אבן הראשה יח

אינו בא משל צבור. כבר כתב הש"מ בשם הרשב"א דהגם דהמחזיק בהפקר צריך כונה כיון שהשומר יודע שאין הצבור קונים בהבטתו הוא נותן בדעתו לקנות לעצמו כדי שלא יבאו אחרים ויטלום לעצמם ועיין מל"מ פ"ד משקלים. ול"ש זה הכא ביום השבת שלא יהא בדעת השומר אז לקנות שהוא כמו ענין קנין בשבת וע' בב"מ דף ט' שאין דרכן של בנ"א להגביה ארנקי בשבת כו' יע"ש בפירש"י וראשונים וגם אין לחוש אז שיבאו אחרים ויטלו לעצמם וגם אינו אלא יום אחד בלבד ומש"ה הקבלת שכר לא הוי חפצי שמים. משא"כ בענין שכר החזנים וכמ"ש וגם שהש"צ הוא במקום כהן העובד ע' תוס' יומא י"ט וקדושין אי הוו נמי שלוחי דידן. ועכ"פ נטל שכרו משל גבוה ונתן להם הקב"ה שכרם חלקם בקרבנות בבשר ועורות ומש"ה עדיף שיתפלל בשכר

והנה מה שהקשה שם הט"ז על הב"י שכתב לדייק מהא דפסחים דף נ' ששכר המתורגמן דמיחזי כשכר שבת אין בו סימן ברכה דמשמע אבל איסור ליכא ואילו ביו"ד סימן פ"ר במוכר ס"ת דאינו רואה סימן ברכה כתב הב"י דמשמע מזה דאסור למוכרו היפך מדיוקו כאן. י"ל דכיון דס"ת אסור למכור אע"פ שא"צ לו ורק בשביל התועלת כדי להתפרנס י"ל דשרי. וכשאין לו מה יאכל וע"י מכירת הס"ת יש לו מה לאכול וא"צ לטול מן הצדקה ל"ש לומר שאין רואה סימן ברכה לעולם דבזה מתברך שא"צ לטול מקופת הצדקה ושיהא לו במה להתפרנס אע"כ שישאר בעניותו כמקודם ויצטרך לטול מהצדקה וליהנות מהבריות וא"כ אין במכירתו הס"ת שום תועלת וממילא קם דינא שאסור למכור ס"ת אע"פ שא"צ לו. ומש"ה א"ש מה שהקשו והובא בב"ח דהא קתני מכר ס"ת או בתו ודומיא דבתו דליכא איסורא. די"ל דבתו שנתנה לו התורה רשות למוכרה גם כשיש לו הרבה במה להתפרנס ממילא ליכא איסורא אף שאינו רואה סימן ברכה משא"כ בס"ת וממילא מתורגמן דרשאי ומצוה לתרגם בחנם ליכא איסורא בשכר הגם שאינו רואה בשכרו סימן ברכה גם דקתני ד' פרוטות אין בהן סימן ברכה כו' משא"כ בס"ת דקתני אינו רואה סימן ברכה לעולם על האדם ולא על המעות לבד ומשמע טפי לישנא דאיסורא וקללה ועונש. גם דמתורגמן עומד לפני החכם ופשיטא דגברא רבא לא ספי לאינשי איסורא וגם המתורגמן הוא ת"ח ובודאי אינו עושה איסור וכן שכר כותבין דהוי משום שבקשו כנה"ג שלא יתעשרו וכן המשתכר בקנים כו' פשיטא דליכא איסורא

והנה לכאורה קשה הא דפריך בנדרים שם ולטעמיך שכר פיסוק בשבת מי אסור הבלעה היא והבלעה מישרא שרי דתניא השוכר את הפועל כו'. דהא לפמ"ש הר"ן בד"ה בשלמא למ"ד שכר פיסוק טעמים היינו דאין קורין בתחלה בשבת לפי שעיקר השכר אינו אלא על קריאה ראשונה שטורחה מרובה ומש"ה אסור אף ע"י הבלעה וכמ"ש בבכורות לא מכלל דגדול בהבלעה לא מ"ש מהא דתני כו' מבליע לו דמי אתרוג בלולב התם לא מוכחא מילתא הכא מוכחא מילתא. ומשום דדמי האתרוג קלים ואינו ניכר שהבליעה בלולב משא"כ במעשר בהמה דמוכחא מילתא דמוכר הבשר. וע' עירובין דף כ"ז לא צריכא שנתן דמי מים ומלח בהבלעה ובהבלעה מי שרי אין והתניא כו' מלמד שלוקחין בקר ע"ג עורו כו'. ובתב"ש סי' י"א למד מזה שאם נוטל בעד הדם דבר חשוב אסור משום מוכר דברים האסורים דאי לאו דמא לא הוה יהיב כ"כ בדמי הבהמה בשעת קנייתו ולדם הוא צריך ומשתכר באיסור ודלא דמי להא דתנן פ"א דמע"ש משנה ג' יע"ש. וא"כ י"ל דמש"ה אם היה שכיר שבת שנותנין לו ז' פשוטים לשבוע מותר הגם שמובלע בתוכו פשוט א' ליום השבת דלא מוכחא מילתא שהוא נוטל שכר שבת דחלק אחד משבעה לא מוכחא מילתא. משא"כ הכא דעיקר השכר אינו אלא על קריאה ראשונה אין קורין בתחלה בשבת דמוכחא מילתא שנוטל שכר בעד מה שלמד בשבת. והגם דבימות החול ג"כ ילמוד להתינוק דברים שלא קראו מעולם מ"מ כיון שיהא עיקר הלימוד בחול החזרה שצריך לשנות ולחזור הרבה לתינוק. ועיין חגיגה ט' עירובין נ"ד יהא מוכח שנוטל שכר שבת

ולכאורה מוקשה ג"כ דמייתי מההיא דלשמור אה התינוק כו' דהא י"ל דהתם הוי חפצי שמים וצורך מצוה גם הקבלת שכר כדי שיתחייב השומר באחריותו ויהא זריז בשמירתו ובחנם יתעצל בשמירתו ופעמים שלא ימצא מי שיתנדב לשמור בחנם. והא דאסור בלא הבלעה היינו משום דאפשר בהכי שיתנו לשומר על שבוע שלימה שיהא בהבלעה וכל מה שאפשר לעשות שלא יראה כ"כ כמו"מ עושין דליכא צורך מצוה שיהא שומר על שבת לבד בלא הבלעה דימות החול. והא דתינוקות לא קורין בתחלה בראשון היינו משום דלא הוי צורך מצוה שיתחיל אז דבר שלא קרא מימיו שאפשר לו לחזור על מה שלמד כבר. וכדמשמע מהתו"י שלא הקשו דהוי חפצי שמים אלא לגבי פרה ותינוק ולא גבי פ"ט ומש"ה אסור גם בהבלעה. ולדברי התומים שהבאתי למעלה יתיישב זה דשפיר מוכיח דהבלעה שרי דאלת"ה יחייב באחריות אף כשאין נותנין לו שכ"ש דלא שייך לומר דלא מיפטר למיתב פרוטה לעניא משום דלאו כל כמיניה לפטור עצמו מעניים ולותר להקדש. דז"א דכיון דבלא צורך מצוה אסור גם בהבלע' הוא עושה מצוה במה ששומר בחנם ואינו נוטל שכר שבת והדר יהא לו דין ש"ש לפי שעוסק במצוה אע"כ דכשנוטל בהבלעה הוא היתר גמור ואין בזה שום מצוה מה שמוותר להקדש ואינו נוטל אף בהבלעה. אך כבר ביארתי דלענ"ד פשוט דבכל גווני כששומר חפצי הקדש יש לו דין עוסק במצוה ועיין מ"א או"ח סי' ל"ח ס"ק ח' שהביא מהא דנדרים דף ל"ג דמחזיר אבידה הוי עוסק במצוה אע"פ שנוטל עליו שכר ופטור ממצוה אחרת ומשום שעיקר כוונתו להשיב אבידה יע"ש. ועיין ב"מ דף פ"ב במלוה צריך למשכון קמיפלגי מ"ס מצוה קא עביד שהלוהו והוי ש"ש כו' וא"כ פשיטא דכשמתנדב לשמור בחנם גם כשיכול לשמור בשכר ע"י הבלעה הוי עוסק במצוה. וצ"ל דמייתי מלשמור את הפרה כו' משום דמשכחת פעמים דלא אפשר ע"י הבלעה וכגון שהוא טרוד ואינו יכול לשמור בימות החול או דגם קריאה לתינוקת הוי צורך מצוה לפעמים כשלא למד עוד מעולם וד' הפוס' קצ"ע. ובכתובות דף ס"ד הביאו מזה התוס' דע"י הבלעה מותר אף שלא במקום מצוה (ועמ"ש הרשב"א והריטב"א שם להוכיח דאינו פוחת מנכסי מלוג שלה מדקאמר ת"כ ככתובה דמי נ"מ למורדת הרי דדוקא ת"כ ולא נ"מ אבל בירושלמי מפורש שפוחת מנ"מ שלה. ולכאורה י"ל דלהש"ס דידן דאיהי דמפחת קפחית לא מיחזי כשכר שבת מוכח שאינו פוחת מנ"מ שלה דאל"כ נראה כשכ"ש שלוקח מנכסי מלוג שלה ואינו פוחת מחוב כתיבתה לבד אלא שמשתכר. והירושלמי לטעמיה דז' דינרין כנגד ז' מלאכות שהאשה עושה לבעלה כו' ולא משום דיהבינן לי' דשבת ושפיר י"ל דאוסופי קמוסיף ונוטל מנ"מ וא"כ אין הוכחה מהירושלמי להש"ס דילן)

ובדברי הקצה"ח הנ"ל נשאלתי (מהרב מ' יודל מקארעליטש) דהא מבואר בסעיף י"ט דעת רא"ש ובה"ג דכמו שהתירו לומר בדליקה. כל המכבה אינו מפסיד ה"ה שהתירו בסחורה הנפסדת ע"י גשמים או דאתי בדקא דמיא וכמ"ש סי' של"ד סס"י כ"ו וגם בגנבים ולסטים יכול לומר כל המציל אינו מפסיד. והשבתי לו דז"א דהא דש"ח אינו מחוייב לשכור בשכר אף שאינו מפסיד כלום שחוזר ונוטל שכרו מבעה"ב היינו שאינו מחוייב ליתן בעבורו הדמים ושיצטרך אח"כ לחזור ולתבוע מבעה"ב. אבל לענין לומר כל המציל אינו מפסיד אין הבדל בין ש"ח לש"ש שהוא דבר נקל לו כמו לשכור בחנם שיאמר כל המציל אינו מפסיד שיקח שכרו מבעה"ב

וגוף דברי התומים ליישב דברי התוס' מוקשה לענ"ד דהא