אבן הראשה לח

ובער"ה של מוצאי שביעית הפירות הן של שביעית ור"ה אינה קובעת למעשר לפי שאין חיוב כ"כ לענגו באכילה דהא יש סוברין שמצוה להתענות בר"ה ולעולם יו"ט דעלמא קובע וכדמשמע לישנא דברייתא המעמר פירות ממקום למקום לקצור וקדש עליהם היום אמר ר"י הלל לעצמו אוסר דבלשון קדש היום כולל גם יו"ט עיין לעיל (דף ט"ו)

ועפמ"ש נלע"ד בהא דא"ר יוחנן בב"מ (דף נ"ד) ה"מ בשבת בהקדש שחילל חדא דכתיב וקראת לשבת עונג כו' וכ"כ הרמב"ם (פ"ז מערכין הלכה ב') שבשבת מפני עונג שבת התירו לו לאכול ואע"פ שעדיין לא נתן את החומש והרי הגזברין תובעין אותו דה"ה יו"ט בכלל שבת כיון שמצוה לענגו באכילה ושתיה וצ"ע

ג) ובסוגיית הש"ס שם בביצה דקאמר שבת לאפוקי מדהלל כתבו התוס' דבדין הוא דהו"מ למנקט לאפוקי מדר' אליעזר דאמר קובע אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו ומש"ה לא נקטיה משום דלאו רבותא הוא דבלא"ה אין הלכה כמותו דשמותי הוא ותמה במהרש"א דהא אכתי הו"מ לומר לאפוקי מדר' יהושע דאמר לא יגמור דשבת קובע ומחמיר טפי מר"א וכן תמהו בהא דקאמר לעיל מה חצר אינה קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו דהא לר"י חצר קובעת [ובשעה"מ הקשה על הא דאמר רב שימי בר אשי דר"א לטעמיה דאמר תרומה קבעה, וכ"ש שבת דממ"נ אי לא שמיע ליה הא דר' נתן הא תני ר"א אומר יגמור וש"מ דלא קבעה ואי שמיע ליה הא דר' נתן ה"ל לאתויי מהך דבהדיא אמר דשבת וחצר קבעה. אך זה י"ל בפשוט דמש"ה לא מייתי מהך דהיה אוכל באשכול כיון דבלישנא דר"א שאמר יגמור אינו מבואר אי היינו בשבת או למוצ"ש ועדיפא מייתי מהא דאמר בפירוש דתרומה קבעה וכ"ש שבת]. עוד יש לתמוה דמייתי מהא דרא"א יגמור דהא טעמיה הוי לפי שכבר היה אוכל באשכול והתחיל בהיתר וכדמתני לה (פ"ח דתרומות) אחר המשנה דוכולם שהיתה תרומה בתוך פיהם רא"א יבלעו רי"א יפלטו א"ל נטמאת ונטמאת תרומה רא"א יבלע ורי"א יפלוט ובירושלמי קאמר מ"ט דר"א מכיון שהתחיל בהיתר תני ר' נתן אומר כו' שהיה ר"א אומר הלעוס כבלוע כו' ולהש"ס דהכא דלא מפרש כן אלא דמש"ה אמר יגמור משום דאין חצר ושבת קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו יקשה דהא מדקתני היה אוכל באשכול ונכנס כו' מבואר דהיינו דוקא לפי שכבר התחיל בהיתר דאלת"ה יקשה למאי תני פלוגתייהו כשהיה אוכל באשכול כו' והו"ל למתני פלוגתייהו כשנכנס לחצר אם יכול לאכול דבר שלא נגמרה מלאכתו וכן לענין שבת. וליישב זה מוכרח לומר דמפרש הש"ס דמש"ה קתני היה אוכל באשכול שבשעת כניסתו לחצר כבר היה אוכל באשכול ומש"ה הוא דאר"י לא יגמור וקבעה הגם שלא נגמרה מלאכתו משום דאיכא תרתי קביעת החצר ומה שכבר היה אוכל באשכול קודם שנכנס לחצר ועדיף מהיכא דאמר מכאן אני אוכל למחר דקבע ליה עלויה דאחשבה בדיבורו שקראה אכילה דהכא כבר הוא תופסו ואוכלו [וכן נדפס בש"ס החדשים בשם רבינו חננאל דכיון שהיה אוכל באשכול מע"ש וחשכה בלילי שבת כאילו אמר מיכן אני נוטל כיון שתופס בידו האוכל ואוכל יע"ש]. וכן חשכה בלילי שבת איכא תרתי קביעת שבת ומה שהיה אוכלו כבר מקודם וגם הוי כמו שנגמרה מלאכת האשכול הזה שזה האשכול אינו עומד לדריכה אלא לאכילה]. ומש"ה אר"י לא יגמור משא"כ כשנכנס לחצר וחשכה לילי שבת קודם שהתחיל לאכול דלא חשיב לקבוע אף שבאמצע אכילתו כבר אחשבה לאכילה ועומד לאכילה כיון דחד אכילה הוא ואין דבר מפסיק ביניהם וקודם שהתחיל לאכול לא הוקבע גם בשבת כיון שלא נגמרה מלאכתו ושאני הכא דבאמצע אכילה חשכה לילי שבת ובאותה שעה כבר אחשבה לאכילה והא דרא"א יגמור הוה אמרינן דאזיל לטעמו דכל היכא דמותרו חוזר לא קבע ומש"ה אף שכבר התחיל באכילה לא משוי לה קבע כיון שמותרו חוזר וא"כ ניחא דלא מייתי מר"י דאמר לא יגמור דשאני היה אוכל באשכול דאיכא תרתי קביעת חצר (או שבת) ומה קבע לה במה שהיה כבר אוכלו קודם שנכנס לחצר ולעולם י"ל דבעלמא סבר דחצר ושבת אינה קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו

עוד י"ל דמש"ה לא מייתי מהא דהיה אוכל באשכול רי"א לא יגמור משום די"ל דשאני אשכול ענבים שחייב בחו"מ מה"ת לדעת הרבה מהראשונים וכ"כ הש"מ בב"מ (דף פ"ח) בשם הרמב"ן דגם זיתים וענבים שחשבן לאכילה חייבין במעשר ד"ת יע"ש מההיא דחולין (דף ק"כ) ומש"ה חצר ושבת קבע בהו, גם כשלא נגמרה מלאכתו ולזה קאמר לאפוקי מדהלל דאמר דשבת קובע אף בפירות דעלמא שאין חיובן בחו"מ אלא מדרבנן (ועיין ר"ה דף י"ב תוד"ה תנא) ומש"ה קאמר בפשיטות דמה חצר אינה קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו גבי מוקצה דסתם מוקצה היינו גרוגרת וצמוקים כפרש"י ואין חיובן בתו"מ אלא מדרבנן [ולר' ינאי קביעת חצר מדרבנן וכשכל החיוב בתו"מ מדרבנן לא קבעה בדבר שלא נגמרה מלאכתו]

ד) ויש לבאר זמן קביעת שבת למעשר דמהא דתניא המעמר פירות ממקום למקום לקצור וקדש עליהן ביום כו' משמע דקובע משקדש היום מתחלת זמן תוספת שבת והא דתנן חשכה בלילי שבת י"ל דנקט לרבותא שיגמור לר"א אף כשכבר חשכה או דג"כ הכוונה משקדש היום אמנם לכאורה גם לדעת הסוברין שגם תוספת שבת הוי דאורייתא י"ל שאינו קובע למעשר דמצות וקראת לשבת עונג הוי כשהוא שבת ממש והגם שיכול לקדש על הכוס מע"ש מ"מ הא כתב המ"א (סימן רס"ז ס"ק א') בשם השל"ה בשם ס"ח שצריך לאכול כזית בלילה כדי לקיים ג' סעודות בשבת ושכ"כ הב"ח בשם מהר"ל מפראג [ודבתוס' ורא"ש לא משמע הכי] ועמ"ש שהכא (ס"ס רצ"א) שיצא באכילתו בזמן תוספת שבת ולכאורה מוכח הכי מלישנא דברייתא שאוסר משקדש היום. ודמזמן תוספת הוי בכלל שבת לענין מצות אכילה. אמנם י"ל דמ"ש המעמר פירות ממקום למקום לקצור וקדש עליהם היום היינו שלא היה יכול לקצור משקדש היום ולעולם קובע דוקא משחשיכה כדמשמע בלשון הש"ע (סעיף קי"ד) וכן משמע ממ"ש בתוס' ישנים יומא (דף נ"ו) ד"ה ומיחל ושותה מיד וז"ל ובערוך גרס בשם רב האי גאון מוהל ושותה מיד כלומר מוזג ושותה כמו סבאך מהול. ונראה דקמ"ל דמוזג ויכול לשתות ממנו קבע דמזיגה קובעת למעשר כדאיתא בפ"ק דשבת (דף י"א) מיהא אי שבת קובעת מן התורה אין זה חידוש ולא נקט מזיגה בשביל כך [ובש"ך ס"ק קי"ב כתב בפשיטות דרק חצר ובית קובע מה"ת והשאר מדרבנן ולא הביא דברי התו"י ועמ"ש בירושלמי וצ"ע] ומבואר דאי אין שבת קובעת אלא. מדרבנן הוי חידוש מה שמוזג ושותה מיד ומשמע דהיינו משום דאיירי בביה"ש וספק חשיכה וכיון דגם משחשיכה אינה קובעת אלא מדרבנן בספק חשיכה הוי ספיקא דרבנן ואינה קובעת עדיין וקמ"ל שמוזג ושותה הגם שמזיגה קובעת ואי שבת קובעת מה"ת אין זה חידוש כיון דהוי ספיקא דאורייתא ספק חשיכה [ולפ"ז במעשר פירות דרבנן אינה קובעת עד שיהא ודאי חשיכה] הרי דאינו קובע קודם שהוא ספק חשיכה ומשמע מזה שלא יצא י"ח אכילת שבת בזמן תוספת אלא בלילה דוקא ועמ"ש התוס' שם ביומא וז"ל ובבה"ש איירי כדקתני בתוספתא וקדש עליו היום ובספק חשיכה מעשרין את הדמאי לא את הודאי כו' והיינו משום דלטעמם בר"ה (דף ט') והובא בב"י (סי' רס"א) דתוספת משהו סגי ואין לו שיעור וא"כ קידש היום היינו בספק חשיכה ולשיטת הרא"ש יש שיעור לתוספת: