אבן הראשה כג

ולפי"ז יקשה דגם להלל בעי להתיר כריכה הגם שצריך לדחוק בבליעה ואינו כדרך אכילה. ובלא קרא סד"א שאין לעשות כן עכ"פ לכתחלה. אי דסד"א דלא יצא להסוברים וגם במ"ע לא יצא שלכד"א [וכמו שהכריחו האחרונים מההיא דזבחים צ"ז בהא דיקדש להיות כמוה ומנחות מ"ה דמליקה אשתרי להו ול"א שיאכל שלכד"א הגם דבקדשים כתיב למשחה וע' זבחים צ"א כיון דלא אפשר בע"א. ומה שהביאו ממ"ש במנחות צ"ט דשעיר יוה"כ כשחל מוצאי יוה"כ בשבת הבבליים אוכלין אותו כשהוא חי דיי"ח אכילת קדשים אף שלכד"א. לענ"ד מוכח משם להיפוך וכמ"ש שם התוס' דף ק' ד"ה ששונאין. שאוכלין את השעירים חיים אע"ג דמצוה קעבדי שלא יבואו לידי נותר כו'. ולא כתבו דקעבדו מצוה דאכילת קדשים משום דהוי שלכד"א אלא דקעבדו מצוה שלא יבאו לידי נותר. וכן מבואר ממ"ש התוס' במנחות דף מ"ח ד"ה חטא. תימא יזרוק כדי לאוכלן חי דכה"ג תנן ד' צ"ט וי"ל דאין זה זכות ואין לחטא בכך ואין לדמות למה שהתירו כו'. ועיין ביצה כ' רש"י ד"ה ואם היתה שבת לא יזרוק. שהרי אסור לבשל ולצלות היום ולא יאכל מן הבשר ובש"מ הקשה דהא חזי למיכל באומצא ולפ"ז א"ש וע' שבת קכ"ח פסחים כ"ד. וכן מוכרח מדברי התוס' בב"ק דף ק"י בהא דקאמר דכי אכיל ע"י הדחק אכילה גסה היא ואכילה גסה לאו כלום הוא. דמפיק מדר"ל דאמר ביבמות דף מ' דהאוכל אכילה גסה ביוה"כ פטור מלא תעונה. ואי יי"ח באכילת מצה וקדשים שלכד"א לא דמי ליה"כ דשאני יוה"כ בשלכד"א פטור. אי לא דנימא כדעת השג"א דביוה"כ דכתיב לא תעונה ולא כתיב לשון אכילה חייב אף שלכד"א. והתוס' הביאו מההיא דנזיר כ"ג. ולכאורה ר"ל שם לטעמו בשבת ד' ע"ו באכילה ע"י הדחק שמה אכילה. ומש"ה קאמר דפסח מיהו עביד ור' יוחנן לטעמו. והרמב"ם פסק בה' שבת כר"ל וכמ"ש המפרשים משום דלצפרא הדר בי' ר' יוחנן. וכן משמע ממ"ש הפוס' בסוטה דף י"ח ד"ה בעי רבא דליכא למיפשט מהא דאמר רבא בפסחים קט"ו כרכן בסיב אף ידי מצה לא יצא אלמא אין דרך אכילה בכך דהתם מפסיק הסיב בין המנה ובין בית הבליעה כו'. אך מזה יש לדחות דגם אי יי"ח מצה שלכד"א בעי להוכיח שאין ד"א בכך ומש"ה לא י"ח ע"י הפסק סיב ואי דרך אכילה בכך אין סברא לומר דלא יי"ח ודחי דהיינו לפי שמפסיק הסיב כו'. וכיון דהוי שלכד"א וע"י הפסק לא יי"ח ואי הוי דרך אכילה הוי יי"ח גם פ"י הפסק ולא הוי חשיב הפסק ועוד הארכתי בזה] ואצטריך קרא להתיר כריכה. וכן יקשה מנלן דסברי חכמים דמצות מבטלות זא"ז דהא גם אי אין מבטלות זא"ז בעי קרא דכל לומר שיכול לכורכן ולאוכלן כאחת אף שאינו כדרך אכילה. ולהרמב"ם שלא היה אוכל הפסח עמהם אלא אח"כ ניחא דליכא אלא ב' זיתים וחרוסת הוי משהו בעלמא ולא נישהי אינש מרור בחרוסת כו'. ולכאורה מוכח כהרמב"ם מהא דקאמר ד' צ' כי פליגי במצה ומרור רבנן סברי הא אכילה אחריתי היא ור' סבר כיון דהכשירו דפסח הוא כגופא דפסח דמי ומדלא קאמר דרבי סבר כהלל והויא חד אכילה שהיה כורך עמו ואוכלן ביחד ולא קאמר בלישנא אלא דמכשירין דפסח נינהו משמע הלשון דהויא אכילה אחריתי ושלא היה כורך הפסח עמהם ואוכל עם המצות ומרורים ביחד ממש. [וכן מדקאמר השתא דלא אתמר הלכתא כו' ובתוס' שאם היה אוכל מצה בלא מרור תחלה כשהיה כורכן אח"כ אתי מצה דרשות ומבטל כו' משמע קצת שלא היה כורך עם הפסח דאל"כ השתא דליכא לפסח לא שייך מצות כריכה דלא הוי כפין דאורייתא והתוס' כתבו דלהלל אוכל מצה והדר מצה ומרור בכריכה ול"א דאתי מצה דרשות ומבטל למרור דרבנן וצ"ל דמ"מ השתא הוי זכר למקדש כריכת המצה ומרור לחוד כיון דליכא לפסח. ולהרמב"ם א"ש טפי דהוי זכר למקדש ממש דג"כ היה כורך מצה ומרור ביחד לחוד. וממ"ש ד' ק"כ תוד"ה באחרונה שהיה כורך מצה ופסח בסיף הסעודה. י"ל ג"כ דהיינו שכורך מצה ומרור ביחד ותיכף אח"כ אוכל הפסח ובתחלת סעודה ברך על המצה. וקצת ר"ל לטעמו פסחים ס"ב דעל בסמוך ועיין מנחות כ"ו וסוטה ל"ז סוף נדה וי"ל דלר"ל משמע טפי מלשון על שצריך לכרוך ביחד וסבר טעמא דהלל דגלי קרא גזה"כ דעל מצות ומרורים שצריך שיאכלנו ביחד. ורבנן דייקי מדכתיב יאכלהו ור' יוחנן לטעמו דל"צ על בסמוך ומוכח דסבר הלל אין מצות מבטלות דאל"כ הא י"ל דאתי על לומר שאין מבטלות זא"ז ורב אשי מתקיף ודגם לרבנן יכול לכרוך בב"א מדכתיב על. א"נ דלטעמייהו חולין ק"ג דלר"י דאכילה במעיו בעינן למ"ש בכ"מ על הרמב"ם חילוף הגירסא סד"א דלא הוי כדרך אכילה שבשעת ירידה למעיו יורד בב"א ובעי קרא שיכול לאכול בב"א ולמ"ד הנאת גרונו עיקר קודם שמגיע לבית הבליעה שאינו דחוק הוי כד"א ומדבעי קרא לרבנן שיכול לאוכלן בב"א ש"מ דמבטלות זא"ז]

וצ"ע מ"ש התה"ד להוכיח דכיון דמצוה לבולעו בב"א להלל ה"ה לדידן זית א' של מצה או של מרור דהא לעולם י"ל כמ"ש מהרי"ל שיכול לאכול מעט מעט ובלבד שלא ישהא באכילתו יותר מכא"פ וכמ"ש בברכות דף ל"ז [ושם פרש"י דאם שהה יותר מכא"פ אינו חייב כרת אם חמץ הוא ולא כתב לענין מצה ובמנחות דף ע"ה פרש"י דוהיא שאכלן בכא"פ דהויא אכילה ויוצא בה י"ח ויש ליישב הסתירה ע"פ הבדל לשון הש"ס שם]. ומ"ש המרדכי גבי כריכה שצריך לבולען בב"א היינו טעמא משום דאם יבלע מעט יש לחוש דכיון שא"א לצמצם שיבלע בב"א מכל החלקים בשיווי שהוא אינו כורך ג' חצאי זיתים בפ"ע וג' חצאים בפ"ע אלא שכורך הג' זיתים ביחד ואוכלן ואם יבלע מעט מעט יש לחוש שבבליעה ראשונה יבלע יותר מן הפסח וכדומה ויבטלו המצה שהוא בולע באותה שעה ושוב לא יצטרף בבליעה שניה לפי שכבר נתבטל חלק המצה שבלע מקודם ועמ"ש התוס' בבכורות דף כ"ג דקמא קמא בטל ברוב כשנכנס לבית הבליעה ומש"ש בביאור סברתם. והגם דאין מצות מבטלות זא"ז האמרינן דה"מ דאורייתא בדאורייתא אבל דאורייתא ודרבנן אתי דרבנן ומבטל לי' לדאורייתא וה"נ גם בזמן הבית אם בבליעתו הכזית פסח ומרור לא יבלע עוד הכזית מצה בשלימות יבטל המצוה דאו' שאוכל כל השיעור להח"ש דמצה דגם אי יש מצוה בח"ש לא חשיב כמותם כיון שאין המצוה בשלימות ויתבטל באותו רגע ושוב לא יצטרף לכזית וכן כשיבלע הכזית מצה בשלימות ומפסח ומרור יהיה עדיין ח"ש וביחד הן יותר מכזית יבטלו לכזית דמצה כהא דאתי מצה דרשות ומבטל מרור דרבנן דה"נ אין בהם שלימות המצוה ובפרט להאומרין דליכא מצוה בח"ש ול"א אין מצות מבטלות זא"ז אלא אם הן שוין בחשיבות ואיכות המצוה ובפרט למ"ש הח"י בדעת הרא"ש והטור דהגם דאיסורין מבטלין זא"ז אין מצות מבטלות זא"ז י"ל דהיינו דוקא כשיש לכזית בשלימות שאינה בטילה מצד חשיבות המצוה וג' חצאי זיתים מעורבים מבטלין זא"ז שעל חצי זית אין שם חשיבות המצוה עליו שלא יתבטל הגם שעומד להצטרף לכזית בהאי שעתא כשבולע ליכא אלא ח"ש וקמא קמא בטיל לסברת התוס' הנ"ל משא"כ כשאוכל כזית מצה לחוד שאין דבר המבטלו שפיר י"ל דא"צ לבולעו בב"א

והנה מה שהקשיתי לעיל אי נימא שדוחק בריסוק ובליעה לאכול ג' זיתים כא' כמו"כ יקשה גם להרמב"ם שהיה כורך רק מצה ומרור ביחד דהא אכתי אצטריך קרא להתיר כריכה שאינו דרך אכילה לאכול ביחד עם מרור ודרך לאכול