אבן הראשה לו

הכשירה כו' הוצרך להתיר גם בטריפה מבטן. ואף לר"ש דס"ל דהא דכתיב גמל גמל שני פעמים אחד גמל הנולד מן הגמל ואחד גמל הנולד מן הפרה ליכא למימר דכיון דאמר בחולין (דף ס"ח) דהא דאר"ש קלוט בן פרה אסור ה"מ היכא דיצא לאויר העולם אבל במעי אמו שרי ולא נאסרה משום טומאה אלא ביציאה לאויר העולם שבא אז גם איסור אמה"ח דהוי איסור חמור שנוהג בב"נ ממילא יחול איסור אמה"ח לחוד כמ"ש ביבמות (דף ל"ג) תוד"ה באיסור דלר"ש אינו חייב אלא משום אשת אח דחמיר טפי הגם שבאין בב"א ודכיון דבתרווייהו כתיב את הגמל לרבות חלבו מוכח דאסור חלב טמאה אליבא דר"ש גם כשלא חל על הבהמה איסור טומאה עד אחר שחיטה ומיתה. דזה אינו דטמאה הויא אלא שאם נמצאה במעי אמה מותרת גם דר"ש סובר כחכמים דאינו נוהג אלא בטהורין. והארכתי בדברי הכו"פ אף שאינו נוגע לדינא למלאות חפץ כ"ת במכתבו כי אשיבהו דבר בארוכה. ועכ"פ מבואר מדברי הכו"פ שלא נאסר אלא החלב הנתהוה אח"כ ולא הכנוס בדדיה מקודם

וי"ל דמה שסתם בטוש"ע לאסור כל מה שנחלב תוך ג"י שכולל גם החלב שנחלב בתחלת הג' מעל"ע היינו משום דהוי דומיא דביצת טרפה שאסורה אפילו לא נטרפה אלא סמוך לשחיטה ועמ"ש הש"ך (סימן פ"ו ס"ק ח') דאסורה מה"ת משום דלא פלוג והביא כן בשם הב"י ות"ח. וכבר השיג ע"ז הפמ"ג וכתב שהוא שלא בדקדוק שאינו אלא מדרבנן אלא שהחמירו בספיקו שלא נתנו דבריהם לשיעורים וכ"כ התוס' בב"ק לדף מ"ז ד"ה מאי טעמא) וז"ל ואפילו אותם שנולדו מיד אחר שנטרפה אסורה מגזירה דרבנן כמו שאסרו ביצה דתרנגולת נבלה כו' וכן בלשון הב"י ות"ח מפורש דלא מתסרא אלא מדרבנן אלא דדיינינן ליה כאיסור דאורייתא לענין ספק [כעת ראיתי בגליון מהרש"א שכתב להוכיח דאסור מה"ת דאי נימא דמשום לא פלוג אסור רק מדרבנן יקשה הא דלא מוקי בביצה (דף ו') דהא דא"ר ביצה עם יציאתה נגמרת נ"מ לנולד מן הטריפה דאסורה מה"ת לפי שנגמרה באיסור ולענ"ד י"ל דפשיטא להש"ס דליכא למימר שאם נולדה מיד אחר שנטרפה אסורה מה"ת שנגמרה באיסור דהא כבר נגמרה קודם שנטרפה ולא חשיבא כגוף התרנגולת וכדמוכח מהא דהשוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותר לאכלן בחלב דהגם דהוי טעמא משום דבשר עוף בחלב דרבנן ומש"ה לא גזרו לאסור מ"מ אי הוו חשיבי כגוף התרנגולת היה אסור לאכלן בחלב. וגם להס"ד דאסורה לאכלה בחלב מטעם גזירה משום דקרובים להיות בשר י"ל דפשיטא שאינה טריפה מה"ת כשנטרפה סמוך לשחיטה כיון שכבר נגמרה ולא ינקי ביעי מאיסורא. גם דמעיקרא דס"ד לומר דהא במעי אמה אסור לאכלה בחלב עדיף לומר הך נפקותא דנ"מ לדינא מדנימא נ"מ לנולד מן הטריפה שאין נ"מ אלא אי אסורה מה"ת או מדרבנן ובפרט כיון שהחמירו בספיקו וגם אי היינו אומרין שאסור מה"ת משום לא פלוג היה מוכרח לומר כן מדלא בעי הש"ס לפרש הכי דברי רב ודסבר דמשום לא פלוג אסור רק מדרבנן דאף אי נימא שאפשר שיאסר מה"ת משום ל"פ אכתי אין הכרח בדבר והו"מ לתרץ דמשום ל"פ אסור רק מדרבנן] וכמו שאסרו ביצת טריפה אף כשנגמרה בהיתר אסרו גם החלב אף כשנטרפה כשכבר היה כנוס בדדיה

עוד י"ל בטעם האיסור משום דדעת הרשב"א והר"ן הוא לאסור אף הגבינות שנעשו מחלבה קודם ג"י ומשום דכיון שע"כ כבר נטרפה מחיים קודם שעת שחיטתה וע"כ קודם זמן מציאה יצתה מחזקתה ואין אנו יודעין באיזה זמן אוסרין אותה למפרע כענין שאמרו בכתמים דכל שנמצא בחלוק מטמא למפרע עד שתאמר בדקתי את החלוק כו' וי"ל דמה שמתירין הסמ"ק וההג"מ הגבינות שנעשו מחלבה קודם ג"י היינו לפי שבעת שנחלבה הבהמה היתה בחזקת כשירה וגם השתא שנמצאת טריפה והוגלד פי המכה אין ריעותא מוכיח לומר שנטרפה בשעת חליבה משא"כ כשנחלבה תוך ג"י הגם שהחלב כנוס בדדיה מקודם מ"מ כיון דהשתא נתברר דבשעה שיצא החלב לאויר העולם כבר נטרפה ונולד הריעותא בבהמה הגם שלא נתברר זה עד אחר שחיטה מ"מ הא נתברר השתא שבשעת חליבה היתה טריפה. ותו יש לחוש שמא נטרפה מקודם דממילא גם הכנוס בדדיה אסור כיון שבודאי כבר יצתה מחזקתה ונולד בה הריעותא ושאני הגבינות שנעשו מהחלב שנחלב קודם ג"י דהגם שעתה כבר נולד בה ריעותא מ"מ כשאנו דנין על החלב אנו דנין על שעת החליבה שאז יש לדון עליו אם הוא כשר ומותר לשתותו ואין נ"מ מה ששהה אח"כ החלב והגבינות זמן רב ובהאי שעתא לא נתברר גם עתה שנולד בה ריעותא דבמה שנמצאת טרפה לא נתברר דאתרע חזקתה האי שעתא משא"כ כשנחלבה תוך ג"י דבשעת חליבה כבר הורע חזקתה אלא שלא נתברר עד אחר שחיטה יש לחוש גם על החלב הכנוס בדדיה מקודם דשמא נטרפה מכבר. ומ"מ כיון שהרמ"א כתב להתיר בהפ"מ אף מה שנחלב תוך ג"י בסרכא מטעם ס"ס וכ"כ המנ"י ועיין פמ"ג. י"ל להקל בהחלב שנחלב בתחלת ג"י ממש שהחלב היה ממה שכנוס בדדיה מקודם דגם אי נטרפה י"ל שאינה אסורה אלא מטעם גזירה וקילא טפי, את זאת ראיתי להשיבו הנלע"ד בזה. ידידו גיסו הדוש"ת חפץ טובו והצלחתו: אליהו באאמ"ו הרב הה"ג ר' נפתלי הירץ שליט"א

סימן יג

א) יש לבאר הא דקיי"ל דשבת קובע הפירות למעשרות וכמבואר בש"ס וברמב"ם (פ"ג ממעשר) ובטוש"ע (יו"ד סימן של"א סעיף פ"ג) אי גם יו"ט בכלל שבת שקובע למעשר. והנה דעת השעה"מ הוא דיו"ט נמי קובעת למעשר דכיון דטעמא דשבת קובעת הוי משום דכתיב וקראת לשבת עונג יו"ט נמי קובעת שהרי כתב הרמב"ם שכשם שמצוה לכבד את השבת ולענגו כך כל ימים טובים וכן הוכיח מדברי הר"ש (ריש פ"ד דדמאי) שפירש דאימת שבת עליו משום דשבת קובעת למעשר והתם בירושלמי מבואר דביו"ט נמי דינא הכי. וע"ש מה שכתב לבאר הסוגיא דביצה (דף י"ג) דפריך א"כ מצינו תרומה שזכאי בהרמתה. ושוב הביא דברי המאירי בביצה (דף ל"ד) שכתב בהדיא דיו"ט אינה קובעת וכ"כ הצל"ח ומשום דביו"ט לא מצינו עונג אבל מצינו בו שמחה ושמחת בחגך והרי שמחה זו שכתובה בתורה היינו בשר שלמים דבר שלא שייך בו מעשר ותרומה. ושכן כתב גם הגאון פ"י זצ"ל. ולענ"ד קשה מהא דקאמר ביבמות (דף צ"ג) בההיא דר' ינאי הו"ל אריסא דהוה מייתי ליה כנתא דפירי כל מעלי שבתא כו' שפיר עבדת דתניא למען תלמד ליראה את ה' אלהיך כל הימים אלו שבתות ויו"ט ופרש"י הוי למד להזהר שלא יבטל עונג שבת בשביל תיקון הטבל וע"ש בתוס' דאתי קרא להתיר לתרום בע"ש ועיו"ט שלא מן המוקף ומבואר מזה דדמי יו"ט לשבת שחייב לענגו מה"ת ודהוי בכלל וקראת לשבת עונג. וכן יש להוכיח לענ"ד דיו"ט קובעת למעשר מהא דאמר בפסחים (דף ק"ה) שבתא קבעה נפשה דאמר רב כשם שהשבת קובעת למעשר כך שבת קובעת לקידוש ע"ש בפרש"י ורשב"ם דמש"ה אסור לטעום עד שיקדש ודי בפריסת מפה וקידוש וא"צ להפסיק בעקירת שולחן וכיון דקיי"ל שגם ביו"ט פורס מפה ומקדש מוכח דגם יו"ט קובע למעשר כיון דתלי ליה קביעת קידוש בקביעת מעשר

ואין להוכיח דיו"ט אינו קובע למעשר מהא דתנן שבת (דף ל"ד) ג' דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ע"ש