אבן הראשה כח

שלימה אבל חצי נזירות הוא רק נדר בעלמא ואין האב יכול להדיר את בנו בתורת נדר. והגם דמסוגיית הש"ס משמע דהוה ניחא ליה שהדירו אביו בנזיר הגם דאיטמי למתים. ומוכח דההלכה הוי בכל גווני דנזירות אכתי אינו אלא בנזירות ובגוף הדין מ"ש התוי"ט ספ"ג דסוטה מפירש"י שם דחלה הנזירות עליו אפילו לכשיגדל ע"ש דיש לפרש לכשיגדל ויבא לעונת נדרים. אבל ב' שערות מבטלת הנזירות כמ"ש בתוספתא הובא בתוס' נזיר כ"ח ובירושלמי תני בניזרי מרחם [פי' הק"ע בנזירות שסידרן חכם ששמו מרחם. ואולי יל"פ בחירות מבטן שהזירו אביו] אית דבעי מימר עד שיביא ב' שערות אית דבעי מימר עד שיבא לעונת נדרים הכל מודין שאם יבא לעונת נדרים שאינו מזירו. ופי' הק"ע דפליגי כשהזירו קודם שהגיע לעונת נדרים אי עונת נדרים מפסקת וב' שערות בודאי מפסקת. ועמ"ש התוס' דאף אי תגלחת ומחאה מבטלין לאחר שמיעה ניחא דלא תנא דבפלוגתא לא קמיירי דפליגי ר"י וריב"י והיינו כהירוש'. דלפמ"ש התוס' לקמן דף ל' לעונת נדרים ודאי אינה סותרת. ולכאורה הך דבעי מימר עד שיבא לעונת נדרים י"ל דסבר כר"ל דכדי לחנכו במצות שאינו אלא מדרבנן ומש"ה גם כשהגיע לעונת נדרים פקע הגם דלא הוי אלא מדרבנן משא"כ לר' יוחנן. וי"ל ג"כ כוונת התוס' דבפלוגתא לא קמיירי דגוף הענין הוי בפלוגתא אי אינו מדירו משיגיע לעונת נדרים הגם דלכ"ע אינו סותר הנזירות שקדם עד שיביא ב"ש. והשג"א סימן ס' כתב וז"ל אבל ע"י אביו לא משכחת לה אע"ג דתנן האיש מדיר את בנו בנזיר ומה"ת הוא כדאר"י שם הא אין מדירו בנזיר אלא עד שיגדיל. ולמ"ד מופלא סמוך לאיש מה"ת נדרו נדר אין אביו יכול להדירו אלא עד אותו זמן ואפי' בהדירו קודם לכן כשמגיע אותו זמן בטלה נזירות אביו מעליו יע"ש. ודבריו צ"ע לכאורה. וי"ל דדעתו ז"ל דכיון דכל מ"ש התוס' דעונת נדרים אינה סותרת היינו משום דלא הוי כ"א דרבנן ממילא למ"ד דמופלא סמ"ל מה"ת נדרו נדר מבטל וסותר נזירות אביו. אמנם לכאורה מוכח דחלה הנזירות עליו לכשיגדיל ויביא ב' שערות ממ"ש בנזיר דף ד' ושמשון לאו נזיר הוה והכתיב כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן. ופרש"י ותוס' דקס"ד דמנוח קאמר להא מילתא דהו"ל דבר הנדור דאדם מדיר את בנו בנזיר. ובתוס' דקס"ד שהמלאך היה אומר לאביו שיזירנו לכשיולד דמדיר בנו בנזיר. הרי דלהס"ד היה נזיר כל ימיו עי"ז ואי בטלה הנזירות בגדלותו מאי פריך על הא דאמר ר"ש האומר נ"ש לא אמר כלום שלא מצינו בשמשון שיצאת נזירות מפיו. וגם אי נימא דפריך אמאי לא אמר כלום דדלמא כוונתו לנזירות שהיה שמשון בקטנותו דהוי דבר הנדור ולעולם בגדלותו נהג הנזירות מעצמו ומה שאמר מורה לא עלה על ראשי כי נזיר אלהים אני מבטן אמי היינו שנהג אח"כ מעצמו באותו הנזירות אכתי מאי קאמר ומנלן דאיטמי למתים אילימא מדכתוב בלחי החמור וגו'. דהא י"ל שבגדלותו שנתבטל הנזירות לא הנהיג על עצמו אלא איסור גילוח ושתיית יין ולא טומאה למתים לפי שרצה להלחם בפלשתים. ולעולם בקטנותו הזירו אביו לגמרי ונאסר אף בטומאה למתים. והגם דמסיק התם מלאך הוא דקאמר. כבר כתב הכ"מ בישוב דברי הרמב"ם דפ"ג הי"ג דלר' יהודא הא דחייל נזירות שמשון הוי משום דס"ל דהוי דבר הנידר דמאי דכתיב כי נזיר אלהים יהיה הנער מנוח הוא דקא"ל. ומוכח שמדירו אף כשאינו נזירות שלימה. ומ"מ הוי בעי להוכיח שמותר לטמא למתים ממה שנטמא בגדלותו. וי"ל דכיון שבגדלותו עכ"פ לא נזהר באיסור טומאה האומר נזיר שמשון מכוון ג"כ לנהוג כן. והא דפריך מעיקרא אמאי לא אמר כלום היינו דכיון שבא הנזירות ע"י אביו ואח"כ בגדולתו נהג וקיבל הנזירות מעצמו אכתי הו"ל דבר הנדור. ולולא פרש"י ותוס' היה מקום לפרש דהכא עדיף משאר הדרת בנו בנזיר דהכא הדירו עוד קודם שנולד ומבטן אמו הזירו אותו וגם האם היתה נזירה כל ימי עיבורה וכיון דעובר ירך אמו יכולה להזירו שהוא כחלק מגופה והאב והאם שותפין בולד והוא עצמם ובשרם ויכולין להזירו כמו שיכולין להזיר עצמם וחל הנזירות לעולם משא"כ כשמזירו אחר שנולד שהוא כבר גוף נפרד בפ"ע. והוה מתיישב בזה מתני' דסוף מיר נזיר היה שמואל כדברי ר' נהוראי שנאמר ומורה לא יעלה על ראשו כו' מה מורה האמור בשמשון נזיר אף מורה האמורה בשמואל נזיר. וגם ר' יוסי לא פליג אלא דס"ל דאין מורה אלא של ב"ד ויקשה הא דכתיב ותדר נדר וגו' ונתתה לאמתך זרע אנשים ונתתיו לה' כל ימי חייו ומורה לא יעלה על ראשו דהא אין אשה מדרת את בנה בנזיר ואין בנדרה כלום. ולפמ"ש י"ל דעדיף לפי שנדרה עוד קודם הריון הגם דהוי דשלב"ל ועיין ב"ב קמ"א שבת קל"ה היינו לענין זכיה ומתנה וכה"ג שצריך להקנות למי שישנו בעולם. משא"כ הכא כשם שיכולה להזיר עצמה יכולה להזיר הולד שיהא יצירתו מכחה וגופה וכעין ולדות קדשים שקדושין מאיליהן ועיין תמורה י"א כ"ה. וגם אי ל"מ נדרה קודם הריון יכולה להזירו עכ"פ בשעת הריון שהוא ירך אמו וכבר הוא כמו שבא לעולם ונדרה לקבל ולהזירו בשעת הריון. ובפרט שע"י הנדר הוא שנעשה נס הריון ולידה ולולי זאת לא בא לעולם ודאי מהני קבלתה. והגם שאין העובר נעשה נזיר מאיליו כשהאב והאם נזירים היינו לפי שאין דעתם על העובר משא"כ במפרשת שיחול עליו הנזירות ועפ"ז היה מקום לומר בההיא דפסחים דף נ' גבי בני ביישן נהוג דלא הוו אזלין מצור לצידון במעל שבתא כו' כבר קיבלו אבותיכם עליהן כו'. ועיין סימן רי"ד סעיף ב' קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם כו'. ומ"ש בשם החו"י שאין מחוייב לנהוג בחסידות שנהג אביו דכשנולדו אחר שכבר נהגו האבות וקיבלו עליהם ועל בניהם אחריהם חלה עליהם משא"כ כשקיבלו עליהם האבוס סייג ונדר אחר שכבר נולדו אלו הבנים אין חייבין לנהוג כן. והוי מתיישב ג"כ הא דאמרי' בעלמא מושבע ועומד הוא מהר סיני (והתם בלא"ה כל נשמות ישראל עמדו על ה"ס כמ"ש שבת דף קמ"ו וע' של"ה) אמנם בשו"ע סימן רכ"ח סעיף ל"ה מבואר דא"א להשביע הנולדים אחר זמן כמ"ש בתשו' הרא"ש ועמ"ש בזה הנו"ב מהד"ת חיו"ד ת' קמ"ו מדברי מהר"ם גבי שבועת נשיאי העדה לגבעונים. וכן מוכח מהא דשבועות דף כ"ד שבועה דאית לה שאלה לא קתני. וכ"כ התוס' בכריתות דף י"ג וכתבו דמוקדשין השתא שנשחטו ונזרקו דמן כהלכתן ליתא בשאלה. וכבר ביאר בתשו' הגרע"א זצ"ל שאינו סותר לסוגיא דשבועות דהתם קאי אליבא דרבא ואיהו דס"ל אכלה כולה אין נשאל עלי' משכחת גם בשבועה דליתיה השתא בשאלה (ולכאורה אכתי בשעת אכילה ישנו בשאלה משא"כ מוקדשין) משא"כ לפום דקיי"ל כאמימר ומדלא קתני שבועה כה"ג שהשביעו אביו ומת דתו ליתני' בשאלה ש"מ שאין השבועה חל. [אמנם לא מוכח מזה דליכא איסור אלא דליכא קרבן כה"ג]. וכן מפרש"י ותוס' הכא משמע שאין עדיפות במה שהזירו קודם שנולד. והנה מפרש"י מכות דף כ"ב ד"ה נזיר שמשון שכתב ואית דמפרשי נ"ש נזיר מן הבטן וקשיא לן ההוא נמי בשאלה איתיה שהיה אביו יכול לישאל עליו ואפי' מת אביו בשאלה מיהא הוה ההוא שעתא מוכח דקיים נזירות אביו גם לכשיגדיל. דאל"כ תיפוק דלא משכחת שילקה בגדלותו ע"י נזירות אביו ואי שבגדלותו קיבל על עצמו ג"כ תו ישנו בשאלה שכבר נתבטלה נזירות אביו. ולפמש"ל י"ל דכשהזירו מן הבטן עדיף שקיים נזירותו לעולם]. ופרש"י סוטה צ"ע למאי הוצרך לפרש כן ואי דמשמע ליה דומיא דהאיש מקדש את בתו ודמשו"ה לא מייתי הש"ס אלא הא דר' יוחנן דהלכה בנזיר ולא דעת ר"ל דכדי לחנכו דלדידיה