אבן הראשה כט

ודאי בטל לכשיגדיל הא י"ל דומיא דמוכר את בתו שיוצאת בסימני נערות ואולי משמע להש"ס מזה דקודם הבאת ב' שערות לא נתבטל הנזירות ומש"ה מייתי הא דר' יוחנן וכהלכתא דלר"ל גם עונת נדרים מבטלת וכמ"ש וגם בכינויין דאי' ברישא כו'. (ובתוי"ט פי' שמדירו כשיגדל ויבא לעונת נדרים וצ"ע דמה לו לפרש"י להכניס א"ע בפלוגתא). אמנם נ"ד פשיטא דלא דמי לנזירות וכמ"ש גם דהתם אותו הנזירות בעצמו הוי חד מילתא ומש"ה י"ל שצריך להשלים אף שהגדיל בינתים משא"כ הכא דכל תענית ותענית מופסק זה מזה שנה ואינו השלמת התענית הקודם אלא תענית בפ"ע ועיין תענית דף י"ב ואם גזרתנו קודמת לנדרו תבטל גזירתנו את נדרו ובפרש"י דמשגזרו אע"פ שהתחיל תעניותיו קודם הזמנים הללו לא דחו. ובלקט הקמח בשם דב"ש באב שהדיר את בנו הקטן בעת חליו להשיאו בזמנו ליתומה אחת בת טובים. שאין כח האב יפה להשביע ולהדיר את בניו הקטנים כי אם בנזירות עם התנאים הנצרכים ומ"מ אם הבן אחר שהגדיל וידע נדר אביו שתק וקיימו בדבריו הוי כאילו הוא עצמו בטא מתחלה בשפתיו וחייב מה"ת לקיים הנדר. ובפרט בנ"ד שלא כתבו אלא לסגולה ואין שום עדיפות להתענות כמנהג הח"ק דפה מלהתענות בט"ו כסלו כמנהג הח"ק דעירו ויוכל לקיים מנהגי הח"ק והתענית שלהם כנהוג בעירו דאדרבה עדיף שיתענה בשוה עם כל הצבור שמתקבל יותר ואין בזה משום סייג ועדיפות אלא גריעות להתענות ביום אחר ולפרוש מן הציבור ולא כוון אביו הרב שי' כלל לזה לחייבו להתענות כל ימיו כמנהג הח"ק דפה דוקא אף כשיצא למקום אחר ובפרט שמנהגם להתענות ביום הכניסה שאחר חנוכה דפעמים הוי יום שלאחריו ולדעת הרי"ף ספ"ק דמגילה אסור להתענות גם לאחריהם ועמ"ש בביאוה"ג סי' תרפ"ו להקשות ע"ד הרי"ף ובב"ח שם וא"כ אדרבה עדיף להתפנות ט"ו כסליו כנהוג בעירו ורוב הקהלות וא"כ מדינא לכאורה אין מקום לחוש לזה (וההיא דבני ביישן הוי ענין סייג וגדר ומנהג קבוע שקיבלו כל העיר וגם אפשר שגם הבנים כבר נהגו בזה קודם שבאו לשאול משא"כ כשנודר בעלמא את בנו) אם לא מצד מה שרוצה מע"ל להחמיר על עצמו דתו אפשר שיש בזה חשש ענין נדר שקיבל על עצמו להתענות דוקא כמנהג הח"ק דפה אף שאינו ידוע לו יום התענית וגם בזה יש מקום לדון

סימן ח

ב"ה שבט תרט"ל שעדליץ להרב מ' שלמה פריידעש נ"י בעהמ"ח ס' כרם חמד

מכתבו הגיעני לנכון והנני למלאות חפצו ולהשיבהו דבר. מ"ש מע"ל בדברי הט"ז ה' עכו"ם סימן קמ"ה ס"ק ג' לענין מעין של רבים והביא בשם ספר מקמ"ח שהקשה מדברי הרמב"ם פ"ד מאיסורי מזבח דלגבוה אוסר אף דשא"ש. וכתב מע"ל ליישב עפמ"ש הריטב"א ע"ז דף נ"ג בשם (הראב"ד) הרמב"ן לחלק בין דבר של חבירו ובין דבר של הפקר. אין תירוצו מספיק ליישב דברי הרמב"ם שכתב וז"ל וכן המשתחוה למעין הנובע בארצו הרי מימיו פסולין לנסך וביאר הכ"מ שאם מתפשט לחוץ מים של רבים הם ואין נאסרים ומבואר בלשון הרמב"ם דדוקא מעין הנובע בארצו אבל כשהוא של חבירו (ואינו של רבים והפקר) אין מימיו פסולין לנסך ומשמע דהוי טעמא כמ"ש הנקה"כ משום דאין אדם אוסר דשא"ש. ובישוב דברי הט"ז י"ל דס"ל כדעת הרמב"ם דהא דלגבוה אוסר דשא"ש היינו מדרבנן ומשום דמאיס לגבוה ועמ"ש התוס' ע"ז דף נ"ב ד"ה ברוך דקנסו לאסור לגבוה דשא"ש. ועמ"ש הכו"פ סי' ד' וכיון דהא דקיי"ל דהמשתחוה למעין מימיו פסולין לנסכים היינו משום דהוי בעיא דלא איפשיטא בגמ' וספיקו לחומרא מש"ה במעין של רבים דאינו אסור דשא"ש לגבוה אלא מדרבנן הוי ספיקא דרבנן לקולא. ועפי"ז יש ליישב מה שהקשה הלח"מ מהא דפריך בזבחים דף קי"ד אלא מוקצה ונעבד אין אדם אוסר דשא"ש די"ל דשפיר פריך דלא מצי קאי מיעוטא דקרא לנעבד בתר דאקדשינהו כיון דמה"ת ראוי לגבוה וראוי לבוא לפני משכן ה' יחייב על הקרבתו בחוץ. ועיין כו"פ שם ומ"ש המל"מ בענין כהן טמא שאכל ת"ט מדרבנן ויש להאריך. ולפמ"ש הלח"מ די"ל גם בדעת הרמב"ם דדוקא בעשה מעשה אוסרה א"ש בפשוט דדוקא מעין הנובע בארצו

ב) מה שהקשה מע"ל בדברי התוס' חולין דף י"ג ד"ה שחיטת מין ובמהר"ם לובלין דמשמע מהתוס' דבישראל אין חילוק בין מומר למין ושחיטתן אסור בהנאה והקשה מע"ל דלקמן דף מ' ד"ה לפני עכו"ם מוכח להיפוך. י"ל כמ"ש התוס' דף י"ב ד"ה השוחט דהא דמוקי לקמן דף מ"א בישראל מומר לכו"ם היינו בחד זימנא ומש"ה בלא שחט לשם אחד מכל אלו לא מיפסל ומ"מ לא אמרי' דלצעורי קא מכוין. וה"נ כוונת התוס' כגון שהוא מומר לעכו"ם בחד זימנא ומ"מ כיון שהוא שוחט לפני עכו"ם אמרינן שמתכוין לעכו"ם ובלא"ה אינו מוכרח לתירוץ התוס' דף י"ג דסבר הכי ועמ"ש התוס' בע"ז דף כ"ו

ג) מה שהקשה מע"ל בדברי התוס' חולין דף ק"ג ד"ה כל הבשר דאשמועינן דחל איסור בב"ח אאיסור מוקדשין וכתב מהר"ם לובלין וז"ל ואע"ג דכבר אשמועינן בהנך פירקין דלעיל דאחע"א גבי ג"ה דחל על איסור מוקדשין כו'. ותמה מע"כ דהא מוקי מסקנא במבכרת או בולדות קדשים ואיסור גיד קדים או שבא בבת אחת ולא ידעי' מהתם דאחע"א

יש ליישב לפי מה שפסק הרמב"ם פ"ח ממ"א דג"ה נוהג במוקדשין בכל גונא הגם שפוסק כמ"ד דולדות קדשים במעי אמן קדושים. וכבר הקשה עליו בשעה"מ ותירץ לפי מה שהקשו התוס' דנימא מיגו דאתוסף איסור לגבוה שאסור להעלותו איתוסף נמי איסור אכילה להדיוט ותירצו דאיכא למ"ד מחוברין יעלו. ומאחר שהרמב"ם פסק שאסור להעלות ג"ה למזבח פסק שפיר שנוהג איסור ג"ה אף בולדות קדשים יע"ש. וא"כ הא דמוקי במבכרת היינו דוקא למ"ד מחוברין יעלו אבל לפי האמת חייל ג"ה על מוקדשין בכל גונא הגם דבמעי אמן קדושים משום מיגו דאיתוסף איסור לגבוה כו' ומיירי מתניתין בכל גונא. ושפיר כתב המהר"ם לובלי שנוכל לידע מזה דבב"ח חל על מוקדשין מיגו דאתוסף איסור לגבוה דבעי ממשקה ישראל מן המותר לישראל ואין לומר דבלא"ה לא חזי לגבוה כיון שכבר נבלע בו חלב ע"י בישול ונתבשל הבשר דז"א דהגם דאמרי' בזבחים דף מ"ו ומנחות דף כ"א וכן פסק הרמב"ם דאיברין שצלאן והעלן אין בהן משום ריח ניחוח מ"מ ליכא איסורא וגם שבבליעת החלב ע"י בישול במקצת הבשר לא הוי כצלאו כולו ומשכחת שיהא ראוי לריח ניחוח וא"כ הבב"ח גורם כל האיסור] אתוסף איסורא להדיוט ולזה הוצרך לתרץ דבב"ח הוי רבותא טפי שחל על מוקדשין משום דג"ה הוי איסור חמור שנוהג בב"נ

ד) תמה מע"ל על מ"ש הפמ"ג בפתיחה להלכות מליחה וז"ל והנה הא דפרכינן ור"ש ע"כ הקו"ח כפשוטו כו'. וקשיא אמאי לא אמר קו"ח מדם דלא הותר מכללו כו' והקשה דהא גם דם הותר מכללו בדגים וחגבים והביא מ"ש הצל"ח דף כ"ב ד"ה והרי דם. הנה ד' הפמ"ג מיושבין בפשוט דסבר דחלב חשיב הותר מכללו מה שהותר אצל חיה הגם דבבהמה קיימינן משום דחיה בכלל בהמה ובהמה בכלל חיה כמ"ש