אבן הראשה כו

לגזור ולאסור גם בבישול ובהנאה הכריח הט"ז דאא"ל דרבנן גזרו בזה לומר חענ"נ

ויותר נלע"ד ליישב דברי הט"ז בהקדם ביאור סברתו בסימן פ"ז התמוה מאד לכאורה וכמו שתמה עליו בנקה"כ דהא מ"מ משום בב"ח כל חד באנפי נפשיה שרי וא"כ חלב טהורה נעשה נבלה משום בשר אע"ג דהוא בשר טמאה וכן בשר טהורה נ"נ משום חלב אע"ג דהוא חלב טמאה וכן לענין חהר"ל. וי"ל דסברת הט"ז הוא דכיון שעל המין הטמא ל"ש חלות איסור בב"ח אף מדרבנן דהא בלא"ה אסור מה"ת ול"ש שיחול לענין דנימא חנ"נ וחהר"ל דבזה ליכא תוספת איסור אלא על המין הטהור דבלא בב"ח נחשב רק כבלוע מן האיסור והשתא הוא איסור בפ"ע אבל המין הטמא שגם בלא איסור בב"ח הוא אסור מצד עצמו ל"ש עליו חלות בב"ח אף מדרבנן כיון דבבישול והנאה שרי. [ועיין ש"ך סימן צ"ד ס"ק כ"ב דאחר שכבר נאסר הוי בב"ח כשאר איסורין וגם להמחבר דאזלינן בתר מעיקרא ל"ש לומר מש"ה חלות בב"ח על האיסור בעצם]. וכיון דהטעם דבב"ח חנ"נ הוי משום דכאו"א בפ"ע שרי והתערובות שאוסרן נעשין גוף אחד ונחשב החלב כלו איסור ולא איסור בלוע מצד בליעתו הבשר דהא כמו"כ נאסר הבשר מצד החלב שנבלע בו. וכיון שאוסר חבירו ע"כ נחשב כאיסור בעצמו ומש"ה במין א' טמא כגון בשר טמאה בחלב טהורה ס"ל להט"ז דל"ש לומר חנ"נ וחהר"ל שלא נחשב החלב אלא איסור בלוע והוי בב"ח מדרבנן לפי שנבלע בו מן הבשר ואינו איסור בפ"ע מדרבנן כיון שאינו אוסר הבשר שעל הבשר הטמא ליכא בב"ח אף מדרבנן וכיון שהבשר הוא שאוסר החלב והחלב אינו אוסר הבשר אכתי הוי איסור בלוע ודוקא כשאוסר חבירו שהיה מקודם היתר נחשב איסור בפ"ע וכשהוא נאסר ואינו אוסר הוי איסור בלוע. וזה מ"ש הט"ז בלשונו. דזה ל"ש כאן במין א' טמא דהא בלא"ה יש בו איסור מה"ת דכיון שאותו המין אסור בלא"ה ל"ש עליו חלות בב"ח וכמ"ש תו גם המין הטהור הוי רק איסור בלוע וא"כ הוי כשאר איסורים. ובזה א"ש הכא בקיבת נבלה שחל גם על הבשר איסור בב"ח לענין בישול [והנאה אי מה"ת אי מדרבנן] ומשו"ה שפיר הוי חהר"ל הגם שאסור בלא"ה מה"ת כיון דמשום איסור בב"ח מה"ת נעשין כגוף אחד והתערובות אוסרן וכיון שאוסר חבירו נחשב איסור בפ"ע ולא כאיסור בלוע ושפיר הוי חנ"נ וחהר"ל ואין דברי הטו"ז סותרין א"ע ומיושב כמ"ש. וגוף מ"ש הרמב"ם שאם בישל בשר מתה או חלב בחלב לוקה על בישולו ואינו לוקה על אכילתו משום בב"ח שאין כאן לא איסור כולל ולא איסור מוסיף ולא איסור בב"א. כבר תמהו דהא הוי כולל מיגו דחל על החלב דנאסר משום בב"ח ונבילה שבאין בב"א חל נמי על הבשר נבילה משום איסור כולל ויתכן ליישב דהא בחולין דף ק"ח קס"ד לומר דכיון דכתיב ל"ת גדי בחלב אמו גדי אסרה תורה ולא חלב ומסקינן שגם החלב אסור. ומ"מ כיון דכתיב בלשון לא תבשל גדי כו' משמע שתלתה התורה האיסור בהגדי ולא בהחלב ומשו"ה י"ל דכיון שעל הבשר נבילה או חלב א"א לחול שכבר היא אסורה תו אינו חל איסור בב"ח גם על החלב הגם דלגבי החלב באין האיסורין בב"א דהא תלתה התורה חלות האיסור בהגדי ולא בהחלב וכל דליכא משום בב"ח על הבשר אינו חל על החלב וליכא תו איסור כולל. ומש"ה קתני בגמ' וכן ברמב"ם כשהבשר אסורה ולא היכא שהבשר מותרת והחלב של טריפה וכדנקט בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה לפמ"ש הלח"מ פ"ט ה"ו דחלב נבלה לוקה עליה וכיון דלקי עלה משום נבילה לא יחול עליה איסור בב"ח והגם דהלח"מ מחלק בין חלב טמאה דכתיב מבשרם לא תאכלו דמשמע בשר דוקא וא"כ ה"נ חלב טריפה לא לקי דכתיב ובשר בשדה טריפה ל"ת ודוקא חלב נבילה לקי להלח"מ אכתי משכחת חלב נבלה מחיים דלא אימעט בכלל חלב שחוטה ומתה. דלפמ"ש התב"ש בדעת הרמב"ם נקובת הושט וכה"ג ה"ז נבלה מחיים לענין איסור ולא לענין טומאה וחלב של נקובת הושט מחיים וכה"ג הוי חלב נבלה ולא חלב מתה. ועמ"ש הגאון רע"א בשם או"ה דחלב טריפה הוי בב"ח דאורייתא דראויה להיות אם דאם היתה מקודם מעוברת יכולה להוליד אחר שנטרפה. ולא מיבעיא לפמ"ש הפמ"ג די"ל דמי שראויה להיות אם היינו להניק כו' אך גם להאו"ה הא לפמ"ש בנחלת שבעה והובא בפמ"ג ניישב מ"ש בשו"ע אפרוח שנולד מביצת נבילה כו' דלא תקשה ממ"ש בביצה דף ז' דביצת שחוטה ונבילה אין מגדלת אפרוחים דמיירי בנבלה מחיים כגון נקובת הושט כו' ותוכל לחיות לפחות כמה שעות ותוכל אז להוליד הביצה שאצלה ואותה הביצה ראויה לגדל אפרוחים עיי"ש. וא"כ ה"נ יכולה להיות אם ולהוליד אחר שנתנבלה מחיים ואינו ממועט ממ"ש בחלב אמו. (ויש לעורר בזה מהא דספק ביצת נבלה מותרת וכמ"ש בב"י וש"ך הטעם שמותרת מה"ת דא"א שתגמר לאחר מיתה משא"כ ביצת טריפה ואי משכחת ביצת נבלה מחיים שתגמר באיסור משכחת דהוי מה"ת וספיקא לחומרא]. ולפמ"ש א"ש גם להל"מ ומשום דכשהבשר מותרת חל על החלב מטעם כולל. וממ"ש המרדכי פרק אין מעמידין בהא דפריך לרב חסדא ולר"נ תתסר בהנאה ולשמואל לא פריך אע"פ דהוי בב"ח ש"מ דאינו אסור אלא באכילה ומכאן יש להוכיח שאם נאסר בב"ח ע"י מליחה או ע"י כבוש דדוקא באכילה אסור ולא בהנאה מוכח דס"ל דבשר נבלה בחלב אסורה בהנאה וכדעת הפמ"ג דאי אינו חל גם לענין הנאה ע"פ סברת הרמב"ם א"כ הא י"ל דמש"ה לא מיתסר בהנאה דכיון שמעמידין בעור קיבת נבלה ולא בשל שחוטה וגם שחיטתן הוא נבלה אאחע"א ולא מיתסר בהנאה. והנה הגרע"א הקשה להמרדכי דע"כ לא ס"ל תירוץ הפוס' דמש"ה נקט דוקא נבלה דבשחוטה משום בב"ח ליכא איסורא דאורייתא דאע"ג דאוקמי קא מוקים אינו אסור אלא מדרבנן דא"כ מה מקשה דנימא שתאסר בהנאה דהא הוי ספיקא דרבנן. וא"כ יקשה להמרדכי מאי איריא נבלה אפינו שחוטה נמי אסורה משום בב"ח. ולפמ"ש א"ש דשמואל קאמר כמו שדרכן להעמיד דהיינו בקיבת נבלה ולא בשחוטה של ישראל שאין בה תורת נבלה ובקיבת נבלה יש רק איסור נבלה ולא בב"ח לענין אכילה דאאחע"א ודוקא לענין הנאה הוקשה להמרדכי שיחול בב"ח. ועיין מ"ש הרמב"ן ולקמן יבואר בזה

עוד י"ל דהמרדכי ס"ל שאינו דרך ספק אלא שבודאי מעמידין וא"כ נהי דמשום בב"ח כל שאינו דרך בישול שרי מה"ת אכתי יאסר בהנאה מדרבנן. והכריח דשרי בהנאה ומ"מ ניחא דנקט של נבלה כיון דבאמת מעמידין בשל נבלה עדיף למינקט איסור נבלה דהוי מה"ת משל בב"ח דהוי הכא רק מדרבנן. והכו"פ כתב ליישב קושית מהרש"א דהקשה טמאה למה לי מיעוטא הא אאחע"א ואין צריך למעט בישול למ"ד הואיל אאכילה לא לקי אבישול נמי לא לקי די"ל דאתי למעט חצי זית טמאה וחצי זית חלב דבח"ש לא אמרינן אאחע"א ואתי איסור מלקות דבב"ח וחל. וע"ע דברי הכו"פ יש מקום ליישב הא דאמר בבכורות דף ו' וחלב דבהמה טהורה מנלן דשרי אילימא מדאסר רחמנא בב"ח הא חלב לחוד שרי כו' והקשה הנו"ב דנימא דאיצטריך קרא לכי בשל חצי זית בשר וחצי זית חלב דמשום אמה"ח ליכא מלקות דהוי ח"ש ומשום בב"ח מצטרפין ולוקה. ובזה י"ל דאס"ד חלב אסור א"צ קרא למעט טמאה אף בחצי זית טמאה וחצי זית חלב כיון שכל הזית הוי איסור בין החצי זית דטמאה והחצי זית דחלב ואין לומר דאכתי כיון דאין איסורין מצטרפין זא"ז ולא לקי סד"א דאתי מלקות דבב"ח וחייל דהא לפמ"ש הנו"ב שם (מהד"ת חלק יו"ד סימן ל"ו