אבן הראשה לז

עם חשיכה עשרתם ערבתם הדליקו את הנר ופרש"י עשרתם פירות האילן לסעודת שבת שאף אכילת עראי של שבת קובעת למעשר ומדא"צ לומר עשרתם בעיו"ט ש"מ דיו"ט אינו קובע די"ל דעיקר מה שצריך לומר בתוך ביתו הוא בשביל אזהרה להדליק את הנר ובע"ש שצ"ל הדליקו את הנר מזכיר נמי עשרתם דהא אי נימא דיו"ט אינו קובע למעשר שייך לומר ערבתם לפום פרש"י דהא דצ"ל עם חשיכה ולא כשהוא ספק חשיכה היינו בע"ת דשייך גם ביו"ט ומ"מ לא קתני לה אלא גבי ע"ש. וגם אי נימא דמה שאומר ערבתם היינו לפי שכולל גם ע"ח דהוי צורך שבת ביותר אלא שאומר עם חשיכה ולא ספק חשיכה לפי שכולל גם ע"ת בהדה ולעולם אינו אומר בשביל ע"ס לחוד לפי שז"א דבר נצרך תמיד אכתי י"ל כמ"ש שא"צ לומר בשביל עישור לחוד [א"נ דהגם דקובעת מ"מ קיל טפי האיסור לעשר ביו"ט פירות האילן דרבנן לענין אכילת עראי וע"ש בשעה"מ]. ומההיא דיבמות שם מוכח שיש מצות עונג יו"ט גם בפירות

ב) ומ"ש בשעה"מ בשם המאירי דיו"ט אינו קובע שכתב בהא דקאמר הש"ס א"ה מאי איריא שבת אפילו בחול נמי וז"ל יש מי שמפרש דהאי אפילו בחול דקאמר ביו"ט קבעי כלומר אמאי אשמועינן פלוגתייהו בשבת לישמעינן פלוגתייהו ביו"ט דהא ביו"ט נמי שייך פלוגתא דברירה אי לאו דאתא לאשמועינן דשבת קובעת דכתיב בה עונג וביו"ט דלא כתיב בה עונג לא ומשני האי דנקט שבת לאשמועינן דאפילו שבת טבל מוכן הוא עכ"ל. ולכאורה מוכח כן גם לפרש"י ותוס' דמפרשי האי בחול נמי דהיינו דלשמעינן בחול ובסדר זרעים והכא לפלגו בהכנה דגוזלות או בענין אחר דאכתי מדבעי להוכיח מזה דטעמא משום דשבת קבעה והוה ניחא ליה האי דקתני שבת ולא יו"ט הגם דכולי מכילתין איירי בדיני יו"ט מוכח דיו"ט לא דמי לשבת שתקבע למעשר אמנם לענ"ד י"ל דהוי בפלוגתא דלר"א דאמר בביצה (דף ט"ו) וש"נ דשמחת יו"ט רשות דסבר או כולו לה' או כולו לכם הגם דכשאוכל הוי ג"כ מצוה מ"מ כיון דליכא עליו חיובא לענגו באכילה ושתיה דוקא לא דמי לשבת דעונג אכילה דידה הוי חיובא משא"כ לדידן דקיי"ל שמחת יו"ט מצוה י"ל דהוי בכלל וקראת לשבת עונג וקובעת למעשר. ומש"ה תני מתניתין ועוד אמר ר"א עומד אדם על המוקצה ערב שבת בשביעית ואומר מכאן אני אוכל למחר דשבת דוקא קבעה ואסור בשאר שני שבוע ויו"ט אינו קובע לר"א לטעמו דשמחת יו"ט רשות והגם דאמר בסוכה (דף כ"ז) י"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה הא אינו אלא ביו"ט של סוכות וגם הא חזר בו ר"א גם שהוא סעודה ולא פירות ואין מה שאוכל משום מצות יו"ט אלא לפי שחייב לאכול בסוכה ולא קבעה כ"כ. ויש להסתפק אי מודה ר"א בעצרת שקובע למעשר כיון דאמר בפסחים (דף ס"ם) הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם או דנימא לפמ"ש הפוס' שם בד"ה ה"מ דמש"ה קאמר ר"א מה ראיה רשות למצוה ולא קאמר עצרת תוכיח שהיא מצוה משום דהא דבעי ר"א בעצרת לכם לא הוי מקרא אלא מסברא דממילא תו לא דמיא לשבת ואינה קובעת וגם אי נימא דמודה ר"א ביו"ט של עצרת ניחא הא דתני ערב שבת בשביעית משום דאילו הוי קתני יו"ט הוה משמע דכל יו"ט קובעת ובאמת יו"ט דעלמא אינו קובע לר"א. ואין להקשות ע"ז ממ"ש התשב"ץ (ח"א ענין ק') דמי שנשבע שלא יטעם כלום ביו"ט גם לר"א הוי נשבע לבטל את המצוה והא דקרי לה רשות היינו דלגבי יושב ושונה הויא רשות וכדקרינן בביצה (דף ל"ו) לדנין רשות כדאיכא דעדיף מיניה וכן למקדש כדאית ליה אשה ובנים הגם דקצת מצוה מיהו איכא וכן לחליצה ויבום כדאיכא גדול והיינו דהוי רשות לגבי מצוה דמקדישין ומעריכין וכן אמרינן ביבמות (דף כ"א) דחליצה במקום יבום לאו מצוה הוא הגם דמ"מ מצוה הוא (וצ"ע דהא לא קאמר דהוי רשות אלא דלגבי יבום לאו מצוה הוא) תדע שהרי אמר לתלמידיו אכלו משמנים הגם דהוי רשאין להתענות אלא רצו לעסוק בתורה כל היום ומשום דאי לא בעי לישב ולשנות רמיא עליו מצות אכילה ושתיה יע"ש וא"כ גם לר"א יש מצוה כשאוכל ביו"ט. דלק"מ דאכתי י"ל דמ"מ לר"א אינו קובע למעשר משום דלא הוי דומיא דשבת דאיכא חיובא לענגו במאכל ומשתה משא"כ יו"ט שתלוי ברצונו דאי בעי יושב ושונה כל היום. וגם עמ"ש הש"מ שם בביצה (דף ט"ו) שהלכו לקיים עונג שבת וכפל ושלש בדבריו לשון עונג שבת עד שא"א לתלות בטעות הדפוס וצ"ל דמפרש הכי משום שאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו דהיינו למי שלא הניח עירובי תבשילין כדמפרש הש"ס הרי שהלכו לביתם להכין צורך שבת ומש"ה הזכיר להם זה הכתוב ומה שהקפיד על אותן שמיהרו לצאת הוא לפי שהיה מספיק הזמן ללמוד ואח"כ להכין לכבוד שבת וגם אי נימא דמשמע דמה שאמר להם הכתוב לכו אכלו משמנים היינו גם על אותו יום שהיה יו"ט אכתי י"ל דכיון שהוצרכו לעסוק בהכנת סעודה לצורך שבת ולהפסיק מלימודם מש"ה איכא תו מצות עונג יו"ט באכילה משום דבאותה שעה אינם יכולין לקיים מצות שמחת יו"ט בד"ת המשמחין לב (ועיין ערכין דף י"א) גם דכשמכינים לצורך שבת ואינם אוכלין הוא להם צער וכמבואר בשבת (דף קט"ו) מפצעין באגוזים ומפרכסין ברימונים מן המנחה ולמעלה מפני עגמת נפש שמתקן ואינו אוכל יע"ש ועיין כתובות (דף ס"א) יעש"ה ומש"ה א"ל אכלו משמנים דכשמכינים לצורך שבת איכא חובה ומצוה שיאכלו מהמעדנים גם באותו יום ולעולם בעלמא י"ל דלר"א הוי שמחת יו"ט רשות לגמרי וגם לדעת התשב"ץ עכ"פ לא דמי לשבת וי"ל דאינו קובע לר"א וכמ"ש [וכן ביארתי בהא דר"ה (דף י"א) דלר"א בתשרי עתידין ליגאל והקשה הטו"א מהא דתניא בעירובין (דף מ"ג) דא"א לב"ד לבא בא' בתשרי שהוא יו"ט ומה שתירץ דבקץ דבעתו בא אליהו אפילו בעיו"ט מוקשה לשיטת ר"א בסנהדרין (דף צ"ז) אלא דלר"א לטעמו דשמחת יו"ט רשות בא אליהו בעיו"ט גם אי יו"ט של ר"ה דמי לכל יו"ט דעלמא. דדוקא לרבנן שתיקון הסעודה והאכילה הוי מצוה אינו בא בעיו"ט משום שמניחין צרכי יו"ט והולכין להקביל פניו וכדפרש"י ועמש"ש] הגם שקובע לדעת חכמים דשמחת יו"ט מצוה. ואין להקשות מהא דקאמר לקמן בסוגיא ת"ש מסיפא וחכ"א עד שירשום ויאמר מכאן עד כאן טעמא דע"ש בשביעית דלאו בר עישורי הוא הא בשאר שני שבוע דבני עשורי נינהו אסורים מ"ט לאו משום דשבת קבעה לא שאני התם כיון דאמר מכאן ועד כאן אני אוכל למחר קבע ליה א"ה מאי איריא שבת אפילו בחול נמי הרי דאי הוי טעמא משום דשבת קבעה הוה ניחא הא דנקטו שבת דוקא גם בדברי חכמים דר"א. די"ל דנקטו שבת משום רישא דר"א לא ס"ל דקבעה אלא שבת ולא יו"ט. והא דלא ניחא ליה להש"ס לומר דלעולם הוי טעמא דרבנן דכיון דאמר מכאן ועד כאן אני אוכל למחר קבע ליה ונקט מתניתין שבת משום ר"א דסבר דכל היכא דמותרו חוזר לא קבע ומטעם שבת הוא שקובע י"ל משום דלפ"ז דלרבנן אין שבת קובע ובדיבורו הוא דקבע ליה אדרבה הו"ל למתניתין למינקט בחול דנדע דטעמא דרבנן הוה משום דבדיבורא קבע ליה ולאו משום שבת וכדי שלא נטעה לחשוב דטעמייהו ג"כ משום דשבת קבעה וכמו לר"א (ולר"א דתרומה קבעה ממילא נדע דמכ"ש שבת) ופלוגתייהו בהכנה הו"מ לפלוג בעלמא. משא"כ אי מש לרבנן הוי טעמא משום דשבת קבעה ור"א ורבנן אמרי מחד טעמא אלא דלרבנן אפילו יו"ט קובע ניחא הא דנקט שבת ולא יו"ט כי היכי דתיתי ככ"ע אף כר"א

והנה י"ל עוד דמש"ה תני מתניתין שבת ולא יו"ט משום דהוה אמינא שכל יו"ט בכלל ואפילו יו"ט של ר"ה