אבן הראשה כז

קאי הסוגיא כר"מ ור"מ הא ס"ל דאיסורין מצטרפין זא"ז. ועמ"ש התוס' שבת פ"ט וכמה דוכתי אי מצטרף אף באינו מינו אמנם לפי מ"ש לעיל דכיון דכתיב בלשון ל"ת גדי וכו' כל שא"א לחול על הבשר אינו חל גם על החלב ומשו"ה אינו חל משום איסור כולל. לא יתכן לומר כהכו"פ דהא א"צ למעט חצי זית טמאה וחצי זית חלב דכיון שאין מקום חלות בב"ח על החצי זית טמאה דהא בחצי זית לחוד גם משום בב"ח ליכא מלקות ל"ש שיחול איסור בב"ח לפי שכשיאכל גם החלב ילקה ויש מקום לחלק קצת. אמנם בלא"ה לענ"ד לא יתכן דברי הכו"פ דמה שהביא מהא דשבועה שלא אוכל נבלה ומפרש ח"ש או בסתם לר"ע דהוי כמפרש איסור שבועה חל ואף דח"ש אסור מה"ת איסור שבועה חל עליו. לענ"ד שאני התם שבשבועתו אוסר על עצמו גם עשהו במפרש ח"ש ועתה שנשבע נעשה הח"ש כאיסור שלם ולוקה עליו. משא"כ הכא דגם אחר שבישלו בחלב לא לקי על הח"ז דטמאה דליכא אלא ח"ש דבב"ח ודוקא בצירופו עם החלב לקי וכיון שבזה הח"ש לחוד לא נתוסף מלקות איני חל ובפרט לפמ"ש שתלתה תורה בחלות האיסור על הבשר

ומ"ש כבודו ע"ד הח"ס ממ"ש הש"כ סי' פ"ז סק"ל ע' ח"ס יו"ד ס' פ"א שהקשה ג"כ דהא העור בולע מחלב ונעשה נבילה וחוזר ואוסר החלב מפני שהוא מעמיד. וציין מ"ש הש"כ סק"ל והיינו מ"ש הש"כ בשם או"ה להסתפק בזה. ומדברי הר"י מיגש משמע דא"צ להסברא שע"י מליחה אינו אוסר בהעמדה בבב"ח אלא שאין כאן ענין בב"ח כלל. והריטב"א בפ"ז כתב שאין מספיק תירוץ הראב"ד דלא מיתסר משם חשש עור קיבת שחוטה דהוי ספיקא דרבנן לפי מה ששמענו שהמעמידו בעור הקיבה מרתיחו בתחלה ואחר כך מעמידו. ודצ"ל דכיון דלא יהיב טעמא אע"ג דאוקומי מוקים דרך בישול אסרה תורה בבב"ח וא"כ ודאי יקשה דנימא שנעשה עור הקיבה נבילה שבלע החלב ע"י הרתחה ויאסור אח"כ הקיבה מדין מעמיד ותו א"א לתרץ עפמ"ש הש"כ. וצ"ל כמ"ש הח"ס דשמואל לטעמו דס"ל אפשר לסוחטו מותר ותו לא נעשה נבילה ול"ש לומר שיאסור הגבינות ע"י הפליטה היוצא מהעמדת עור הקיבה דהכח והפליטה היוצא מעור הקיבה הוי כמו שלא נבלעה מעולם ונפקע ממנו שם בב"ח אחר שנסחט ויוצא כיון דהוי יותר מס' וכאו"א היתר בפ"ע ואינו בב"ח כלל וכן לא שייך לומר דהוי מין במינו דלא בטיל לשמואל שיאסור החלב הנבלע בעור הקיבה לכל החלב דלשמואל דאפשר לסוחטו מותר ול"ש לומר חנ"נ ואינו נחשב כאיסור בפ"ע אינו אוסר מטעם מב"מ כמבואר בחולין דף ק"ח ובר"ן דכיון שאפשר שתחזור להכשירה ע"י סחיטה אינה נחשבת איסור בפ"ע אלא משום הבלוע בה והבלוע אינו מב"מ ואצ"ל כמ"ש הח"ס משום דהוי דרבנן דוקא. והשתא שמואל לטעמיה מצי סבר דבב"ח חל על נבלה ומ"מ לא נקט של כשרה כיון דסבר אפשר לסוחטו מוסר. וי"ל בזה מיש הח"ס בשם הרמב"ן דליכא איסור בב"ח דאאחע"א ותמה הח"ס דהא שמואל סבר דבב"ח חל על נבלה. ולפ"ז י"ל אף אי חל בב"ח על נבילה גם במליחה והעמדה דלשמואל בלא"ה ניחא ומפרש הרמב"ן דגם לדידן דקיי"ל דאפשר לסוחטו אסור הוי הכי משום דלדידן הא קיי"ל דאאחע"א וצ"ע בלשון הרמב"ן כי אין בידי לעיין בו. והנה מתניתין דחולין דאם אין בו בנ"ט מותרת י"ל כמ"ש המרדכי בשם הר"ש בר אברהם שיש גורם היתר המסייע והוי זוז"ג אבל הכא בע"ז ל"ל הכי והא דקיי"ל בשו"ע שבסל בס' לא מיירי שהרתיחו מקודם. ובחי' הגרע"א הוכיח מזה דבב"ח דרבנן לא מיקרי איסור מחמת עצמו לענין מעמיד וכדברי כבודו. והנה אם נאמר דגם המרדכי סבירא ליה כסברת הר"י מיגש וכדמשמע מפשטות לשון הגמרא דחולין שבעור קיבת כשרה מעמידין לכתחלה דל"ש בזה ענין ביטול איסור והנה שעור הקיבה נעשה נבלה וצריכין אח"כ להיתר זוז"ג שאסור לכתחלה מ"מ לא הוי מבטל איסור לכתחלה דבשעת העמדה מעיקרא אינו מבטל איסור שאין שם בב"ח עליו ולא נ"ט ואינו דרך בישול [ועור הקיבה אינו דבר מאכל וכל בישולו הוא רק לצורך העמדה וטעם לחלוחית הבשר היוצא ממנו] ואחר כך כשנאסר העור שאז צריך להיתר זוז"ג ממילא הוא מתבטל ומוכיח המרדכי דמעמיד אינו אוסר בהנאה מדלא אמרינן שנעשה עור הקיבה נבלה [וכשנתבשל מקודם נעשה נבלה מה"ת] ושוב יאסור מטעם מעמיד. ומדלא תירץ דכיון דלשמואל דסבר אפשר לסוחטו מותר ניחא בפשיטות ולא קשיא אלא לפום דקיי"ל דאפשר לסוחטו אסור אמאי שרי בהנאה די"ל דלדידן אין בב"ח חל על נבלה מוכח דס"ל שחל לענין הנאה וכמ"ש. ולפי"ז מיושב ד' המרדכי בפשיטות דמש"ה נקט שמואל דוקא עור קיבת נבלה ולא של כשרה מטעם בב"ח כיון דס"ל אפשר לסוחטו מותר וביותר מס' ליכא בב"ח כלל וכסברת הר"י מיגש. וכל הקושיא הוא אליבא דידן דמם דמסקינן כשמואל שמעמידין בעור קיבת נבלה וקיי"ל דאפשר לסוחטו אסור וס"ל דגם לדידן חל על איסור לענין הנאה אמאי לא מיתסר בהנאה ומוכיח מזה דכשאינו ע"י בישול אינו אוסר בהנאה דהגם שכבר בישלו מקודם אינו נ"ט בבישול אלא בעור ואין העור אוסר הגבינות אח"כ ע"י ההעמדה וא"ש. [ועיין חי' רע"א סי' ק"ו אי הא דאסור החתיכה הוי רק משום דאין הגעלה באוכלין ול"ש כ"כ שיאסר הגבינות]

ומ"ש מע"ל על מה שהק' היד"א דמשמע דחלב זכר שרי לבשל דמי גרע מחלב אשה. ודאי י"ל דחלב זכר דאדם קיל ספי שגם חלב אשה אינו אלא גזירה מדרבנן וכולי האי לא מיחלף דהוי תרתי של אדם ושל זכר דלא שכיחא [וכבר הביאו מהא דמכשירין שאינו משקה אפי' להכשיר הזרעים] וע' שבת דף נ"ג שנשתנו לו סדרי בראשית ול"ח בזה למה"ע כעין מ"ש בחולין דף ע"ה ה"מ בקלוט בן פקועה שמותר מ"ט כל מילתא דתמיהא מדכר דכירי לה אינשי כו' פרי תמיהי מדכר דכירי אינשי ועיין חולין דף ל"ד פסחים דף י"א וגם חלב אשה לא שכיח כ"כ לבשל בתבשיל והוי פרי תמיהי ולא מיחלפא ול"ת בזה למה"ע: ידידו הדו"ש אליהו חופ"ק ברעזי

סימן ז

ב"ה ב' כסלו תרמ"ו ברעזי. להרב מהרה"ר שלמה נ"י

הגיעני מכתבו ודבר מה שנסתפק אם מחוייב להתענות ביום תענית הח"ק דפה כאשר אביו הרב המאה"ג שי' בהיותו רב דפה זה כחמשים שנה כתבו לסגולה בילדותו בפנקס הח"ק דפה. ומשום דקיי"ל איש מדיר את בנו בנזיר ויש סוברים שלא בטלה ממנו הנזירות אף אמר שיגדיל. הנני להשיבו הנלע"ד כי לדינא אין מקום לחוש לחייבו להתענות דוקא ביום תענית הח"ק דפה שהוא ביום הכניסה שאחר חנוכה אם בעירו מתענין הח"ק בט"ו כסלו כנהוג ברוב הקהלות והא דאיש מדיר את בנו בנזיר הלכה היא בנזיר דוקא ולא בנדר תענית וכה"ג וכמ"ש בת' רמ"א והביא מלשון הרמב"ם ודגם בעת צרה וחולי ל"מ ובזה מיושב הא דפי' רש"י מכות כ"ב שאין הבן יכול לשאול עליו. ובירוש' פ' מקום שנהגו מפורש דמהני שאלה דהיינו משום דגבי נדר לא הוי נדר משום קבלת אבותיהן לחוד אלא לפי שהסכימו על זה בעצמן ומש"ה יכולין לשאול על הסכמתן משא"כ גבי נזירות דאביו יכול להזירו ועיין שבת דף קל"א דאין דנין קו"ס מהלכה ומ"ש הפ"מ אי גם יוכיח לא אמרינן מהלכה. ועמ"ש הנו"ב מהד"ת יו"ד ת' ק"נ שאם אביו הזירו לא מהיה וכן להזירו לחצאין שההלכה שהאב מדיר את בנו אהא לין