אבן הראשה כה

הרי ששוקעו שאם אינו שוקעו אף אם ישהה אותו לא יבטל טעמו [וכן הרי"ף סמך על מה שהביא לא נשהי מרור בחרוסת כו' דמבואר מזה שטובלו בחרוסת ואינו מביאו בפ"ע כמצוה מובדלת]. אמנם יש ליישב דעת הרמב"ם לפמ"ש הב"י בדעתו דס"ל דא"צ לשקועי דהיינו לפמ"ש התוס' דמש"ה לא אתי חרוסת דרשות ומבטל לחזרת דמצוה משום דכל עיקר מרור לא ניתקן רק בטיבול בחרוסת משום קפא וס"ל להתוס' דהגם דהוי תק"ח משום קפא גם לחכמים מ"מ כיון דאינו אלא משום שמירה מסכנה הוי רשות שמבטל למצוה [ועיין אה"ע סי' ט' ומש"ש בענין שומר מצוה כו']. והשתא י"ל דאי א"צ לשקועי אסור לשקועי בחרוסת לפי שיבטל לחזרת דמצוה שלא נתקן לטבל בו דרך שקיעה דקפא מריחא מיית והגם דכתב הרמב"ם שהחרוסת מצוה מד"ס זכר לטיט כו' וכראב"צ י"ל דכיון דבזמן הבית דמרור מן התורה וחרוסת מד"ס אין לשקוע בחרוסת דאתי דרבנן ומבטל למצוה דאורייתא גם האידנא דתקינו רבנן זכר למקדש אין לשקוע [או דאתי תרי דרבנן ומבטל למצוה חד דרבנן עיין ט"א מגילה י"ט מנחות ל"א ומש"ש]. וכיון דלפום דדחי הש"ס דדילמא לעולם אימא לך ל"צ לשקועיה לא שייך להחמיר לשקועי מספק דהוי חומרא דאתי לידי קולא וגם לא אתמר הלכתא לא כהלל כו' ואי מצות מבטלין זא"ז יבטל למרור כיון שלא ניתקן לשקועי בו אלא דקפא מריחא מיית. אך בלא"ה לכאורה דמי לתבלין שהוא דבר מועט וגם אין בו חוזק מרירות ולא דמי כלל למרור שמבטל למצה לפי שהוא מרובה ומפני חוזק המרירות וצ"ע. ועיין בפי' המשנה להרמב"ם דלראב"צ חייב לברך אקב"ו על אכילת חרוסת ואינה הלכה והקשו שהוא סותר למ"ש פ"ז מחו"מ שהחרוסת מצוה מד"ס זכר לטיט ומ"מ לא כתב שמברכין על אכילת חרוסת וגם למה לא יברכו עליו דהא מברכין על כל מצוה מדרבנן ע"ש בלח"מ. ולכאורה י"ל דכיון דא"צ כזית אין לברך בלשון אכילה וכמ"ש הרא"ש ומרדכי ולא רצו לתקן נוסח ברכה אחרת וכמ"ש. ולפ"ז לראב"צ ע"כ דסבר שאוכל חרוסת כדת בפ"ע דאל"כ מבטל למרוריה ודא"צ לשקועי בחרוסת ודייק מלישנא דמתניתין ראב"צ אומר מצוה שבא לחדש שהוא מצוה ולא תק"ח בעלמא משום קפא. דע"כ יש בזה נ"מ לדינא לומר שמברך עליה. אמנם לכאורה י"ל דגם אי א"צ ברכה נ"מ לדינא דהוי מצוה תמיד משא"כ לרבנן דמשום קפא קאמר בש"ס רק דחסא צריך לשקועי משום קפא וכן אמר קפא דחסא וא"כ י"ל דת"ק אמר חזרת וחרוסת דחזרת היינו חסא משא"כ כשאין לו חזרת ואוכל מין מרור אחר שאין לו קפא וארס. עוי"ל שאין לברך עליה הגם דהוי מצוה זכר לטיט כיון שאינה נאכלת בפ"ע ושטובל המרור בחרוסת וטפל למצות מרור וגם בזה"ז דתרווייהו דרבנן הויא טפילה שבא רק לטיבול ומש"ה דייק לראב"צ שאמר מצוה שכוונתו שמברך עליה ודס"ל שאינו טפל אלא מצוה בפ"ע ומש"ה פסק הרמב"ם שלא לברך עליה הגם שכתב שהוא מצוה מד"ס זכר לטיט וכהא דתניא כוותיה דר' יוחנן ומימרא דאביי וסוגית הש"ס סברה כן מ"מ כיון שמבואר בסוגיא שמטבלו למרור בחרוסת קיי"ל דחרוסת טפל למצות מרור ואינו מברך עליה. ולר' לוי דאמר זכר לתפוח שהיו יולדות בניהן בלא עצב שאינו זכר לעבדות אינו מסוג זכר המרור ע"ש שמררו המצריים והוי מצוה בפ"ע וצריך לברך עליה והרמב"ם בחיבורו לא הזכיר הטעם דצריך לקהויי זכר לתפוח וכתב רק שהוא זכר לטיט שהיו עובדין בו במצרים ומתבלין אותו בתבלין כמו טיט בתבן ושהוא זכר לקושי השעבוד כמו המרור ושהיא טפילה לה ואינו סותר בספר היד למ"ש בפי' המשנה שאין הלכה כראב"צ דהוי מצוה בפ"ע שמברך עליה כדמוכח בלשונו אלא שהוא טפל למצות מרור אף שהוא ג"כ מצוה מד"ס וא"ש

והנה מ"ש התוס' בזבחים ומנחות מהא דאם יש בו טפם דגן יי"ח בפסח ולא אתי ומבטל למצה עמ"ש הרמב"ן ה' חלה דהיינו משום דחטין גוררין את האורז וכמ"ש בירוש' ודכן ס"ל גם לסוגיא דזבחים דאע"ג דחטין גוררין אם האורז אי טעמא בטל דבר שנתבטל מעצמו היאך גורר את אחרים א"ו טעמא ל"ב וכיון דל"ב ואיחזי לאצטרופי בדנפשיה כגון דאיכא כזית בכא"פ שמצטרף לכל עונשין שבתורה לגבי חל ומצה נמי גורר את האורז כו' ע"ש. ובפשיטות א"ש קושית התוס' ומש"ה א"ש לדעת ר"י דאורליינש דלא לקי אטכ"ע אפי' שלא במינו דמ"מ יי"ח מצה הגם שאינו בא לידי חימוץ שיחייב על חימוצו מלקות דכיון שלא נתבטל לגמרי מן התורה האיסור תו גורר את האורז אחריו וחייב על חימוצו. והא דקאמר ש"מ נ"ט ברוב לאו דאורייתא ופירש"י ללקות עליו] והקשה הגרע"א ז"ל דהא לפ"ז י"ל דהוי מה"ת ולא לקי אולי י"ל דאי לא בטיל מה"ת לענין איסור ועשה לא יתבטל איסור זב"ז גם לענין מלקות. ועמ"ש התוס' מהא דמעילה דף י"ז דפיגול ונותר מצטרפין זע"ז לענין אכילה [ומ"ש דהוי לאו שב"כ עמ"ש במק"א] אלא דהכא דמיערב בטל וכל דלא בטיל ואיכא איסור מה"ת הוי בכלל כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתן ודוקא אי בטיל לגמרי מה"ת אינו בכלל כל שבקדש פסול ואינו מצטרף. עוי"ל להסוברין דהיתר בהיתר ל"ב וע' ר"נ נדרים נ"ב נ"ט ואיסור באיסור בטיל דבשעת ביטול נפקע איסור שלו ממנו משא"כ היכא שגם אחר הביטול נשאר איסור תורה עליו ושם איסור שלו עליו א"א שיבטל באיסור אחר. עוי"ל דהר"י אורליינש דקאי אליבא דר' יוחנן דח"ש מה"ת הוא די"ל דטכ"ע מה"ח ולא לקי שאינו כהאיסור בשלימות ומש"ה מתיב שפיר על ר"ל דאמר הפיגול והנותר כו' דאיהו דס"ל ח"ש מדרבנן ממילא כשמתבטל ואינו נחשב כממשות האיסור ללקות עליו גם איסור תורה ליכא דלא עדיף מח"ש בפ"ע וכשאסור מה"ת ע"כ שנחשב כממשות האיסור וממילא ילקה עליו

סימן ו

ב"ה ז' מנ"א תרמ"ד להאברך החריף מו"ה שלמה ליב נ"י

הנני להשיבו דבר מ"ש בדברי הט"ז יו"ד סי' ק"א ס"ק ג' שכתב שיש לה דין חתיכה הראויה להתכבד משום איסור בב"ח. והקשה הגרע"א דלפמ"ש הט"ז בעצמו בסי' פ"ז דבבשר טמא בחלב לא שייך לומר חנ"נ כיון דנ"ש לומר דכל א' היתר בפ"ע לא הוי איסור מחמת עצמו ומה"ט לא הוי חהר"ל. וא"כ במעמיד בעור נבילה לית בי' דינא דבב"ח לדונו לאיסור מחמת עצמו דהא יש באחד מהם איסור דאורייתא בלא התערובות. וכ' מע"ל ליישב דכיון דהא דאין בב"ח נוהג בנבילה הוי מטעם אאחע"א שייך במעמיד קיבת נבילה חנ"נ דבשאר איסורין אפי' אי אמרינן חנ"נ לא הוי אלא מדרבנן, וא"כ מדאורייתא אזיל האיסור נבילה וחל בב"ח והוי שפיר חנ"נ וחהר"ל משא"כ בבשר טמא שכל האיסור אינו אלא מדרבנן. לא הועיל ליישב דברי הט"ז דהא הט"ז כתב גם להסוברין דבשאר איסורין ל"א חנ"נ אף מדרבנן דא"כ לענין חנ"נ ליכא לאיסור רק משום בב"ח דמ"מ ל"ש לומר חנ"נ כיון שבגוף האיסור בלא"ה יש איסור מה"ת וא"כ ה"נ נימא הכי. אמנם לכאורה י"ל דשאני הכא בנבילה שחל עליה שם בב"ח מה"ת לענין בישול והנאה עי' דגמ"ר ובפמ"ג. וגם אי נפרש ד' הרמב"ם דלא כהפמ"ג ודשרי בהנאה מה"ת עכ"פ אסור מדרבנן כיון שחל עליו איסור בב"ח לענין בישול דלוקה על בישולו. ותו י"ל עכ"פ דרבנן גזרו לומר חנ"נ וחהר"ל אטו שאר בב"ח ודוקא בבשר טמאה דליכא משום בשר בחלב גם לענין בישול ולא החמירו רבנן