אבן הראשה כ

(וגם אין להמתין דשמא יצאו האפילות קודם חוש"מ) [ובתוס' ב"ק פ"א הקשו דהא מפקירין כל השדה ולא תירצו דמיירי מא' באדר שהכלאים ניכרין עד ט"ו באדר שאינו הפקר עדיין דסוף סוף עומד ליעקר וגם עדיפא מתרצו]. וכ"ז י"ל לפום דקיי"ל דשכר פועלים שאין לו מה יאכל שרי ומשום דחסו על ממון צבור וגם להפועל טוב שמוצא מלאכה בחוש"מ הגם דמוזיל טפי. אבל למ"ד אסור דצ"ל דהני דמצות התירו צ"ל דבזה י"ל הטעם דקדירה כו', א"נ שגם בזה יש ענין מצוה להסיר המכשולים עיין סי' תכ"ז סעיף ח' וכן תיקון המים לצורך שתיה הוי ענין מצוה. אמנם אין להוכיח מזה דלצורך מצוה שרי לקבל שכר הגם דהקבלת שכר אינו מצוה וכמ"ש התוס' דקבלת שכר לאו חפצי שמים דשאני מלאכת חוה"מ ועיין די"ב שאין למידות זו מזו [ועיין סוטה דף מ"א תוד"ה כתב רחמנא שאם לא בנו את הבימה מעיו"ט לא היה בנינה דוחה אפי' חוש"מ הגם דהוי צורך מצוה] גם דהתם ודאי הוי הקבלת שכר צורך מצוה שבחנם לא ילכו לעקור הכלאים ויאמרו דלאו אדידהו רמי. ובהא דהשוכר את הפועל לשמור את התינוק כו' שנותן לו שכרו שלכל יום הוא דשייך סברת התוס' דמש"ה אין נותנין לו שכ"ש דקבלת שכר לאו חפצי שמים הוא. שגם אם לא יקבל שכר ישמור ממילא בתורת ש"ח לפי שהוא שומר כל ימי החול בשכר ישמור ממילא יום השבת בחנם דממילא עליה דידיה רמי טפי לשמור גם בשבת ועיין סי' תקכ"ו סעיף ה' ובמגן אברהם סעיף קטן י"ב וע"ש בט"ז דמעיקרא כי תיקון רבנן לעשות יו"ט שני התנו בזה כו'. וגם למ"ש רי"ו הטעם דשמא לא ימצא מי שיעשה בחנם ניחא קושית הט"ז. די"ל שגם היתר הקבלת שכר הוא צורך המצוה ואם יאסור ליטול שכר מימנעי ולא עבדי (ועיין ר"ה כ"א נמצאת מכשילן לע"ל) וא"כ גם שכירת החזנים להתפלל בשבת ג"כ הקבלת שכר מכלל המצוה ומיושב קושית הט"ז סי' תקפ"ה. והגם די"ל לפירש"י בגיטין דף נ"ב דמינוהו ב"ד ישבע בההיא הנאה דקא נפיק עליה קלא דאינש מהימנא הוא דהא סמיך עליה ב"ד משום שבועה לא אתי לאמנועי דה"נ כיון שהוא ענין חשיבות להיות ש"צ עיין ברכות ל"ד תענית ט"ז וכן להיות בעל תוקע אין לחוש דמימנעי ולא יתפללו גם כשאינו עושה לש"ש בלבד משום דהנאה וכבוד הוא לו (אף כשאינו מתנאה בקולו) ואדרבה יש להדר שיעשה ויתפלל לש"ש ולא בשביל ממון שאסור לקבל שכ"ש מ"מ לפי המבואר למעלה דעדיף שיתפלל בשכר מכמה פעמים גם הקבלת שכר הוי בכלל המצוה

סימן ה

המ"א סי' תע"ה ס"ק ד' כתב וז"ל מקשה המרדכי האיך מחזיק בית הבליעה כולי האי הא כזית הוא חצי ביצה. וי"ל דכשמגיע לבית הבליעה הוא מרוסק ולכך מחזיק כולי האי כו'. ולכאורה יפלא שהוצרך להכריח מהא דכזית הוא חצי ביצה והיינו מדקיי"ל ביומא דף פ' ושיערו חכמים אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת ולא הביאו גמרא מפורשת בכריתות דף י"ד דקאמר בחדא אכילה קא מיירי בשתי אכילות לא קא מיירי ושיערו חכמים דאין בית הבליעה מחזיק יותר משני זיתים. ויש ליישב זה עפמ"ש הרא"ש פרק ע"פ דמשום דמברך על אכילת מרור צריך שיאכל כזית דאין אכילה פחות מכזית. ודלפ"ז המרור שאוכל בכריכה דאינו מברך עליה א"צ כזית דמדינא מרור בכ"ש סגי אלא מפני שמזכיר לשון אכילה בברכה הוא דצריכה כזית. ועמ"ש השג"א סי' ק' להקשות עליו ומ"ש בקו"א די"ל שהרא"ש לא נתכוין לומר שמרור אינו צריך כזית ומשום דברייתא דתני אכלו לחצאין יצא והמשנה דהביאו לפניו כו' מיירי אי' ליה ירקי ולכתחלה צריך כזית מרור אף בטיבול ראשון דלשון יצא היינו דיעבד. כ' הרא"ש דדוקא כשעושה הטיבול ראשון בחזרת שמברך על אכילת מרור צריך לכתחלה כזית ובדאית ליה שאר ירקי לטיבול ראשון א"צ כזית אף לכתחלה. ולענ"ד בלשון הרא"ש א"א לפרש כן שכתב וז"ל אכלו לחצאין יצא כו' משום דמברך על אכילת מרור צריך שיאכל כזית דאין אכילה פחות מכזית אבל בירקות הראשונות שמברך עליהן בפה"א בעלמא ואין מזכירין עליהן אכילה א"צ מהם כזית. הרי דמיירי שמקודם היה שאר ירקות ושאח"כ אוכל המרור והא דצריך כזית דוקא משום שמברך בלשון אכילה. וכן מ"ש הח"ס תשובה ק"מ ליישב דמודה הרא"ש שצריך כזית דאיתקש למצה ופסח אלא משום שאין אנו יכולין להמציא זה מלבנו הוכיח הרא"ש מדאמרי' שמברך על אכילת מרור ש"מ דפשיטא לרבנן מהך היקשא דשיעורו בכזית. המעיין יראה שלא כתב כן דרך הוכחה אלא דהיינו טעמא דמש"ה צריך שיאכל כזית. וביותר מפורש כן בדברי המרדכי להדיא וז"ל בהלכות סדר של פסח. ואחר שבצע יתן לכל אחד כזית מכל אחת ואחת וכן מן המרור דכל אכילה המחוייבת ברכה לפניה ולאחריה צריך שיהא שיעורו כזית יעו"ש. וכן ביאר שם בבגדי ישע להשנ"ה שהוא כדברי הרא"ש הנ"ל. וא"כ בכריכה לא בעי מרור כזית אף בזמן הבית [ושהיה מברך על אכילת פסח ומצות ומרורים] כל שאינו מזכיר לשון אכילה ביחוד על המרור כמו בשעה שאוכל מרור בפ"ע דגם כשהמרור פחות מכזית שפיר מברך בלשון אכילה שמזכיר גם פסח ומצות. ומש"ה לא מייתי המרדכי מההיא דכריתות דפריך ונוקמא כגון דאכל כזית דם בחדא אכילה קא מיירי כו'. דהא י"ל דלעולם בה"ב מחזיק מעט יותר מב' זיתים וג' זיתים שלמים אינו מחזיק ומש"ה לא מצי מוקי כגון דאכל גם כזית דם. ומ"ש יותר משני זיתים יש לפרש דלענין חיובי חטאות דאיירינן אינו מחזיק אלא ב' זיתים. ומש"ה מייתי דוקא מההיא דיומא דטומאת אוכלין בכביצה שיותר אי אתה יכול לאוכלו בב"א דש"מ דאף משהו אינו מחזיק יותר מדכביצה מכוונת דוקא מטמאה טומאת אוכלין. ובזה ניחא מה דקשה לכאורה לדברי המרדכי הנ"ל נוקמא נמי דאכל כזית דם מרוסק בהדה כיון דמרוסק מחזיק טפי. וראיתי בח"ס תשובה קכ"ז שהרגיש בזה וכתב ליישב עפמ"ש התו"י בכריתות שכתבו פי' בדרך אכילה והיינו שאינו דוחק עצמו לבלוע וגם אינו מרסקו ביותר מהראוי ולא מיירי במי שדוחק עצמו בריסוק ובליעה ואוכלי פסח מצה ומרור היו מרסקים הדק היטב וגם נדחקים בבליעה. ולענ"ד קשה דא"כ למה הוצרך לומר דכשהוא מרוסק מחזק כולי האי והול"ל דהא דאין בה"ב מחזיק יותר מכביצה וב' זיתים היינו כדרך אכילה כשאינו דוחק א"ע לבלוע. ודקרא דמכל האוכל אשר יאכל היינו כדרך אכילה ואוכלי פסח נדחקו בבליעה. ועמ"ש המל"מ אי גם במצוה לא י"ח שלכד"א וכיון דחשיב דרך אכילה לענין שיי"ח פסח ומצה ה"נ מצי מוקי דאכל נמי כזית דם במרוסק ביותר כשמגיע לבה"ב. ואף אי יי"ח שלכד"א בודאי לכתחלה צריך שיאכל כד"א. ומ"ש הח"ס לעיין בפר"ח סי' תפ"ו דבלא"ה אין להקשות מסוגיא דכריתות. הנה הפר"ח שם כתב לפי החשבון אי ככותבת הוי ג' זיתים דממילא מ"ש שאינו מחזיק יותר מב' זיתים הוי לאו דוקא וא"כ לפי מ"ש המרדכי והמ"א דכזית הוי חצי ביצה ולא הוי ככותבת יותר מב' זיתים ליכא לתרץ כן. ומ"ש עוד הח"ס לתרץ דהתם לענין יוה"כ מיירי וכותבת דיוה"כ לכ"ע בעי שיעור מרובה שישאר כותבת במעיו אחר שנדבק ממנו בין החניכים וכל שלא נכנס למעיו שיעור כזה לא עבר על אשר לא תעונה וכן משמע בירושלמי דתרומות וכן מוכח מכתובות דף ל"א הגונב חלבו של חבירו ולא אמר לחמו ביוה"כ משום דאגניבה מיחייב בבית הבליעה דלא חזי