אבן הראשה כד

מרור עם בשר ולא עם מצה והגם דמצה לא מליח וחסרה טפם דרך אכילתה במלח [ועי' פרש"י פסחים דף ל' ולהירוש' טמיש לה במילחא] ולא עם מרור ועיין חולין ק"כ תוס' ד"ה לחם עוני אמר רחמנא דהומ"ל נמי אכילה כתיב בי' ובפסחים דף ל"ה פרש"י דאין אדם יוצא בה י"ח דלאו דרך אכילה קאכיל לי'. וצ"ע דהא י"ל דבמצה דגלי קרא שיכול לכורכו ולאוכלו עם מרור ביחד גלי קרא דיי"ח מצה גם כשאינו אוכלו ד"א ומש"ה קאמר הש"ס לטעמא דלאו לחם עוני הוא ועיין ר"ה כ"ח דכפאו ואכל מצה יצא ומש"ש אי היינו גם כשתוחבו בבית הבליעה ואי נימא דתליא בפלוגתא דהלל ורבנן קאמר בחולין לחם עוני אמר רחמנא דזה הטעם מתיישב לכ"ע ובפסחים פי' רש"י לפום רבנן או דאדרבה להלל אין דנין מדבר שמצותו בכך וכעין פ"ש במנחות ה' ולרבנן שיכול לאוכלו בפ"ע מוכח מדשרי לכורכו דיי"ח גם כשאינו אוכלו כד"א וקאמר בחולין טעם מספיק לכ"ע ובפסחים פרש"י לפום דקיי"ל כהלל ואכתי יקשה דאצטריך קרא כמ"ש

והנה מה שתמה הש"א על הרא"ש דהא אתקש מרור למצה דבכזית. לכאורה י"ל דכיון דלאו בכל מילי אתקש דבלע מצה יצא ומרור לא יצא משום דמצה תלוי באכילה ומרור צריך שיהא טעם מורגש בפיו ה"נ י"ל דמצה בעי כזית ככל אכילה ומרור א"צ כזית שיעור אכילה אלא שירגיש בפיו המרירות ולא אתקש אלא בהא דדף ל"ט ולענין נשים וכדומה שאותן האוכלים מצות יאכלו גם מרורים ולענין שיעורא לא אתקש. ועמ"ש הש"א גבי מרור של דמאי דלא מרור לענין מהב"ע שאינו דבר מיוחד במצה אלא שכולל בכל מצות התורה והגם דהיינו משום דבדרבנן לא קפדינן על מה"ב מ"מ ה"נ י"ל דלא איתקש לענין אכילה בכזית הכולל בכל מצות התורה. ומיושב קושית הש"א דא"כ נימא דף ק"כ דקרא דבערב תאכלו מצות אתי לומר דבעי כזית במצה די"ל דבלא קרא ידעי' שצריך כזית ככל מצות התורה משא"כ מרור דגם למ"ד דלא דרשי' טעמא דקרא ידעינן שהמרורים הוא טפל בעלמא להמאכל ואינו כמצה שהוא מאכל בפ"ע ונדע דיאכלהו כולל גם מצות ולא מרורים [ולהלל שצריך כריכה קאי יאכלהו על הפסח ולרבנן דכאו"א בפ"ע משמע קצת דכולל מצות ומרורים ואם כן י"ל דהוי בפלוגתא ודלחכמים צריך כזית במרור] גם דבמצה כתיב שבעת ימים תאכלו ומצות יאכל לכם הגם דהוי רשות מ"מ משמע מזה דגם בזמן מצותו הוי כדרך אכילה בכזית. וגם דאין יי"ח מצה בדבר שא"ח על חימוצו ומי פירות שייך חימוץ בהוספת מים ואיכא איסור לאו וגם לב"ש חייב על חימוצו בכזית כשהוא שאור משא"כ פחות מכזית דליכא מלקות ולר"ל ח"ש מדרבנן. אך עמ"ש הרמב"ם דחמץ בכ"ש דכתיב לא יאכל וגם מצינו דילפינן לענין מצת מצוה מההיא דמצות יאכל ועיין ט"ז סימן תע"ה ס"ק ט' ופשיטא דממילא מרור שהוא זכר למרירות ועיקר הקפידא שירגיש המרירות א"צ כזית כמו במצה דלא צותה התורה על הרגשת הטעם אלא על אכילתו דמש"ה יצא בבליעה דאיקרי אכילה ובעי אכילה בכזית. א"נ דמיירי בזה"ז דסגי במעט מרור לזכר ולא תקנו כעין דאורייתא בכזית כיון שאינו דרך חירות ועונג יו"ט אי לאו משום לשון הברכה. והנה ממ"ש התוס' עמ"ש דאתי מרור דרבנן ומבטל למצה דאורייתא דהא דמנחות כ"ג לא אתי בשמים ומבטלי למצה דאין מן הבשמים כי אם דבר מועט ולא חילקו דשאני מרור שהוא מר ומשוי למצה אכילה שלכד"א כיון שאין זה מצותו מה"ת אין להוכיח דס"ל דיי"ח מצוה גם שלכד"א. די"ל דשאני מצה דבזה"ב מצותו לאכלו עם מרור ומש"ה גם בזמן הזה לא משוי ליה שלא כדרך אכילתה וליכא אלא משום ביטול המצה. ולתירוץ התוס' מוכח דבעי מרור כזית אף בכריכה דאלת"ה הא אפשר שיכרוך עם מרור מעט דדבר מועט לא מבטל להמצה וליכא למימר דמ"ש לא ניכרוך כו' היינו כשלא יאכל אלא זה שבהכרח יצטרך כזית כדי שיוכל לברך על אכילת מרור. דז"א דהא לא יברך בפ"ע ב' ברכות על אכילה א' ויאמר על אכילת מצה ומרור. וגם דאי הוה מצוה לכרוך מה בכך שלא יוכל לברך בלשון אכילת מרור וע"ש במנחות דקאמר הב"ע דלא אפיש לה תבלין דרובא מצה היא ולא בטלה ומבואר דלא הוי דבר מועט דוקא אלא דכל דרובא מצה היא לא בטלה וא"כ דוקא לפי שצריך מרור כזית בשיווי ממש כמו המצה הוא דאתי ומבטל וע"ש בתוס' מנחות ליישב הא דעשה עיסה מן חטים ואורז אם יש בו טעם דגן אדם יי"ח בפסח דחוזק המרירות הוא דמבטל טעם מצה אבל אורז לא מבטל טעם דגן. א"נ דכשאוכל כזית מצה כי מבטל ליה מרור ליכא טעם כזית מצה אבל אם אוכל הרבה שרי וא"כ ה"נ י"ל להסוברין דלא בעי כזית במרור דמ"מ מבטל למצה משום חוזק המרירות כיון דעכ"פ צריך שיאכל עד שירגיש טעם מרירות בפיו ולא סגי בכל שהו בעלמא וגם הוי שלכד"א כיון שאינו דרך מצותו מה"ס משא"כ בשמים דלא מבטלי לטעם מצה וגם הוי כד"א ועמ"ש הש"א דהא דפריך לאחר שמילא כריסו הימנו חוזר ומברך עליה. ול"א שיאכל בתחלה פחות מכזית להסוברין דא"צ כזית בטיבול א' ולא יי"ח מרור בפחות מכזית דגם פחות מכזית אינו ראוי לאכול בלא ברכת המצוה כיון דחזי לאצטרופי ועדיין קשה הא דאר"ל דאס"ד מצוה לא בעי כוונה למה לך תרי טיבולי והא טביל ליה חד זימנא דהא לא יצא בפעם ראשון אם אכל פחות מכזית. ומהר"ל מפראג הוכיח מזה כהרמב"ם דבטיבול א' נמי בעי כזית וא"כ להרא"ש דבטיבול א' א"צ כזית וכן קי"ל מוכח דגם מרור א"צ כזית אלא משום לשון הברכה של אכילת מרור ושפיר פריך והא טביל ליה חד זימנא. ועמ"ש הק"נ דליכא למימר דדייק הש"ס דאס"ד מצות אצ"כ הו"ל לחכמים לתקן כזית בטיבול א' ולא יצטרך טיבול ב' דלא רצו חכמים לתקן בשעת טיבול א' שלא בזמן מצותו אחר אכילת מצה. וקצת עפ"ז הרמב"ם לטעמו שגם בזה"ב לא היה כורך הפסח עמהן משא"כ לש"פ שהיה כורכן עם הפסח דתו לא הוי בזה"ז כדינא דכריכה י"ל דפריך שיתקנו חכמים בטיבול א' כזית. הגם שיהיה טיבול המרור קודם כיון דבלא"ה לא מתקיים בזה"ז מ"ש על מצות ומרורים יאכלוהו ולעולם י"ל דא"צ כזית בטיבול א'. והנה מה שהקשה הש"א דא"כ ברכה זו מיחזי כשיקרא שמברך וצונו על אכילת מרור דהיכן נצטוינו על שיעור אכילה בכזית. לענ"ד א"ש דהא בלא"ה מרור בזה"ז דרבנן ומברך וצונו מלא תסור וה"נ מדרבנן צריך לאכול כזית שיברך על אכילת מרור כנוסח שאר הברכות ועמ"ש התוס' סוכה דף מ"ד ומש"ש באריכות

והנה בטוש"ע מבואר שישקענו כולו בחרוסת כו' וכמ"ש הב"ח ומהרל"ח דלא שבקינן הא דרב פפא מכח הא דדחי הש"ס בדרך דלמא ע"ש. ועיין ב"י דהרי"ף ורמב"ם ורא"ש שהשמיטו הא דחסא צריך לשקועי ס"ל דא"צ לשקועי. ולכאורה י"ל שגם הרמב"ם סובר שצריך לשקעו ולא הוצרך לפרש זה שהוא מבואר ממה שכתב בלשונו ומטבל מרור בחרוסת ואוכל ולא ישהה אותו בחרוסת שמא יבטל טעמו