אבן הראשה יט

לא אפשר לאוקי כשהיה לו לקדם ברועים ובמקלות בשכר דש"ש חייב מטעם פשיעה דהא דעת הסוברין לחייב כשפשע בהקדש אינו מתורת שמירה דהא התורה מיעטו להקדש מדין שמירה אלא לפי שהוא כמזיק בידים דגם כל אדם שאינו שומר חייב כשמזיק בידים. והא דכדא"ל ביתא קמך אף ש"ח לא הוי ופטור מפשיעה היינו דממילא אינו כמזיק בידים דהמפקיד פשע במה שהניחו אצלו ולא שמרו בעצמו וכשלקח ממנו לשמרו לא פשע המפקיד והמקבל נחשב כמזיק בידים. וכ"ז הוא כשפשע בדבר פשיעה בעצם וע' ש"כ ס"ק קכ"ו משא"כ זה שלא קדם לשכור רועים ומקלות בשכר שאינו פשיעה בעצם דהא ש"ח אינו חייב בזה. גם אי נימא דבש"ש הוי זה פשיעה לפי שלקה שכר ונשתעבד ע"ז אין חיוב הפשיעה בזה אלא מתורת שמירה דל"ש בקרקע והקדש שנתמעט מדין ותורת חיוב שמירה ואינו חייב אלא מסעם מזיק בידים כשהדבר פשיעה לכל אדם (וכן השבתי לא' שהעיר בהא דב"ב מ"ג דפריך אמאי שמירה בבעלים היא ולא מוקי בפשיעה שלא קדם בשכר וכה"ג שאינו כדין שמירה ויחייב גם בבעלים מדין מזיק דלש"ש הוי פשיעה דלפמ"ש לק"מ)

ועיין רמב"ם פכ"א מאישות הלכה ט' האשה ששברה כלים בעת שעשתה מלאכותיה בתוך ביתה פטורה ואין זה מן הדין אלא תקנה כו' והשיג הראב"ד שהוא מן הדין שהוא פשיעה בבעלים שהוא שכור לה בכל שעה. ובפ"ב משכירות כתב הראב"ד שמזיק יחייב אף בבעלים. ותירץ המל"מ דהאשה ששברה שלא נתכוונה להזיק אין לה דין מזיק. והקשו לי לדברי המל"מ מהא דגיטין דף נ"ג המטמא והמדמע והמנסך במזיד חייב בשוגג פטור. דבעי הש"ס טעמא ולא קאמר דכיון דמיירי דאית ליה שותפות בגווה וכדאמר בחולין דף מ' דמש"ה לא הוי דבר שאינו שלו ומצי אסר לה וכיון דשותפין הוי בבעלים מש"ה פטור בשוגג דהוי פשיעה בבעלים וחייב במזיד דהוי מזיק בידים (שוב ראיתי להגאון ישוע"י או"ח סימן ש"ו שהקשה זה) והשבתי דלק"מ דגם בשוגג ל"ש לפוטרו מטעם דהוי בבעלים. דבבעלים לא מיפטר אלא מתורת וחיוב שמירה ולא על מה שניסך בידים והגם דהוי בשוגג חייב שאין חיובו על מה שלא שמר אלא על מה שעשה מעשה והיזק בידים ושאני אשה ששברה כנים בשעת מלאכתה דהחיוב הוא על שלא שמרה א"ע מהיזק שמירה ושעשתה מלאכתה שלא בשמירה מהיזק דמש"ה פטורה כשלא הזידה שאינה אלא פושע כיון שפטורה מחיוב שמירה משום דהוי בבעלים ומש"ה לא נחלק הראב"ד כל הרמב"ם אלא בטעם הפטור אי הוי מתקנה או מדינא ולא נחלק עמ"ש בעת שעשתה מלאכותיה ולומר דה"ה שלא בשפת מלאכתה מפני שהיא פשיעה בבעלים. משום דכה"ג דלא הוי החיוב מדין שמירה אלא מטעם מזיק בידים חייבת אף בשוגג. ועיין ביש אה"ע סי' פ' ס"ק כ"ג ובמ"מ ס"ק כ"ט דמלשון הירושלמי והתוס' פרק הכותב דף פ"ו ד"ה ר"א אומר מבואר דאם שברה אף שלא בעת המלאכה פטורה ודלא כמ"ש בשו"ע. ולענ"ד גם מדברי הירושלמי והפוס' מפורש כמ"ש ברמב"ם ושו"ע מדבעי שברה את הכלים מה את עביד לה כש"ח או כש"ש כו' אפילו כש"ח אינה אם אין אתה אומר כן אין שלום בבית לעולם. ומבואר שאינה פטורה אלא מתורת שמירה וחיוב ש"ח בפשיעה ולא כשהזיקה בידים אף בשוגג ודוקא בשעת מלאכתה שלא נזהרה לשמור פטורה מחיוב ש"ח וכשהזיקה שלא בשעת מלאכתה אין החיוב מתורת וחיוב שמירה אלא דאדם מועד לעולם והוא מזיק ממש ומיושב קושית הבית מאיר מהא דב"ק ל"ב ואה"ע סי' פ"ג המזיק את אשתו בתה"מ כו' דהתם יש לו דין מזיק וגם משמע דלא הוי בשעת עונם מדקאמר ברשות קעביד משמע דרשות בעלמא הוא דהוה ובלא"ה א"ש ע' מ"ש בזה חותני הגאון בברית יעקב סי' ק"ה יעו"ש

סימן ד

מה שהשבתי לאחי הרב הה"ג מהר"ש זלמן שיחי'

מה שהעיר במכתבו ע"ד התוס' בנדרים דף ל"ז ובב"י או"ח סי' ש"ו. ממ"ש התוס' במו"ק דף ו' ד"ה דמוזלי שכתבו ושמא י"ל דהני דמצות התירו: ובב"י סי' תקמ"ד דמדבריהם יש ללמוד דהיכי דהוי לצורך מצוה אף שיש לפועל מה יאכל מותר וע' ט"ז. וכ' דגם לפום דקיי"ל דכשאין לפועלים מם יאכל מותר ע"כ דשוכרין פועלין שיש להן מה לאכול מדאמר הש"ס דמוזלי גבן בשכר פעולתם לפי שבטלין ממלאכה בחוש"מ ופועל שאין לו מה יאכל אינו בטל ממלאכה בחה"מ עכ"ד. לדעתי ז"א דגם כשאין לו מה יאכל מוזיל טפי הגם דכיון שהותר בהאי מלאכה הותר לקבל השכר אפילו הוא הרבה מכדי אכילתו מ"מ היינו דוקא בהמלאכה גופה שמקבל בשעה שאין לו מה לאכול וא"כ מוזיל טפי בחוה"מ לפי שכל השנה יוכל לעשות מלאכה קטנה ששכרה מרובה ובכלותו פעולתו יוכל לעסוק במלאכה אחרת. משא"כ בחוה"מ שאם יקח מלאכה קטנה שיספיק כדי אכילתו בימי המועד יאסר במלאכה אחרת ומש"ה מוזיל להקדש ששוכרין אותו למלאכה גדולה בב"א שיעסוק בה כל ימי המועד. ובלא"ה בחוה"מ שהכל טרודין בצרכי החג ואין שוכרין פועלים למלאכה מוזלי טפי. ומ"ש הט"ז דיוצאין על הכלאים הוי צרכי רבים ועיין רמב"ם פ"ז מיו"ט. והעיר אחי נ"י מרמב"ם פ"ד דשקלים שלא הזכיר הא דמסיק דנוטלין שכרן מתרומת הלשכה ומדפריך הש"ס דוקא עלה דכלאים מ"ש בחוש"מ דנפקינן דש"מ דלא חשיב צרכי רבים. לכאורה י"ל דמש"ה השמיט זה הרמב"ם דלהירושלמי שהביא הראב"ד והרא"ש דצרכי רבים הוי כקדירה דבי שותפי ואין נגמרין אלא בשעת הבטלה אצ"ל טעמא דמוזלי גבן שנצטרך לומר שלוקחין השכר מתרומת הלשכה

אמנם לכאורה מדתניא ועדיין היו שמחין שמחה גדולה שמנכשין שדותיהן מוכח ג"כ דלאו מדידהו יהבינן להו דאלת"ה לשמחה מה זו עושה שהם משלמין שכר הפועלים וב"ד משליכין על הדרכים ואילו שכרו פועלים בעצמן היו משליכין לפני בהמתם ואין לומר ששמחו לפי ששלוחי ב"ד שכרו פועלים בזול בחוש"מ ואילו שכרו בעצמן שהיה אסור להם לשכור בחוש"מ היו שוכרין בחול והיה עולה להם פועלים ביוקר. דז"א שיצא שכרם זה המועט בהפסדם שמפסידין ומשליכין על הדרכים. וע' פירש"י שמנכשין שדותיהן שלוחי ב"ד משלהן ובפרש"י מגילה י"ג ודף כ"ח פירש"י לעקור כלאי הזרעים הניכרים בין התבואה (ולכאורה י"ל דלמ"ד מקיים כלאים אסור מה"ת יהבינן שכר מתרומת הלשכה וליכא מעילה דלב ב"ד מתנה משא"כ למ"ד דהוי מדרבנן. אך הרמב"ם כתב דאסיר לקים ואינו לוקה. ומשמע דאסור מה"ת). ואולי י"ל דלתקנה ראשונה שהיו שוכרין פועלים לעקור נוטלין מתרומת הלשכה משא"כ לתקנה אחרונה שמפקירין כל השדה שיוצאין שלוחי ב"ד ורואין אם יש כלאים מפקירין השדה (שכבר ניכר הזרעים) א"צ לשכור פועלים וליקח מתרומת הלשכה. והא דבחוה"מ דוקא היינו משום שהוא עת הפנאי וככל צרכי צבור. גם אי נימא דל"ש הטעם דהוי כקדירה דבי שותפי אלא בצרכי הרבים דהוי דבר הרשות ולא במה שהוא חיוב על ב"ד. והא דמתקנין הדרכים והרחובות אינו מתרומת הלשכה וצ"ל כטעם הירושלמי. ופריך דוקא על כלאים דהוי מצוה וחובה על ב"ד (עיין דף ב' ד"ה מוצאין) ולא שייך הטעם דקדירה דבי שותפי כו' ולא ניחא ליה לומר דמתוך שיוצאין על כל הני יוצאין גם על הכלאים. עוי"ל דתיקון דרכים ורחובות בחוה"מ ג"כ טעמא משום דמוזלי גבייהו פועלים לפי שממון צבור הוא והתורה חסה על ממונן של ישראל וע' ר"ה כ"ו. ובעקירת כלאים אי אפשר לומר כן כדיהבינן להו מדידהו לפי שאין לחוס על ממונם דאדרבה יש לקונסם שלא שכרו פועלים לעקור קודם חוש"מ