אבן הראשה טז

תפתח דכיון דקבעוהו רבנן בתפלה כתפלה אריכתא דמיא ולא הקשו כן מעיקרא ולעיל דף ד'. ובצל"ח תירץ דמעיקרא לא הו"מ פריך על הא דמשני הואיל ולא אמרו דוד אלא לאחר י"ח פרשיות תקינו רבנן לאחר י"ח ברכות הני י"ח י"ט הוויין דגם בתפלה איכא י"ט ברכות עם ברכת המינין ודוקא בתר דמשני דה' שפתי תפתח כתפלה אריכתא דמי. דמוכח שאנשי כנה"ג תקנו לומר הך פסוקי והוי קודם שתיקנו ברכת המינין ביבנה פריך הש"ס י"ט הוויין עכ"ד. ועדיין יקשה לפמ"ש התוס' ד"ד דיראו עינינו ופסוקים אחרים אחר השכיבנו הואיל ותקינו להו רבנן ה"ל כגאולה אריכתא הגם שלא ניתקן מאנשי כנה"ג וכמ"ש הרא"ש שנהגו אותו ההמון לפי שבימיהם היו ביהכ"נ שלהם בשדות. וגם התוס' דף ב' ד"ה מברך כתבו דההיא ברכה תקינו רבנן כדי להמתין לחבריהם בבהכ"נ ולא כ' שתקנוהו כנה"ג. ומש"ה קתני ובערב מברך ב' לפניה וב' לאחריה ותו לא. ולענ"ד י"ל דבלא רב אשי לא הו"מ להקשות שיתקנו אמירת יהל"ר אמרי פי מעיקרא. דהא י"ל שרצו לתקן שיאמרו זה בכל תפלה ותפלה ואלו היו אומרים אותו מעיקרא לא היה אפשר לאומרו אלא בתפלת מנחה וערבית ולא בשחרית כדי שלא יהא הפסק בין גאול"ת. דהא ר"א משני תהא בתפלת המנחה ובשחרית אינו אומר ה' שפתי תפתח ולפי שרצו חכמים שיאמרו יהל"ר אף בתפלת שחרית תקנוהו לאחריו ודוקא לרב אשי דמשני דכתפלה אריכתא דמיא ושאומרו גם קודם תפלת שחרית פריך דא"כ היה לתקן אמירת יהל"ר אמרי פי מעיקרא. ועפ"ז י"ל דר' יוחנן לטעמיה דאמר כל פרשה שהיתה חביבה על דוד פתח בה באשרי כו' דלדידיה שגם בערבית סומך גאל"ת צ"ל דכיון דתקינו רבנן השכיבנו כגאולה אריכתא דמי וה"נ כתפלה אריכתא דמי ולא הוי הפסק. והא דלא תיקון לומר יהל"ר מעיקרא צ"ל דהואיל ולא אמרו דוד אלא לאחר י"ח פ' ודאשרי האיש ולמה רגשו חד פ' היא והסוגיא דמגילה אתיא כריב"ל דתפלות באמצע תקנום ואצ"ל דהשכיבנו כגאולה אריכא דמיא ואצ"ל דחד פרשה היא והא דתקנו לומר יהל"ר בסוף הוא כדי שיאמרו אותו אף בתפלת שחרית. ואילו תקנוהו מעיקרא לא היו אומרין אותו בשחרית שלא היה נחשב כתפלה אריכתא כיון שאין הכרח לומר גבי השכיבנו דמהני מה דתקנוהו רבנן לעשותו כגאולה אריכתא וכן א"ש לפמ"ש בתוס' ר"י חסיד ותוס' הרא"ש דהא דפריך שיאמרו יהל"ר מעיקרא הגם שכתוב בסוף המזמור הוי משום דדריש בירוש' סמיכת גאל"ת מדכתיב ה' צורי וגואלי וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה ע"כ היה נכון לומר אותו תחלה דהוי וגואלי סמוך לתפלה דג"כ י"ל דלא קשיא אלא לר"י שגם בערבית סומך גאל"ת וכיון דבתפילת השכיבנו לא נזכר גאולה הגם דכגאולה אריכתא דמיא הוה עדיף טפי אמירת יהל"ר בתחלה שיסמוך גאל"ת ממש משא"כ לריב"ל דדוקא בשחרית סומך גאל"ת ואז סומך בברכת גאולה ממש ואינו מפסיק בשחרית גם באמירת ה' שפתי תפתח כדמוקי ר"א תהא בתפלת המנחה כיון דלא ס"ל לריב"ל דכגאולה ותפלה אריכתא דמי ממילא לק"מ (וגם לפמ"ש הצל"ח ניחא לריב"ל כמובן) ומש"ה לריב"ל י"ל דאשרי ולמה רגשו ב' פרשי נינהו וא"כ לפרש"י במגילה שם מוכח דהסוגיא במגילה בסדר התפלה תקנת אנשי כנה"ג אתיא כריב"ל. דלר' יוחנן עכצ"ל דחדא פ' נינהו ומש"ה לפרש"י לטעמו נהגו להקדים תפלה לק"ש של ערבית כריב"ל. והתוס' לטעמייהו מפרשי במגילה באופן אחר יעו"ש

סימן ג

הרמב"ם כתב פרק ו' מהלכות שבת הלכה כ"ה וז"ל השוכר ל את הפועל לשמור לו את הפרה ואת התינוק לא יתן לו שכרו של שבת לפיכך אין אחריות שבת עליו ואם היה השכיר שכיר שבת או שכיר שנה נותן לו שכרו משלם לפיכך אחריות שבת עליו. וכבר תמהו עליו הלח"מ פ"ב משכירות וכל המפרשים דהא בפרק הזהב (דף נ"ח) רמי ליה רב יוסף בר חמא לרבה תנן נושא שכר אינו משלם ורמינהו הסוכר את הפועל לשמור את הפרה כו' ומסיק א"ל הכי א"ר ששת בשקנו מידו וכן א"ר יוחנן בשקנו מידו והיכי סתם הרמב"ם ולא פירש דדוקא היכא דקנו מידו חייב באחריותו. ונלע"ד ליישב זה בהקדם מה שנלע"ד ליישב דברי התוס' שכתבו בד"ה ש"ח אינו נשבע נראה דהוא הדין דאינו משלם דאפי' שומר שכר אם פשע נראה דלא משלם מדפריך לקמן מהשוכר את הפועל לשמור כו' ולא משני כשפשע. ותמה ע"ז הש"כ סימן ס"ו ס"ק קכ"ו דהא אינו יכול הש"ס לתרץ דמיירי שפשע דא"כ רישא דקתני אין נותנים לו שכר שבת לפיכך אין אחריות שבת עליו כו' מה בכך שאין נותנים לו שכר שבת הא שומר חנם מיהו הוי לחייב בפשיעה. ואף שיש לדחות ולומר דכיון דאין נותנין לו שכר שבת ה"ל כאילו לא קיבל עליו שמירת שבת כלל ובשבת ה"ל כאינש דעלמא מ"מ י"ל דמשמע לש"ס דכיון דקבלו בסתם ועדיין הוא ברשותו ביום השבת ה"ל מיהת ש"ח עליו ביום השבת עכ"ל

וליישב כ"ז נלע"ד בהקדם מה שהקשה התומים אמאי כשאין נותנין לו שכ"ש אין אחריות שבת עליו דאכתי יהא לו דין ש"ש משום פרוטה דרב יוסף דלא בעי למיסב ריפתא לעניא לפי שעוסק במצוה בשמירת חפצי הקדש. ומה שכתב לתרץ דכיון שהיא יכול ליקח שכר שבת בהבלעה ולא להר לא מיפטר מלמיתב ריפתא לעניא דלאו כל כמיניה לפטור עצמו מעניים ולוותר להקדש שאין עניות במקום עשירות. אינו מובן לע"ד דהא אכתי הו עוסק במצוה ששומר חפצי הקדש. ומה בכך שהיה בידו ליקח שכר דאף אם נוטל שכר הוה עוסק במצוה בשמירתו חפצי הקדש. וקושייתו יש ליישב לע"ד דפרוטה דרב יוסף לא משוי ליה לאיניש לשומר בשכר אלא כשיש לו כבר דין שומר עליו כגון שומר אבידה דגם כדלא מתהני מידי הוי עכ"פ שומר חנם שהתורה עשתה אותו לשומר כדכתיב ואספתו אל תוך ביתך והנאת פרוטה דר"י משוי ליה לש"ש. משא"כ הכא שלא קיבל עליו שמירת שבת די"ל שלא קיבל עליו לשמור חפצי הקדש אלא בשכר ולא בחנם. וקיי"ל בב"מ דף מ"ט דכל הא ביתא קמך לא מבעיא ש"ש דלא הוי אלא אפילו ש"ח נמי לא הוי וכן הוא בב"מ דף פ"א וברמב"ם פ"ב משכירות הלכה ח' וע"ש בתוס' דאתיא כרבי דאמר במתניתין בב"ק דף מ"ז דעד שיקבל עליו בעה"ב שמירה ומשום דשמואל פסק כוותיה וקיי"ל כשמואל בדיני לגבי רב ועוד דאפילו לרבנן דמחייבי היינו לפי שא"ל כנוס שורך דמשמע ואשמרנו. אבל הא ביתא קמך סלק עצמו משמירה לגמרי והכא אף אם נימא דלא דמי להא ביתא קמך שסילק עצמו משמירה לגמרי. אכתי הא פסק הרמב"ם פ"ז מנזקי ממון הלכה ה' והמחבר בשו"ע סי' שצ"ח סעיף ה' כרבי שבכולן אינו חייב עד שיקבל עליו לשמור והכא לא קיבל עליו לשמור יום השבת בחנם, וממילא אף אם הוא שומר אח"כ ביום השבת אין לו דין ותורת שומר אלא שמעצמו רצונו להשגיח ע"ז. ומש"ה אף כשהוא שומר מעצמו ביום השבת דממילא נהנה משום פרוטה דר"י אין לו דין ותורת שומר כיון שאינו אף ש"ח וההנאה לא משוי ליה לשומר. ודוקא כשהוא ש"ח משוי ליה ההנאה לש"ש משא"כ כשהוא איש בעלמא שאינו שומר כלל מה בכך שהוא נהנה מזה ומש"ה אין אחריות שבת עליו. וא"כ שפיר הוכיחו הפוס' דאפילו אם פשע לא משלם מדלא משני לקמן כשפשע והוי מתיישב רישא דכשאין נותנין לו שכר שבת אין אחריות שבת עליו שלא קיבל עליו שמירת שבת כלל ואף ש"ח לא הוי דהא מוכרח כן מדלא הוי