שלוחי מצוה אינן נזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן אע"ג דבחזרה ליכא מצוה וכ"ש הכא דהתורה התירה ליקח היבמה לאשה ולא בעי לגרשה אח"כ דליכא למיחש לעולם להזיקא משום שומר מצוה. ולענ"ד יש ליישב דברי הרד"ך. דהא דאמר בפסחים (דף ח') דשלוחי מצוה אינן נזוקין גם בחזירתן כדיליף מדכתיב ופנית בבקר והלכת לאהליך מלמד שתלך ותמצא אהליך בשלום היינו משום דגם זה הוי צורך מצוה שיוכלו לעלות לרגל ויהיו מובטחים שלא יארע להם נזק גם בחזירתם ושימצאו אהלם בשלוה דלא סגי להו בלאו הכי שהן מוכרחין לשוב לביתם. וכן הני בני רב דדיירי בבאגא מוכרחין הם לילך ולשוב לאושפיזא משתחשך ללון שם ומש"ה גם זה הוי ענין מצוה וגם הוא הכשר מצוה שיוכלו ללמוד למחר. וכן ההיא דקדושין (דף ל"ט) חולין (דף קמ"ב) שעלה לבירה ושלח את האם ונטל את הבנים קאמר שאינו ניזוק גם בחזירתו [גם כשהרהר שלא יביא הגוזלות לאביו ולקחו לצורך עצמו כמ"ש הפנ"י] דכיון שהוא מוכרח לחזור ולירד גם החזרה הוי צורך הליכה של מצוה משא"כ הכא שאינו מוכרח לבוא עליה ביאה שניה שיכול להוציאה אח"כ בגט וליכא בביאה שניה צורך מצוה יש לחוש להזיקא וכדקאמר בפסחים (שם) דאין מחייבין אותו להכניס ידו לחורין ולסדקין לבדוק מפני סכנת עקרב. ומשום דדילמא בתר דבדיק אתי לעיוני בתרה ועמ"ש הט"ז (סימן תל"ג ס"ק ז') דהיינו שלאחר הבדיקה מיד יחפש אחר המחט ובעוד שנר הבדיקה בידו אף שלכאורה גם בזה שייך לומר שלוחי מצוה כו' מ"מ כיון שהאבידה נאבדה לו כבר הבדיקה לא גרמה לו עיקר ההיזק כיון שהיה בידו לחפש כל זמן שירצה וא"כ ה"נ יש לחוש להזיקא. וגם יש לחוש שיבעלה גם שלא בשעת עונתה ושלא לשם מצוה (עיין פסחים דף ע"ב) שאין בזה ענין והכשר מצוה ואפשר שיזיק לו למ"ד מעין גורם [ולא מסתבר לומר דכיון שיוכל להזהר בנפשו שלא יבעלה שלא לצורך מצוה אין אנו אחראין לחוש לתקנתו שלא יפשע וינזק וכהא דאמר בב"מ (דף צ"ז) גברא דנשי קטלוה לית דינא ולית דיינא ע"ש בפרש"י ועיין פ"ג דדמאי ופ"ה דמע"ש ובירושלמי בהא דאין אנו אחראין כו' והלעיטהו כו'. דז"א דכיון דכשתהיה לו לאשה יבא לזה שיבעלה גם שלא במקום מצוה יש לחוש לזה והתורה דרכיה דרכי נועם שלא יבא עי"ז לסכנה ועיין סוכה (ל"ב) יבמות (פ"ז)]. וגם הוי בפלוגתא דכדבעו מיניה דרב ניזיל מאי א"ל לא ידענא ועמ"ש הנו"ב (מהד"ת או"ח תשובה צ"ד) ליישב בזה מה שהשמיט הרמב"ם דינא דר' אמי

גם דכיון שדעת התוס' והרא"ש לפסוק כאבא שאול דמצות חליצה קודמת ודהכונס את יבמתו לשם נוי ולשם אישות כאלו פוגע בערוה. י"ל שגם לדעת הפוסקים כדעת הרי"ף והרמב"ם שמצות יבום קודמת וכרבנן דיבמה יבא עליה מ"מ אין לייבם קטלנית דחמירא סכנתא מאיסורא כמ"ש בחולין