אבן הראשה טו

מידי מהא דלא קתני להו בחד בבא. דמש"ה לא קתני ברישא שמתפלל קודם שיגיע זמן ק"ש דהא הך השכים לצאת לדרך ביו"ט היינו בתוך התחום וכדקאמר בסוכה דף ל"ח דיקא נמי מדקתני מי שבא בדרך ואין בידו לולב דאי ס"ד ביו"ט ראשון מי שרי והקשו התוס' שם מברייתא דהכא ותירצו דהיכא דליכא למיטעי לא חייש ומיירי בהולך בתוך התחום. וגם בלא דברי הגמ' הנ"ל נדע דביו"ט ע"כ הולך תוך התחום הגם דבספינה משכחת שהולך חוץ לתחום משום דמספק"ל אי יש תחומין למעלה מי' וכמבואר סימן ת"ד. ואם קנה שביתה בספינה מעי"ט אין איסור ליכנס בספינה בשוי"ט כמבואר סימן רמ"ח. מ"מ בבא דרישא דלא מיירי בהשכים לישב בספינה אלא לצאת לדרך דמשמע ברגליו ע"כ הולך תוך התחום. וכיון שיוצא קודם שהגיע זמן ק"ש לאיזה צורך יקדים להתפלל כיון שיוכל להתפלל כשיבא למקומו שהוא לכל היותר מהלך ב' מילין כשהניח עירוב באמצע ולא יאחר בזה זמן ק"ש ותפלה ולמה יתפלל בקדימה כ"כ שלא כדין. ומ"ש וכשיגיע זמן ק"ש קורא אף אי משמע שקורא בדרך הוי משום שבנקל הוא לו לקרות ק"ש בדרך וטוב לו להקדים ולקרות בתחלת זמנה ולא שילך בדרך ועדיין לא קרא וכבר הגיע זמן וחיוב ק"ש. (וכן אף אי קורא בבואו קמ"ל דבכה"ג מקדים לתקוע. דכשהוא בביתו קורא ק"ש קודם) ודוקא בבבא דסיפא שהשכים לישב בקרון או בספינה בחול לילך לדרך רחוקה שייך פלוגתא דרשב"א ורבנן שאינו יכול להתפלל בקרון וספינה המהלכים ודבעית. והרא"ש דגריס לה בחד בבא י"ל דהיינו משום דאיירי גם בימות החול דקתני מגילה וקרא ואז יכול לילך בדרך רחוקה ואם לא יקדים להתפלל ע"ב יתפלל בדרך. דאין לומר דכיון דלא קתני סיפא דקרון וספינה יש לפרש הך לצאת לדרך דהיינו בספינה והא דדייק בסוכה שם דביו"ט ע"כ אינו הולך דרך רחוקה. נפרש כתירוץ שני בריטב"א שם דדייק הש"ס מיתורא דמתני' דאל"כ למה לי למתני מי שבא בדרך והו"ל למתני מי שלא נטל לולב בשחר יטול על שולחנו ולעולם ימים ונהרות בכלל לצאת לדרך דז"א דהא שיטת הרא"ש פרק מי שהוציאוהו שאסור לילך בספינה בשבת אף כשקנה שביתה מבעי"י. וא"כ גם לגירסת הרא"ש לא מוכח מזה דמ"ס מסמך גאל"ת עדיף גם ביו"ט הגם שיהא מוכרח להתפלל בהילוכו כיון דלפי המבואר ל"ש פלוגתייהו אלא בחול דמיירי בין ביו"ט בין בחול כגון פורים ובזה ס"ל לרשב"א דמסמך גאל"ת עדיף ובלא"ה הא י"ל אף אי נימא דאכולהו קאי גם ביו"ט של ר"ה שמביאין לו שופר ותוקע דשאני ר"ה שאדם נידון בו ומזכירין בו גם שאלת צרכיו ולא דמי לשוי"ט דעלמא שאינו מזכיר בהן שאלת צרכיו ודלאו זמן צרה הוא דמש"ה דעת האו"ז שא"צ לסמוך בהן גאל"ת. ולולב ומנענע י"ל בחה"מ שמתפלל בהן י"ח שיש בהן שאלת צרכיו ואינו דומה ליו"ט ממש. ובאו"ז הגדול הל' הזכרת גשם פירש דהא דקאמר בירוש' אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר ש"צ הוא ענין בפ"ע ולא קאי אדלעיל ודלא כהרא"ש ומשום דסבר שא"צ לסמוך גאל"ת ביו"ט אף בשעה שמתפלל תפלת גשם (או שיוכל להכריז מקודם ועיין מ"א סימן קי"ד ס"ק ב'

ובחידושי הרשב"א כ' הא דאסיק הכא הביננו מעומד תמיה לי דהא קיי"ל דתפלה אפי' מהלך כל שהוא יוצא לדרך כו' וכן נמי ל"ש בין בעי למיזל באורחא רחיקתא ובין בעי למזיל קליל ואפי' בתוך התחום וכדמשמע מההיא דתניא השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע כו' לולב ומנענע מגילה וקורא בה ומתפלל ומדקתני שופר ותוקע אלמא ביו"ט עסקינן כו' דע"כ במשכים לצאת בתוך התחום ואוקימנא פלוגתא בתפלה מעומד אף מהלך דאלמא לעולם א"צ לעמוד כלל אלא דההוא איכא לדחויי במהלך חוץ לתחום וע"י בורגנין כו' וקשה איך ניחא ליה לפרש במהלך חוץ התחום דא"כ יוכל להתפלל גם בבואו למקומו מיושב ושיסמוך גאל"ת דהא זמן ק"ש עד ג' שעות. (וגם יוכל לקרות בדרך ולצמצם שבשפת סיום גאולה יהא בביתו ויסמוך גאול"ת). ולא יתכן לומר דמיירי בזקן וחולה ודרך רעוע שבדרך ב' מילין יעברו ג' שעות דזה הוי מילתא דלא שכיחא. ומנלי' להרשב"א לומר דמיירי בדבר רחוק כזה. וכן לא יתכן לומר דמיירי שהולך לדבר מצוה כזה שבבואו למקומו לא יהא לו פנאי להתפלל וקודם היום קודם יציאתו לדרך ים לו פנאי ואינו יכול להקדים הילוכו כדי שיבא קודם לפי שהוא קודם היום ואינו יכול אז להלוך. דא"כ מאי מוכיח הרשב"א שא"צ לעמוד אף כשמהלך תוך התחום. דשאני הכא שהוא נחוץ לדרכו ואינו יכול להתעכב ולעמוד בשעת תפלה ועכ"פ להרשב"א מוכח שצריך לסמוך גאל"ת ביו"ט של ר"ה. והרשב"א שם כתב וז"ל ראיתי בתוס' דחלקו בין מתפלל הביננו שאין בה אלא כעין ז' ברכות למתפלל י"ח ברכות. ועדיין לא נתיישב בעיני דההיא דלקמן משמע דאפי' יו"ט נמי דליכא אלא ז' מתפלל אפי' מהלך ע"ש וי"ל דהתוס' ס"ל דמתפלל לא קאי על יו"ט שמהלך תוך התחום דאפשר שיתפלל כשיבא למקומו ובפרט להגי' שלפנינו שמפורש מ"ש ומתפלל לא קאי אהא דלעיל (וגם שאני הביננו שקצרה הרבה מתפלה אמצעית דר"ה הארוכה הרבה)

ומ"ש הש"א ממ"ש הרא"ש בפ' ת"ה גבי הא דרב צלי של שבת בע"ש דלאחר צה"כ היה קורא ק"ש בעונתה ואע"פ שלא היה סומך גאל"ת כיון שהיה מכוין למצוה להוסיף מחול עה"ק ל"ח לסמיכה דמוכח דס"ל שגם בשבת צריך לסמוך. לכאורה י"ל דהיינו מ"ש הרא"ש דהגם שעדיין חול הוא (ויום צרה הוא) כיון שהיה מכוין להוסיף מחול על הקדש הוי כשבת גבי דידיה ול"ח לסמיכה. וגוף דברי הרא"ש הנ"ל שתמה עליהם הש"א סימן ג' שהוא סותר למ"ש בעצמו ריש מס' על הוכחת ר"ת מרב דצלי של שבת בע"ש די"ל דס"ל כריב"ל דתפלות באמצע תיקנום. לענ"ד יש ליישב דבריש מס' שבא הרא"ש לדחות הוכחת ר"ת ודלעולם י"ל כפירש"י ושאנו נוהגין כריב"ל כתב די"ל דגם רב ס"ל כריב"ל. וכן הא דמייתי הש"ס מרבנן דלא מצלו עד אורתא דס"ל דלא כר"י הוי ג"כ משום דס"ל להש"ס ורבנן כריב"ל. ומ"ש בפ' ס"ה מטעם תוספת קדושה הוי לפום דמסיק הרא"ש ליישב המנהג: שאנו סוברין כשאר התנאים שמקדימין זמן הק"ש לצה"כ. ודלעולם קיי"ל כר' יוחנן. (עוי"ל שהוכרח לתרץ דכריב"ל ס"ל משום דיקשה הא דצלי בע"ש נהי דל"ח לסמיכה גאל"ת לפי שהיה מכוון למצוה כו', אכתי כיון דר' יוחנן מקום שכיבה לקימה דאף שכיבה נמי ק"ש ואח"כ תפלה. וא"כ אסמכוה רבנן אקרא דזמן פ"ע בלילה כיון שנתקן אחר ק"ש אחר צה"כ וא"כ כשהתפלל ע"ש מבעו"י התפלל שלא בזמנה ומוכרח דס"ל כריב"ל וזמן תפ"ע הוא מפלג המנחה. ובפ' פ"ה כתב לפום מה שכתב מסקנתו שאנו סוברין כשאר התנאים כו' ואע"ג דלית הלכתא כר"א לגבי ר"י ולא כר"מ לגבי ר"י מ"מ בתפלה הקילו וכדי שיתפללו בצבור נהגו לקרות ולהתפלל קודם צה"כ וכתב דק"ש בעונתה דהיינו בצה"כ עדיף ממיסמך גאל"ת ומתפלל ואח"כ קורא אחר צה"כ. וכיון דיי"ח ק"ש קודם צה"כ ממילא גם זמן תפ"ע ניתקן גם קודם צה"כ ושפיר התפלל מפלג המנחה והיה קורא ק"ש אחר צה"כ דהכי מצוה מן המובחר וק"ש מה"ת ועדיף מסמיכת גאל"ת ולסמיכת גאולה לתפלה לא חייש):

ובגוף קושית התוס' על פרש"י דא"כ פסקי' כריב"ל יש ליישב לכאורה ויתיישב גם הא דפרש"י במגילה דף י"ז בהא דקאמר ודוד כי אמרה בתשיעית אמרה ופרש"י דאשרי האיש ולמה רגשו גוים תרתי נינהו והקשו התוס' מהא דברכות דף ט' קאמר דחדא פרשה היא ודכל פ' שהיתה חביבה לדוד התחיל בה באשרי וסיים בה באשרי כו'. וליישב זה י"ל בהקדם מה שצריך ליישב הא דלא פריך הש"ס מכדי האי ילה"ר אמרי פי משמע לבסוף ומשמע מעיקרא דבעינא למימר מ"ט תקנוהו רבנן לאחר י"ח ברכות לימרו מעיקרא אלא בתר דמשני דמש"ה לא הוי הפסק מה שאומר בתחלה ה' שפתי