אבן הראשה קמט

יאבד גם שכלם את טהרו וברק אורו באשר גם כח ורגש השכל הוא מרגשי הנפש המתאחד עם יתר רגשי הלב ונמשך אחר הרצון ויצדיק משאלת אדונו יצר לבבו עד כי ידמו בנפשם כי יעשו מעשיהם בעצת שכלם ותבונתם. וכל עוד אשר לא העמיק האדם רדת שחת הוא בן חורין ועומד ברשות עצמו ויוכל לכת בדרכי ה' ברגש השכל ותבונה אשר בקרבו וכאשר העמיק ללכת בדרכי אופל ורשע אבד חופש רגשי שכלו ותבונתו ועומד ברשות לבו ואבד כל תקוה אשר ישוב ללכת ארח חיים בדרכי הטוב באשר מי יעוררהו לשוב אחרי אבדו חופש רצונו ותבונתו. ובזה יבואר הכתוב והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה' סלוח לו ובראשית ההשקפה יפלא האם רוח טועים נסכה בו לאמר שלום יהיה לי בשמעו את דברי האלה האיומה ואם לא יאמין בדברי התוכחה לא יתכן הלשון כי בשרירות לבי בדרך נתינת טעם והוא אך למותר בדברי הרשע. ועפמ"ש יתכן לבאר שיתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך בממשלת ושרירות לבי (ובמד"ר אסתר רשעים ברשות לבם ויאמר עשו בלבו כו') והנני נאלץ לעשות ככל אשר ישור לבי לזנות אחר מראה עיני ואיני עומד ברשות עצמי והנני כאנוס בדבר וע' ברכות (ל"ב) אלמלא ג' מקראות כו' ויומא (ל"ה) נאה הייתי וטרוד ביצרי כו' ואמר לא יאבה ה' סלוח לו שאין זה אמתלא לפוטרו מעונש וכאשר השותה לשכרה ממסך יין ושכר אם ירצח נפש אף כי יקל עונשו מההורג נפש בדעת מיושבת בהיותו אז חסר דעה ותבונה ונמשל כבהמה נדמה בכל זאת ענש יענש ביד פשעו באשר איש לא אלצהו בחזקת היד למלאות כרסו יין ושכר ולבער מקרבו רגשי דעת ותבונה ועליו לשמור נפשו בל יאבד תבונתו ולא יפרוץ חוק ומוסר ואם ינקה מעונש יתנו יד לפושעים ויהא העולם הפקר שבארבו לדם ישתה יין לשכרה וירצח נפש באין משפט בידעו כי יצא זכאי במשפשו. כה לא ינקה הרשע מעונש באמרו כי הוא ברשות לבו ואינו ברשות עצמו באשר מי הכריחו לבחור ברע עד כי אבד חופשו ותבונתו והלא מראש היה בידו לבחור בדרך הטוב וכי יהיה לבו ברשותו ואם ינקה מעונש יהא העולם הפקר ויעשה מה שלבו חפץ ולא ידע מגור ופחד העונש. ועמ"ש בהפטרת וערבה שובו אלי ואשובה אליכם אמר ה' צבאות ואמרתם במה נשוב (ולא אמר על מה לשוב) שאין לנו במה לשוב לה' כאשר אבדנו חופש רצוננו ותבונתינו והננו נתונים תחת ממשלת גילולי היצר (וזה שסמך באמרו היקבע אדם אלהים כי אתם קובעים אותי ואמרתם במה קבענוך המעשר והתרומה וגו' שאין לו אמתלא אשר כבר נשלח מארה בנכסיו וחייו קודמין והמעשר והתרומה המגיע מתבואותיו לעת כזאת אך מעט הוא באשר הוא אשם בזאת ואם נזהר להפריש מעשרותיו היה מתרבה תבואותיו ועלה המעשר לסך עצום ואף כי במארה אתם נארים ואין לכם מאומה אותי אתם קובעים וכאשר יאשם הרשע שאין בידו לשוב על אשר לא בחר בטוב בעת היה בידו לבחור עמש"ש

) וז"ש דהמע"ה מזמור להזכיר כי ישפוך הרשע שיחו לפני ה' ויתחנן על נפשו כי ישלח לו ישע ועזר ממרומים להעלהו מבור מצולות העונות אשר נטבע בה כי אין מתם בבשרי מפני זעמך אין שלום בעצמי מפני חטאתי וברוב חטאיו נחלשו כחי נפשו ובאין אונים קצרה ידו להתגבר על יצרו כי עונותי עברו ראשי שהראש הוא מקום חדרי המוח משכן השכל והתבונה והעונות עצמו וגברו ועברו ראשו ואבד כח תבונתו, כמשא כבד יכבדו ממני שבהיותו כבד עון ונשקע בבור שחת אשר ירד מטה מטה באפס תקוה לעלות משם. אין בכחו לשוב לה' אם לא יהיה ה' בעזרו לעוררו ברוח טהרה (כהב"ק המכרזת בכל יום ואומרת שובו בנים שובבים שהוא המעורר ונותן כח לתשובה כמבואר בספרים) ובזה יבואר מליצת הכתוב הבאישו נמקו חבורתי מפני אולתי כי כאשר קלקול והפסד אבר וגיד מכלי המוח והלב יקפדו כארג חיי האדם ויורידוהו שאולה ולא כן באיברי וגידי היד והרגל כי גם בהכרת וקציצת היד והרגל (אמפוטאציע) ישאר בחיים, ובכל זאת פעמים אשר מכה ורטיה ביד או ברגל יורידו האדם דומה כאשר המכה והחבורה ישחית ויעפש הדמים והליחות באותו האבר ובהיות הליחות והדם שבאבר היד מתערב ומתאחד עם כל הדמים והליחות שבגוף יסובב בקל עיפוש וריקבון הדמים והליחות אשר בכל איברי הגוף (פיעמיע סעפטיקעמיע). ולזאת נדרש להזהר בכל פצע וחבורה אנושה להשתמש בסמים מנגדי הרקבון (כמו חימוץ קארבאל וכדומה ממיני האנטיסעפסיקע והדעזאינפעקציע מנגדי הרקבון המתפשט ע"י הקאנטאגיוס) ואם איחרו לנקות החבורה בתרופות האלה בעוד עת נחוץ להכרית ולקצוץ האבר ההוא בל יתפשט הרקבון הלאה וכאשר יאחרו מעשות זאת פעמים ירד האדם דומה. וככל החזיון הזה נחזה גם בתחלואי הנפש אשר אדם כי יחטא ויעשה בזדון ובמעל עבירה חמורה שיש בה כרת הכרת תכרת הנפש ויאבד כל תקוה לחיות חיי הנפש ולדבוק במקור החיים שהעון החמור דמיונו לפצע וחבורה בכלי המוח והלב. אמנם העבירות הקלות אשר אדם דש בהן בעקביו ואינם מסוג עבירות החמורות ידמו לפצע וטריה ביד ורגל אשר אין בהם סכנה כללית מצד עצמם. ובכל זאת אם לא יבקש תחבולות לטהר מעשיו ולעשות סייגים וגדרים בל יוסיף לחטוא יתפשט הרקבון בכל כחי הנפש וכמ"ש יומא (נ"ט) עבירה מטמטמת לבו של אדם שנאמר ולא תטמאו בהם ונטמתם בם כו' מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה ותביאנו אל החמורות לעבור בשאט נפש על כל מצות ה' וירד מטה שאולה בהכרת נפשו מחיים הרוחניים וכאשר במכה וחבורה בבשרו אם לא יבקש תרופות לטהר ולנקות העיפוש והרקבון בעוד עת אחריתו להכרית בהתפשט הריקבון בכל דמי וליחות הגוף [וכן מצאנו אשר בימי קדם אשר היה רשות נתונה ע"פ חוקי המלכות להבדיל מעדת ה' עוברי עבירה ופורצי גדר הבדילו מהעדה העובר על מצות ה' בזדון וביד רמה (וע' (סי' של"ד) בשם פסקי מהרא"י ממ"ש קדושין (ע"ב) ומש"ש) שהוא תרופה נחוצה בל יתפשט הריקבון ביתר אישי העדה כי חברת אנשי העדה המה כהטבעות אשר בשרשרות האחוזין וצמודין יחד ונגע צרעת הרשע כי יחל להראות באחד מאנשיה יבדילוהו מהקהל לבל יתפשט הצרעת המדבקת הממארת ההיא ביתר העם וכאשר כריתת היד נחוצה לפעמים בעוד עת ובהיותם יחד בחברתו חוטא אחד יאביד טובה הרבה כי יאלפו ממנו ללכת בדרכיו הרעים ואם מסוה נסוכה עליו ויתראה לעין בלתי חודרת כאיש הישר ותמים דרך ובקרבו צץ הרשע עוד ירבה להשחית כארס מסתתר המסוכן ביתר שאת ולא כן בהיות תוכו כברו ודרכי רשעו נראים בעליל אשר ידעו להשמר בלי לפול ברשתו]. וז"ש הבאישו נמקו חבורתי מפני אולתי כי חבורות ופצעי נפשו ע"י העונות הקלות שאדם דש בהן בעקביו נמקו ונתפשט הרקבון בכל כחי נפשו מפני אולתי שלא שם אל לבו לבקש תחבולות בעוד עת לשום מעצור להרקבון המתפשט ולזה נעויתי שחותי עד מאד כל היום קדר הלכתי וגו' כל תאותי ואנחתי ממך לא נסתרה שבחדרי נפשו יאנח תמרורים ויצעק לה' כי ישלח לו עזרתו לשוב אליו

וזה כוונת המדרש שבא ליישב סתירת הכתובים יעזוב רשע דרכו וגו' הסותר למה שאמר כי עונותי עברו ראשי וכן כי עונותינו רבו למעלה ראש ויאבד הרשע חופש שכלו ותבונתו ואיך ובמה יעזוב דרכו אחר שאינו עומד ברשות עצמו ובא ר' יצחק לבאר הכתובים במשל לאדם שעובר בנהר