אבן הראשה יד

ודגם ק"ד לא פקעה בכדי והגם שאמר הרי נטיעות האלו קרבן עד שיקצצו לא פקע קדושה בקציצה עד שיפדה. ודלא כעולא דאמר דכיון שנקצצו שוב אין פודין שא"צ פדיה דק"ד פקעה בכדי. והגם דרבא אמר מי קמדמית ק"ד לקה"ג ק"ד פקעה בכדי ומשמע דס"ל כעולא. מ"מ הא מייתי הש"ס דיתבי וקאמרי לב"פ דאמר פדאן חוזרות וקודשות כו' הכי א"ר יוחנן כו' והוי הסוגיא כב"פ. והנה למ"ש הר"נ בשם הרשב"א דעולא לא פליג אדב"פ אלא בלאחר שיקצצו ועד שיקצצו לכ"ע פדאן חוזרות וקודשות. וכ"כ התוס' דמ"ש לב"פ דאמר פדאן חוזרות וקדושות היינו משום דב"פ אמר כן בהדיא. אין הוכחה דקיי"ל כב"פ. אבל לתירוץ שני דתוס' וכ"כ הר"נ בשם הר"מ קרטבי דב"פ ועולא בתרתי פליגי ומשום דס"ל לב"פ דלא פקעה קדושה בכדי קאמר דפדאן חוזרות וקדושות. דאל"ה למה ליה למימר עד שיקצצו ואם לאמר שלאחר מכאן תהא קדושתן נפקעת ממילא. אי אפשר דקדושה לא פקעה בכדי. אע"כ לומר שאפילו יפדה קודם שיקצצו תחזור קדושתן עליהן משא"כ לעולא והא בהא תליא וכן משמע מלשון פרש"י דף כ"ח ודכ"ט ד"ה לב"פ דאמר פדאן חוזרות וקדושות ואפי' לאחר שנקצצו חוזר ופודן. מוכח לפ"ז מסוגית הש"ס דקאי אליבא דב"פ ודקיי"ל כוותיה וכן פרש"י במשנה אין להן פדיון לעולם כ"ז שלא נקצצו. ושפיר פרש"י לטעמו ושיטת הריטב"א עירובין הוא כדעת הרשב"א. ועיין בהשגת הראב"ד פט"ו ממעה"ק שכתב ואם יטעון עלינו טוען ויאמר ק"ד פקעה בכדי נשיב ונאמר בר פדא חולק ע"ז וס"ל דלא פקעה וספק איסורא לחומרא. אמנם עדיין מוקשה לכאורה מה הכריחו לפרש"י לפרש כן במימרא דר"נ כיון דאיכא פלוגתא בזה. ולפי מ"ש מיושב דאס"ד שבכלות היום פקעה קדושתה מאליה לא שייך להעמיד הככר בחזקת קודש. כיון שישתנה מאליו לחול. דכיון שהקדושה נפקעת מעצמה בבוא הזמן ככלות היום. כמו דל"ש לומר שביה"ש בחזקת יום ה"נ ל"ש לומר שהוא בחזקת קודש. ודוקא משום דלא פקעה קדושתה מאליה אלא שבלילה יחול מעשה הפדיון יש להעמיד אחזקתו שעדיין לא חל מעשה הפדיון שחזקת קודש של הככר אינה משתנית מאליה. ולענין חלות החילול שהוא דבר מתחדש שייך לומר העמידו על חזקתו שלא נתחלל עדיין. ואף שתלה החילול בלילה מ"מ כיון שצריך שיחול ענין ודבר מתחדש י"ל העמידו על חזקתו כמקודם. ומ"מ יש ליישב גם להריטב"א דולמחר חול בלא חילול עפמ"ש בתוד"ה דאס"ד. וא"ת לימא משום דמספיקא לא פקע טבל ולא נחתא תרומה וכוונת תירוצם מבואר בריטב"א. דטבל איסורו מעצמו ואנן סהדי דכל היכא דמצי לאקדומי תיקוני' ממהר ומתקן. משא"כ בהקדש דמדעתו מקדיש ליה ולא ניחא ליה דתיחות קדושה מספק וכי אמר היום קודש ולמחר חול כיון דמדעתיה מקדיש ליה לא בעי דתפקע קדושתו מספק א"נ כיון דמצי לומר מכשתחשך קודש כי אמר ולמחר קדש דעתו על יום ברור ומחוור. ועיין ט"ז יו"ד סי' ר"ח מההיא דקדושין דף ס"ד לא מחית אינש נפשיה לספיקא. שאין אדם מתכוין אלא על דבר הברור. וא"כ ניחא דהגם דל"ש בזה חזקה מ"מ אמרי' שלא היה בדעתו שיחול הקדושה עד שיהא ודאי לילה וכן כשאמר ולמחר חול אין דעתו שיפקע הקדושה עד שיהא ודאי לילה. והנה לפ"ז צ"ע מ"ש ההג"מ גבי תענית. ואולי ס"ל דאמרי' העמד גברא בחזקת איסור אכילה ושתיה עד שיתברר בודאי היתרו. וגבי ק"ש ל"ש לומר העמד גברא אחזקתו שאינו יוצא עדיין חובת ק"ש של לילה. שאין נופל בזה ענין חזקה כמובן. וע"כ צריכין לבא מטעם חזקת הזמן שהוא עדיין יום (והיום אינו אלא שלילת זמן שיוכל לצאת בקריאתו) ובזה לא שייך כלל ענין חזקה כמ"ש. [וצ"ע לפמ"ש האחרונים ליישב קושית הרשב"א על הרמב"ם דסד"א מה"ת לקולא מהא דחולין דף י"א דיליף מרישא של עולה. דשפיר מוכח דרובא נחשב כודאי דבכל מצות התורה כוונתה לקיים המצוה בבירור דוקא ודמש"ה י"ל קושית התוס' דבעי לכם למעט ספק גזל דלא הוי מצה"ב מן התורה ובעי ודאי לכם. וא"כ הא י"ל דמש"ה הקורא קודם לכן לא יצא י"ח לפי שכוונת התורה במצות קריאה הוא שיהא לילה בבירור. וגם אי אסמכוה אשל תורה י"ל שכן תקנו. ובתורה כתיב ובשכבך אמנם אין זמן קבוע ע"ז ידוע. וע"כ היינו כדכתיב בערב ועיין ב"מ דף פ"ג פועל בכניסתו משלו כו' לפי' ר"ח שיגיע לביתו עד צה"כ וכמ"ש ולעבודתו עדי ערב וש"מ דאז זמן שכיבה ובברכות דף י"א קאמר א"כ נימא קרא בערב ובבוקר מאי ובשכבך ובקומך הרי דס"ל דהוי כמאן דכתיב בערב. מדלא קאמרי דכתב קרא בשכבך לומר שאינו תלוי בערב ובקר אלא בזמן שכיבה ושאין ביה"ש בגדר ספק כלל. וגם ב"ה דאמרי א"כ למה נאמר כו' לא פליגי בזה. ומשום דא"א לצמצם רגע התחלת זמן שכיבה ואמרי' דהיינו מתחלת הערב והוי כדכתיב בערב ויש להאריך]

סימן ב

בו יבואר הדין המבואר בשו"ע או"ח סימן קי"א שלצורך מותר להפסיק בין גאולה לתפלה בשבת. וליישב התמיהות שהתפלא ע"ו השאג"א ז"ל בסימן ט"ז

השאג"א כתב להוכיח שלא כדעת האו"ז דבשבת א"צ לסמוך גאול"ת. מהא דאמר בברכות דף ל' רב אשי מצלי בהדי ציבורא ביחיד מיושב כו' לא חזינא להו לרבנן קשישאי מינן דעבדי הכי ומוכח דהוי בשבתא דרגלא ומ"מ חשש לסמוך גאל"ת. ולעד"נ ליישב שיטת האו"ז בשם ר"ת. דנהי שבשבת א"צ לסמוך גאל"ת מ"מ צריך לקרות ק"ש ואח"כ תפלה משום דק"ש הוי מה"ת ותפלה מדרבנן ובדין שיקדים מה שחיובו מה"ת לדבר שחיובו מדרבנן. וכעין מ"ש הפר"ח שאם פרשת שמע לבדה מה"ת תיפוק שיש להקדימה לפי שהיא מה"ת, והא דריב"ל סובר דבערבית תפלה ואח"כ ק"ש סמך אקרא דמה קימה ק"ש סמוך למטתו אף שכיבה נמי ק"ש סמוך למטתו ואינו יכול להקדימה. ואי סבר תפ"ע רשות בלא"ה יכול להקדימה דדוקא בשני חיובין יש קדימה לזה על זה. וגם יכול להתפלל בשעה שלא הגיע עדיין זמן ק"ש היינו קודם צה"כ. וגם להרא"ש שזמנו משקדש היום מ"מ כיון שמצוה מן המובחר ועיקר זמן ק"ש לקראות אותה אחר צה"כ יכול להתפלל קודם שעדיין לא הגיע עיקר זמן ק"ש. ובפרט אם מתפלל אחר פלג המנחה וכר"י, וא"כ אינו יכול להקדים תפלה לק"ש בבוקר גם בשבת אלא בשעה שלא הגיע עדיין זמן ק"ש דהיינו קודם היום לפרש"י ואמר לא חזינן לרבנן קשישאי דעבדי הכי להקדים תפלה קודם אור היום ובהכרח עד זמן ק"ש ואז מחוייב לקרות ק"ש מקודם. ואף להרא"ש בשם ר"ח ז"ל דאבוה דשמואל ולוי היו מקדימין מעה"ש דעיקר זמן תפלה הוא מהנץ החמה אבל בעוד לילה אין לו להקדים ולהתפלל, י"ל שאמר דלא חזינן דעבדי הכי להתפלל מתחלת עה"ש בשעה שלא הגיע אפי' זמן ק"ש וכיון שאין להקדים כ"כ להתפלל צריך לקרות ק"ש מקודם:

עוד כתב השאג"א דמהא דתניא השכים לצאת לדרך מביאים לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגילה וקורא בה וכשיגיע זמן ק"ש קורא. השכים לישב בקרון או בספינה מתפלל וכשיגיע זמן ק"ש קורא כו'. איכא למידק מדחלק התנא לתרתי בבי ולא תני הכי השכים לצאת לדרך כו' מגילה וקורא בה ומתפלל וכשיגיע זמן ק"ש קורא רשב"א אומר כו' דברישא לא פליג רשב"א דכיון דתקיעת שופר מיירי ביו"ט של ר"ה מתפלל קודם וכשיגיע זמן ק"ש קורא דביו"ט לא חיישינן לסמיכת גאל"ת. והרא"ש גריס לה בחד בבא דלטעמיה רפ"ק דתענית שגם ביו"ט צריך להסמיך גאל"ת. ולענ"ד לא מוכח