אבן הראשה ג

תלמיד וצורב לכתוב בספר את אשר חננו ה' לחדש בתורה. ובדרושים ביארתי הכתובים אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע וגו' ע"ד מ"ש בר"ה (כ"ג) כל הלומד תורה ומלמדה במקום שאין ת"ח דומה להדס במדבר דחביב טפי כי ביותר יקר ערך העוסקים בתורה בזמן שהעוסקים בה מועטין. ואף כי בכל עת יקר דבר ה' ואין לו להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה יגדל יקרת ערכם ביותר לעת כזאת כדבר יקר המציאות. ובדור שירבו האומרין שוא עבוד ה' ומה בצע כי שמרנו משמרתו וגו' אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו וכמ"ש בברכות (ס"ג) אם ראית דור שאין התורה חביבה עליו כנס וע"ש בפרש"י [ובמהרש"א הביא מהירוש' בע"א וע' מו"ק (ט"ז) שלא ילמד לתלמידיו בשוק ובחולין (קל"ג) כל השונה לתלמיד שאינו הגון כו' ובמכות (י) אר"ז מכאן שלא ישנה לתלמיד שאינו הגון וצ"ע ממ"ש באדר"נ (ספ"ב) שבש"א אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ובה"א לכל אדם ישנה שהרבה פושעים היו ונתקרבו לת"ח ולטעמייהו שבת (ל"א) שאמר למדני כה"ת כשאני עומד על רגל אחת שב"ש ריחקו וב"ה קירבו (ע"ד צחות ביארתי שרצה ללמוד התורה בלא קבלת עול מלכות שמים המתשת כחו וכמ"ש בראב"ש ור"ל שנחלש כחם מאד כשקיבלו עול תורה והעמידה על רגל א' יורה על הבריאות כמ"ש בחולין (כ"ד) שהוא סימן הבריא אולם וגם רופאי זמנינו ישתמשו בבחינה זאת והתחילו לחנכו בדברים המובנים מצד השכל הא דעלך סני כו' ומזה יבא לקבלת עמ"ש) וע' חגיגה (י"ג) ור"א דאמר כל המלמד בתו תורה כו' בשיטת ב"ש אזיל ובברכות (כ"ח) שהכריז ר"ג שכל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבהמ"ד וכשנתמנה ראב"ע ניתן רשות ליכנס] וידברו איש אל רעהו ולא בפרסום ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו, שלרוב יקרת ערכו ומציאותו יכתב בספר זכרון והיה לסגולה ולצפירת תפארה

וכאשר נשאר גליון פנוי וקצר המצע מהשתרע לכתוב בזה איזה ענין שלם הנני מעתיק בזה גרגרים קטנים לדוגמא מקונטרס השיטות אשר חיברתי בימי נעורי לבאר בדרך פשוט דתנאי ואמוראי הש"ס לטעמייהו אזלי במחלקותם והוא רב התועלת כי בזה יתיישבו כמה קושיות וסתירות

א) התוס' בר"ה (י"ז) כתבו שמדת חנון הוא לחון על הצועק אף שלא כדין כדכתיב והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני אע"פ שבדין בא העבוט לידך כי הלוית עליו מעותיך כו' וסותרים לכאורה למ"ש התוס' בב"ק (צ"ג) בשם הספרי דבין אותו שהעני צועק עליו בין אותו שאין העני צועק עליו שניהם נענשים מסברא כיון שאינו מחזיר עבוטו כו'. וי"ל דהוי בפלוגתא דלר' יצחק דאמר בע"ח קונה משכון שאם אינו קונה משכון צדקה מנין בדין בא העבוט לידו ואינו נענש אלא בשביל צעקת העני אף שצועק שלא כדין והספרי אתיא כמ"ד דאינו קונה משכון דממילא גם כשאינו צועק עליו נענש מסברא לפי שאינו מחזיר עבוטו ומש"ה ר' יצחק לטעמיה אמר בב"ק (שם) אוי לו לצועק יותר כו' שהצועק נענש כיון שצועק שלא כדין (אף שאמר דיפה צעקה כו' ואמר שנענש כשמוסר דין של חבירו לשמים) ומש"ה בספרי מתני בע"א וע' פסחים (ל"א) ובתוס' ב"מ (פ"ב) דר"מ סבר כר' יצחק וי"ל דלטעמיה בברכות (ז') דקאמר ופליגא דר"מ דאר"מ שתים נתנו לו ואחת לא נתנו לו שנא' וחנותי את אשר אחון אע"פ שאינו הגון דלדידיה שבע"ח קונה משכון ובדין בא העבוט לידו אלא שכך המדה לחון הצועק אף שלא כדין הוא גם למי שאינו הגון [וקצת לטעמיה בחולין (קל"ד) דאר"מ ס' לקט לקט כו' צדק משלך ותן לו דסבר קונה משכון וחייב משום לך תהא צדקה וע' ב"מ (קי"ד) משא"כ לרבנן וע' ב"ב (ח') חולין (ק"י)]

ואגב אכתוב בזה מ"ש בחידושי אגדות שלי בר"ה שם דפריך כתיב ולך ה' חסד וכתיב כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ע' בילקוט יחזקאל על הכתוב ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם צאן לעונשין כדי שלא יענשו ואדם למתן שכר. וביאור דברי רז"ל הוא שהאדם יגדל שכרו בעשותו הטוב ויגדל פשעו ועונשו בעשותו הרע בדעת ומזימה ולא כן הבהמה אשר תעש מעשיה בלי דעת ומזימה יקטן פשעה בעשותה הרע, וגם בעד מפעלה הטוב כאשר תעמול לתועלת האדם לא יחזיקו לה טובה באשר תעש הכל ע"פ טבעה ולא בבחירתה. והנה האדם הוא מורכב מנפש וחומר ובהיותו נמשך אחר כחי נפשו ותבונתו הוא בתור אדם המעלה ובהמשכו אחר חומרו ויצרו נמשל כבהמה נדמה. וכשהי"ת מתנהג במדת החסד הוא משלם לאיש כמעשהו שבשמרו מצות ה' ועשותו הטוב בכח רגשי נפשו ותבונתו יקבל שכר מצוה בעד מפעלו הטוב כאדם המעלה ובעשותו הרע בעיני ה' ונמשך אחר תאות יצרו וחומרו הוא עושה מעשה בהמה ויקטן עונשו בהיותו נמשל כבהמה נדמה וישלם לאיש כמעשהו אם יעשה הטוב יחשב כאדם למתן שכר ובעשותו הרע יחשב כבהמה שימעט עונשו ואמר ואתנה צאן מרעיתי בדמיון הצאן שאין היזקן אלא כשן ורגל ואין כוונתם להזיק (וע' ב"ק נ"ה) ואין כוונתם ח"ו להכעיס את בוראן, אדם אתם למתן שכר בעשותכם הטוב בעיני ה' ואף כי הי"ת מנהג עולמו במשפט וכל האומר הקב"ה ותרן הוא וכו' הוא משתף מדת הרחמים להקטין העונש (ולולי זאת מי יעמוד במשפט וכמ"ש החסיד בח"ה אל תסתכל בקטנות העבירה הסתכל בגדולת מי שהמרית בו. וגם העונש לפי חומר העבירה וקלותה הוא מחסדי הי"ת]

ב) סוטה (מ"ו) ר' יוחנן אמר ראה שלא היתה בהן לחלוחית של מצוה ודלמא בזרעייהו ניהוה הוה אמר ר"א לא בם ולא בזרעם כו'. י"ל דר' יוחנן לטעמיה כמ"ש בב"ב (קל"ג) רשבג"א אם לא היו בניו נוהגים כשורה זכור לטוב כו' ת"ש דא"ל שמואל לר"י לא תהוי בי עבורי אחסנתא כו' ובכתובות (נ"ג) מסיים דלא ידיעא מאי זרעא נפיק מיניה וע"ש ברשב"ם דאע"ג דא"ר יוחנן הלכה כרשב"ג כו' שמואל לית ליה האי כללא ומש"ה ר"י לטעמיה דלא חייש דלמא נפיק מינייהו זרעא מעליא ור"א סבר כרבנן וכשמואל, ומיושב קושיית התוס' פ' אין מעמידין (דף כ"ו) ד"ה אני שונה יע"ש דכיון דבב"ק (קי"ט) פליגי בזה ר"ה ור"י וכן פליגי בפסחים (מ"ט) ר' יוחנן לטעמיה דל"ח דלמא ה"ל זרעא מעליא ושפיר הקשה אני שונה כו' [וע' מגילה (י"ב) דאתיליד מיניה מרדכי וערכין (ז') וקצת ר"י לטעמיה שם וע' ב"ק (ל"ח) אם ראויה לצאת ממנה כו' וע' סנהדרין (ל"ז) וע' סנהדרין (מ"ח) ורבנן ההוא בנים הראויין לצאת ממנו כו'] ובההיא דערכין (שם) י"ל ג"כ דר"י לטעמיה דעובר לאו יר"א ויתיישב בזה קושיית התוס' סוטה (כ"ו) ד"ה מעוברת וע' ב"ק (צ"ד) לדידי מיפרשא מיניה דר' יוחנן כו' ולטעמיה דעובר לאו יר"א ולא חשיב לידה שינוי גמור בגוף הבהמה. ומיושב קושיית הה"מ על הרמב"ם מהא דבעי רבא השביח לוקח מהו כו' דרבא לטעמיה בב"ק (מ"ז) דס"ל עי"א והוי שינוי בגוף הבהמה. ור"י בעל התוס' בב"ק (מ"ז) ור"ת בסנהדרין (פ') שחולק עליו לטעמם בכתובות (ל"א) ד"ה רב אשי גבי מיתה לזה ותשלומין לזה ויתיישב בזה קושיית התוס' שם די"ל דרבא לטעמיה

ג) קדושין (ס"א) ור"מ בתוככם כל היכא דאית לכו משמע. י"ל דלטעמיה בבכורות (נד) שהירדן מפסיק למע"ב ושהכתוב עשאו גבול בפ"ע ומש"ה אא"ל דה"א ונאחזו בתוככם בארץ גלעד דלא הוי היכא דאית לכו שאינו ארץ כנען ורחב"ג י"ל דסבר כרשב"י שם ואין הגליון מספיק להעתיק יותר מ"ש בזה

ולישועה ה' אצפה כי יעמוד במרחב רגלי ואזכה ללמוד תורה מתוך הרחבת הדעת ויאיר עיני במאור תורתו ולא ימוש התורה מפי זרעי וזרע זרעי עד עולם א"ס: