אבן הראשה כב

ועיין כריתות בפירש"י אם בה שלא שתה בב"א רביעית יין. ולכאורה הא אין דרך לשתות בפ"א כמ"ש בביצה שם וסי' ק"ע. ועיין סי' תרי"ב סעיף י' מ"ש בבאה"ג זצ"ל דהרמב"ם מפרש דר"א דאמר אם פסק בה או אם נתן בו מים כ"ש פטור הוי חד טעמא דכיון שנתן מעט מים הרי לא שתה רביעית בכדי רביעית. ולכאורה צ"ע דהא קאמר לא קשיא הא ברביעית הא ביותר מכדי רביעית הגם שלא שתה רביעית בכדי רביעית כיון שהוא בתערובת מים ודוקא ברביעית כשנתן לתוכה מים הוי פחות מרביעית ואינו משכר כדיליף מאי שכר מידי דהוא משכר וכ"כ הרמב"ם ועיין ט"ז סי' ר"י ס"ק א' וסי' ר"ד בבאה"ט ס"ק י"ב ובמ"א סי' ק"צ ס"ק ד' יעש"ה [והמניח שיצטנן לא בטלה דעתו כהא דפסחים מ"ד שבת קמ"ד מנחות ע' דדרך לשתות צונן מעט כדי שיברך אחריו]. ומדברי הש"ס בסוכה שם דקאמר ש"מ כי שבע אינש חמרא מגרוניה שבע ושאינו כאוכלין ששובע שלהם בא במילוי כרס וע' פירש"י קשה על מ"ש הפמ"א שם דכזית ורביעית דחייב לברך ברכה אחרונה דוקא על אכילה שבא לתוך מעיים דהוי כעין שביעה וכמ"ש מדברי הרא"ש בברכות. דהא מבואר דגבי יין שביעת גרונו עיקר ומוכח כמ"ש למעלה ועיין מ"א סי' קפ"ג ס"ק ז'. והנה אין להוכיח מדקאמר ש"מ כי שבע אינש חמרא כו' דע"כ בא להורות בזה דינא לענין חיוב ברכה אחרונה דהוי דרך שביעה. די"ל דנ"מ לכמה ענינים כהא דפסחים דף ק"ז רבא הוי שתי חמרא כל מעלי יומא דפיסחא כו' ויגמע בלגימות דקות שאינו משביע כ"כ]

ומ"ש החתם סופר מהא דלא קאמר בכתובות שם הגונב לחמו של חבירו ביוה"כ י"ל דמלבד דעדיף למינקט דבר השייך בכל יום בל"ז ניחא לפמ"ש במקום בישוב דברי הרמב"ם פ"ו מתרומות דזר שאכל תרומה לוקה ואינו משלם. הגם דבש"ס מבואר דלא מיפטר מתשלומין אלא בשתחב לו בבית הבליעה ומצי לאהדורה ע"י הדחק עפמ"ש הש"מ לחלק דתרומה דחזי לכהן לאכילה כיון דלעסה קנייה מדין מזיק ומשום דממאס בפומי' ותו לא חזיא לאכילה משא"כ בחלב דלא חזי לאכילה אלא להנאה ואע"ג דלא אהדרה לא מחזק בפומיה דלהנאה חזיא לעולם. ודבזה יש ליישב קושיית התו"י על הריצב"א בתוד"ה ואי דלא יע"ש. ומש"ה בתרומה פטור לשלם דהגבהה הוי צורך אכילה דגם אי גחין ואכיל ע"כ יקנה בפיו קודם אכילה דאמאיס בפיו וא"א לאכילה בלא קנייה מקודם והדר הוי הקנייה צורך אכילה משא"כ בחלב דאפשר לאכילה בלא קנייה מקודם אי גחין ואכיל שאין דרך קנייה בפה ולא קנה מטעם מזיק דלהנאה ראויה עדיין ומש"ה אין הגבהה צורך אכילה והא דפריך הש"ס גם בזר שאכל תרומה הוי לפום לישנא דהתם אי בעי לאהדורה לא מצי מיהדר כו' עמש"ש וא"כ ניחא דנקט הש"ס חלבו של חבירו ולא לחמו ביוה"כ דלחם חזי לאכילה אחר יוה"כ וא"כ קנייה בפומיה משעת לעיסה מדין מזיק דתו לא חזיא לאכילה וא"א לאכילה בלא קנייה מקודם והדר הוי הקנייה צורך אכילה ועוי"ל בכמה אופנים. ובדברי הירושלמי דתרומות עמ"ש המפרשים שם. ובלא"ה מוקשה דכיון דככותבת הוי פחות מעט מכביצה ובבליעה אינו נדבק רק מעט בחניכים כיון דבה"ב אינו מחזיק ככותבת וכזית ה"ה שאינו מחזיק ג' זיתים שלמים אף כשנדבק מעט בין החניכים. עוד קשה דהא הדם מצטרף לככותבת ומ"ש הח"ס דדם קרוש פטור ואוכל ושותה אינו מצטרף, לענ"ד מוקשה דהא פריך ונוקמא כגון דאכל כזית דם ולא ששתה. גם דא"כ בפשיטות הו"מ לתרץ דבאכילה קמיירי בשתיה לא קמיירי וגם שדבר לח קשה לצמצם שיבלע בב"א יחד עם האוכלין ב' זיתים ולא הוה צ"ל דאין ביה"ב מחזיק כו ודם שהקפה בחמה ואכלו הגם דטעם החיוב הוי משום דהדרא לכמות שהיתה צלולה מצטרף למנין יוה"כ ולא נחשב באוכל ושותה שאינו מצטרף משום דלא מייתבא דעתיה דכיון דבשעת אכילה אוכל הוא לכאורה הוי כאוכל לענין זה. וע' שבועות דף כ"ג תוד"ה גמר שכר דר"י יליף דשתייה בכלל אכילה כדיליף בירושלמי פ"ב דמע"ש מדכתיב וכל דם לא תאכלו ואי בשקרש והתניא דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה כו' וע"ש בירושלמי דמסיק דהקפה את הדם ואכלו ה"ז חייב. ומ"ש אינו לא אוכל היינו לטמא טומאת אוכלין ודי"ל דמיירי בשקרש וא"כ מוכח דשייך לשון לא תאכלו על דם שקרש גם אי שתייה אינה בכלל אכילה. הגם דכל החיוב הוי לפי שתחזיר לכמות שהיתה צלולה ותהא משקה וא"כ הכא דמיירי בדם שקרש כמ"ש וכן מדקתני שיעור כזית דלכאורה באינו קרוש מבואר ביבמות דף קי"ד דהוי ברביעית דלכשיקרש יעמוד על כזית ומצאתי שחקרו בזה בס' האחרונים] וכיון שנקרא אכילה מצטרף ג"כ עם אוכלין לענין חיוב יוה"כ: ועפמ"ש מיושב בפשוט דגם כשהמאכל מרוסק אין בה"ב מחזיק אלא ב' זיתים ומשהו ולא ג' זיתים שלמים ומש"ה לא מצי מוקי בכריתות שאכל גם כזית דם בהדה [וע' ר"נ סוכה פ"ב שתמה עמ"ש רמב"ן דכד טעים בר בי רב היינו כביצה או כב' ביצים דהא בית הבליעה מחזיק רק כביצה. ולכאורה מרוסק מחזיק טפי גם דכשממהר לילך לביהמ"ד ממלא פיו במאכל ולא יבלענו בפ"א אלא מעט מעט]

ולכאורה י"ל ג"כ לפמ"ש בזבחים ע"ח הפיגול והנותר והטמא שבללן זב"ז ואכלן פטור א"א שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו כו' יע"ש בפרש"י ותוס'. דכמו"כ לא שייך לחייב ג' חטאות כשאוכל כזית פיגול וכזית חלב וכזית דם מרוסקין בחדא אכילה. דכשהוא לועס אותה בפיו נבלל מין לתוך חבירו מיעוטא של זה ברובא של זה ובטל המיעוט ברוב כו'. וכמו דליכא מלקות משום דהוי ה"ס ה"נ ליכא ג' חטאות אלא חטאת א'. דממ"נ חד איסור הוי כשיעור שלא נתבטל בשעת אכילה. ולא משכחת שיחייב ג' חטאות אלא כשבולע אותן בלא לעיסה שלא נבללו יחד וכל זית וזית הוא בפ"ע ולא נתבטל. וכשבולע המאכל שלם ולא נתרסק שפיר קאמר שאין בית הבליעה מחזיק יותר מב' זיתים והגם דר"ל לא קאמר אלא במב"מ דליכא למיקם אטעמא ולא בשאינו מינו. הכא אם הכזית פיגול והכזית חלב של נותר מרוסקין ונבללין בהדדי הוי מב"מ לדעת הראשונים דחלב ובשר הוי מב"מ וע' כו"פ סי' צ"ח אי גם חלב שור בבשר כבש הוי מב"מ. ואי הוו מב"מ לענין טעמא יע"ש. וגם עמ"ש התוס' בזבחים וכמה דוכתי אי לא לקי אטכ"ע אפילו שלא במינו דליכא אלא עשה. אלא דכזית בכא"פ הוי טעמו וממשו. ואי שוין בשמא ולא בטעמא הוי טכ"ע בעלמא] ולפ"ז מוכח מסוגיא דכריתות דקיי"ל כר"ל דאיסורין מבטלין זא"ז וכמ"ש הרא"ש וטוש"ע סי' צ"ח. והרמב"ם שפסק דאין איסורין מבטלין זא"ז י"ל דלטעמו דסבר שלא היה כורך הפסח עמהם יחד ושהיה אוכלו בפ"ע. דא"כ י"ל שאינו מחזיק יותר מב' זיתים אף כשהן מרוסקין או דעכ"פ ז"א דרך אכילה אף במרוסק. וא"כ לטעמו לא מוכח מהסוגיא דכריתות דאיסורין מבטלין זא"ז מדלא מוקי דאכל נמי כזית דם ובמרוסקין

והנה לפמ"ש הח"ס ליישב ע"פ התו"י. ושאוכלי פסח מצה ומרור נדחקו בבליעה לקיים המצוה כראוי יקשה קושית התוס' מנ"ל דסבר הלל דמצות אין מבטלות זא"ז. דלמא שאני הכא דגלי קרא כו' ותירצו דמדסבר דלכתחלה יש לו לכרוך ע"כ דבעלמא אין מבטלות דאי מבטלות הא אצטריך קרא להתיר כריכה ולומר דהכא לא מבטלי. ולרבנן דמוקי קרא בדיעבד ש"מ דבעלמא מבטלות ושאני הכא דגלי קרא וכן במרדכי ביאר דש"מ דחכמים ס"ל מצות מבטלות מדדרשי קרא דעל דמשמע דוקא בב"א. דקמ"ל דמותר לאוכלן בב"א.