אבן הראשה כא

להדורי ואאכילה דיוה"כ לא חייב עד דנחית למעיו משא"כ חלב. ולענין שיעור גדול דיוה"כ אמר שאין בה"ב מחזיק עוד זית אפי' מרוסק ודם אינו משלים לככותבת דאוכל ושותה אינו מצטרף ודם קרוש איכא מ"ד שאינו חייב עליו אבל ג' זיתים מצומצמים מרוסקים שפיר מחזיק בה"ב עכ"ד. ולענ"ד משמע קצת מהא דקאמר בשבועות דף י"ג דאכל סמוך לשקיעת החמה דלא הוה שהות לכפורי ליה ולא אמרינן דברגע דנחית למעיו מכפר ליה היום דבהאי שעתא אינו עושה עבירה דתו לא מצי להדורי שגם ביוה"כ בא החיוב משעה דלא מצי לאהדורי. ואף דיש לדחות ודלא מיחייב על אכילתו אלא אי נחית למעיו ביוה"כ ומ"מ ל"ש שיכפר לו אז דהביאה מבה"ב למעיו רגע קטן הוא וגם דכיון דבהא דנחית המאכל למעיו נגמר החיוב והעבירה תו נחשב חוטא באותה שעה ומש"ה אינו מכפר עליו. אכתי מסתימת לשון הרמב"ם פי"ד ממאכלות אסורות וה' שביתת עשור נראה דאין לחלק. וכן מוכח מהא דיומא דף ע"ט דמייתי פלוגתא דעד כמה מזמנין עד כזית דר"מ רי"א עד כביצה כו' כביצה משבעא ככותבת מיתבא דעתיה וכיון דשיעור כזית וכביצה לגבי זימון וביהמ"ז הוי אף כשהן מכוונים ומצומצמים ה"נ לענין יוה"כ כן דשביעה ג"כ הוא במילוי כרס ולא בהנאת גרונו. וע' סוכה דף מ"ט רש"י ד"ה מגרוניה שבע ואינו כאוכלין ששובע שלהם בא במילוי כרס (וכן משמע דחמץ בככותבת לענין בל יראה ומשום דאוקמיה אשיעורא דיוה"כ יעו"ש בתו' ומשמע דהוי דומיא דחמץ דבכותבת מצומצם ויש לדחות) ול"ל דה"נ לענין ביהמ"ז צריך שישאר כביצה במעיו דא"כ לא הוי דומיא דכזית דבזה נקרא אכילה דודאי מצטרף מה שבין החניכים שהרי נהנה גרונו מכזית

שוב ראיתי שהביא בשם הפמ"א דמסיק מלשון הרא"ש פ"ב דברכות דבהמ"ז אכילה במעיו בעינן דנהי דבאכילה של אסורים חייב בכזית מצומצם עם של בין החניכים כמבואר ס"פ ג"ה מ"מ בבהמ"ז דכתיב ושבעת בעי שישבעו מעיו. ועיינתי בפמ"א שם וראיתי שהשיג שם ע"ד המ"א שכתב דטעמא דבעי כזית בברכה אחרונה היינו משום דכתיב אכילה ואכילה בכזית וא"כ בחלב ודם ובכל איסורין נמי כתיב אכילה ואם שהה בכא"פ לא מיקרי אכילה וה"ה לענין ברכה והקשה עליו דלא לגמרי ילפינן ברכת הנהנין מאכילת איסור מדכתב הרא"ש על דברי ר"ח שכתב ומיהו דוקא רביעית אבל טפי מרביעית חשיבא הנאה לענין תענית. ומיהו נראה דברכה לא צריך כיון שאינו נהנה בתוך מעיו ולא כאיסור שחייב על הנאת גרונו ועיקר הקפידא שיהי' כעין שביעה והנאת מעיו וכיון שלא הסיח דעתו אף ששהה בכא"פ חייב לברך ברכה אחרונה כיון שנהנה בתוך מעיו בכזית או ברביעית עכ"ד. ולענ"ד קשה על דבריו ממ"ש הריב"ש סי' רפ"ט דאי ס"ד דטעימה אסורה מה"ת באיסור שכינה וכמו ח"ש ליבעי ברכה אלמה תניא ברכות דף י"ד דמטעמת א"צ ברכה. והשתא אי נימא דברכת הנהנין שאני מאיסורי אכילה ודגבי ברכה הנאת מעיו עיקר הא י"ל דלעולם טעימה אסורה מה"ת הגם שאינו בולע כלום משום שנהנה בגרונו ושאני לענין ברכה דכיון דגבי בהמ"ז בעי דוקא הנאת מעיו ה"נ לענין ברכה שלפניו תקנו כעין דאורייתא כבהמ"ז ומש"ה מטעמת א"צ ברכה ומדמייתי לענין איסור מדין ברכה ש"מ דדין אחד להם. ומ"ש הרא"ש דברכה ל"צ כיון שאינו נהנה בתוך מעיו גם לענין איסור אכילה שרי מה"ת כשחוזר ופולט ולא מיתסר אלא מדרבנן וכמ"ש הריב"ש כדי שלא יבא לבלוע מעט ואתי לידי איסורא דאורייתא וכן קיי"ל סי' צ"ח דאין איסורא בטעימה מה"ת ועיין נו"ב מה"ת יו"ד פ' נ"ב [ומה שכתבתי בהא דכריתות דף י"ז ועיין כתובות דף ס"א שקל באצבעתיה אנח ליה בפומיה ועיין יומא פ"ב תוחבין לה כוש כו' וע' ע"ז דף י"ח] והגם דחייב כשנהנה גרונו בכזית היינו כשאכל ובא האיסור לתוך מעיו אלא שלא היה כזית שלם וגם לא קאמר שם אלא אכל חצי זית והקיאו כו' ולא קאמר דגם כשפלטו וחזר ואכל חצי זית אחר חייב שנהנה גרונו בכזית דכשפולטו לאו כלום הוא משא"כ כשהקיאו אחר שכבר אכלו דדוקא כשאוכל חייב על הנאת גרונו ולא כשחוזר ופולט דליכא אכילה כלל. וגם י"ל דהנאת גרונו ג"כ ליכא אלא במקום בית הבליעה ממש וכל שבא לשם כשחוזר לחוץ אינו פליטה אלא הקאה וכל שחוזר ופולט שעדיין לא בא לבית הבליעה לא חשיב עדיין הנאת גרונו. ועכ"פ לא מוכח מזה מידי לחלק בין ברכה לאיסורי אכילה ואדרבה מוכח דדמי אהדדי ולעולם ענין ברכה ויוה"כ דמי לכל האיסורין כמ"ש

[ובגוף מ"ש הפמ"א שם לברך ברכה אחרונה אחר שתיית קאווע רותח הגם שמפסיק יותר מכא"פ עמ"ש בתוספות יוה"כ יומא פ' להוכיח שאין לברך ברכה אחרונה כיון שאינו שותה ממנה רביעית בב"א מפני חומה הגם שדרך שתייתה בכך מהא דאמר בכריתות דף י"ג למנין טומאת הגויה דשותה משקין טמאים דאשה שהיא טמאה ממגע מת מניקה את בנה והוא טהור אע"ג דחלב שלה הוא טמא משום דספק ינק כשיעור ספק לא ינק ואת"ל ינק ספק בכא"פ ספק ינק ביותר מכא"פ הרי דל"א דכיון דדרך יניקת התינוק הוא מעט מעט מצטרף. ולענ"ד י"ל דשאני התם דמש"ה בנה טהור דהא קאמר ביומא פ' דטומאת גויה מדרבנן וקרא הוי אסמכתא בעלמא ומש"ה חצי פרס בכא"פ הגם שהוא שיעור גדול יותר מכזית ודרך לאוכלו ביותר מכא"פ ואף גדול דרכו בכך ומ"מ אינו מצטרף דאקילו בה רבנן ומש"ה בנה טהור הגם שדרך שתייתו בכך [וגם איכא ספק שמא לא ינק כשיעור וספק שמא ינק בהפסק יותר שלא כדרך יניקה] משא"כ לענין ברכה אחרונה שפיר י"ל דמצטרף יותר מכא"פ כל שדרך שתייתו בכך. ומ"ש מהא דפסחים דף מ"ד גבי כותח הבבלי דפטור משום דכשמטבל בו לית ביה בכא"פ וכן בשכר המדי ול"א שמצטרף שדרך אכילתו ושתייתו בכך. לענ"ד י"ל דשאני התם דליכא אלא תערובות קצת מן האיסור ועיקר השכר הוא של שמרים או תאנים ותערובות ההיתר הוא שגורם שיאכל וישתה האיסור בהפסק מרובה ולולי תערובת ההיתר לא היה דרכו בכך לאכול האיסור בהפסק מרובה וכיון שאין דרך אכילת החמץ בפ"ע לאכול בהפסק גדול כ"כ אינו מצטרף ותערובת ההיתר אינו גורם שיצטרף בהפסק גדול משא"כ לענין הקאווע שדרכה בעצמה לשתות מעט מעט בהפסק. ועיין ביצה כ"ה אורח ארעא קמ"ל כדתניא כו' לא ישתה אדם כוסו בב"א כו' ופירש"י מצינו אף תנאים שמלמדים הלכות דרך ארץ ומשמע דגם הא דלא ישתה כו' לא נ"מ לדינא לברכה אחרונה לכתחלה וי"ל דהיינו דאמר בפסחים דף פ"ו מ"ט אשתיתיה בתרי זימני א"ל דתניא השותה כוסו בב"א כו' שהי' סבור דעדיף לשתות בחד זימנא לענין ברכה אחרונה. ובירושלמי פ"י דפסחים גבי ד' כוסות מהו לשתותן מפוסקין כלום אמרו שישתה לא שישתכר אם שותה הוא מפוסקין אינו משתכר. [ויש לפרש ג"כ דאמר בתמיהה אטו אם שותה מפוסקין אינו משתכר] ובלא"ה חשיב שתיה ועיין סי' תע"ב סעיף ט'. ובירושלמי פ"ג דמעשרות ה"ד בצונן שתים בחמין שלש [מ"ש הפ"מ דאינו מזוג בפ"א צ"ע לענ"ד דיין חי קשה לשתותו בפ"א] ועיין סוכה מ"ט רבא אכסא דברכתא אגמע גמועי ופירש"י משום חיבוב מצוה אבל משום ברכה אחרונה אין קפידא שלא לשתות מעט מעט. והמהרש"א שם בסוכה פי' אגמע אגמועי בלגימות דקות שהגרון נהנה ממנו הרבה פעמים וש"מ דהוי זה כדרך שתיה [ולא הפסיד ברכה אחרונה] וצו"מ דלא נפישא ליה חמרא ליגמע גמועי והדרך כן לשתות