אבן הראשה קמז

ובגמ' דלמה לי למימר אחטא ואשוב אחטא ואשוב ב' זימני כדר"ה א"ר דאר"ה א"ר כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה כו' נעשית לו כהיתר. והרמב"ם כתב דהאומר אחטא ואשוב ומשמע בחד זימנא. ועפמ"ש י"ל דמפרש כוונת הש"ס דמש"ה נקט אחטא ואשוב ב' זימני לפי שנעשית לו כהיתר וקשה לו לשוב בלא הספקה וסיוע מלמעלה וכשחטא רק פעם אחת שלא נשרש עדיין בחטא בידו לעשות תשובה בנקל גם בלא סיוע והספקה. ומש"ה נקט תרי זימני לומר שאין גודרין דרכי התשובה בפניו וכן משמיענו דכיון שעבר ושנה כו' וקשה לשוב בלא סיפוק וסיוע. ואולי גם כוונת פרש"י ד"ה כדר"ה וז"ל דכיון דחטא ב' זימני שוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה לפי שהעבירה דומה עליו היתר היינו דמש"ה נצרך לו עזר וסיוע וכשאומר אחטא ואשוב אין מסייעין לו וכשחטא רק פ"א בנקל לו לשוב גם בלא סיוע. ולזה לא הוצרך הרמב"ם לכתוב תרי זימני האומר אחטא ואשוב דכיון שכתב שאם עשה תשובה ה"ז בע"ת נדע מעצמנו כוונת הדברים מ"ש שאין הקב"ה מספיק בידו כו' דהיינו שאין נותנין לו עזר וסיפוק מלמעלה כשנשתרש בחטא וצריך לסיוע (וי"ל ג"כ דמ"ש דכיון שעבר ושנה כו' אתי כר' דבב' זימני הוי חזקה ולרשב"ג לא נשתרש בחטא עד תלתא זימני. ואתי הא דר"ה אמר רב כהא (דיבמות ס"ד) דקאמר נישואין ומלקיות כרבי כו' דתנן מי שלקה ושנה ב"ד כונסין אותו לכיפה כו'. ועמ"ש הל"מ פי"ח מסנהדרין דדעת הרמב"ם שאין מלקיות מחזיקות אלא עבירות מחזיקות ודפסק כרשב"ג ורב יוסף דאמר ביבמות מלקיות כר' סבר מלקיות מחזיקות. והרמב"ם מכריח מהסוגיא דסנהדרין (דף פ"א) דעבירות מחזיקות ולכך פסק כרשב"ג ע"ש. ומש"ה להרמב"ם לטעמו לא נשתרש בחטא עד שעבר ג' זימני ומש"ה לא ביאר אחטא ואשוב ב' זימני כיון דהוי בפלוגתא אי ב' אי ג' זימני ומש"ה כתב בסתם וע' יומא (פ"ו) רביעית אין מוחלין לו וגירסת הרי"ף והרמב"ם הוא שלישית אין מוחלין לו כו' והתניא שלישית מוחלין לו כו' ולא מתרץ דר' יוסי בר"י סבר שבב' פעמים כבר נשרש בחטא ומש"ה ג' אין מוחלין לו וברייתא כרשב"ג ויש ליישב)

וע"פ האמור יתבאר מ"ש בחגיגה (דף ט"ו) יצתה ב"ק ואמרה שובו בנים שובבים חוץ מאחר וכשא"ל אף אתה חזור בך א"ל כבר שמעתי מאחורי הפרגוד שובו כו'. ובתוס' מהירושלמי גרס מאחורי בית קה"ק. ולכאורה הוא סותר למה שהביא התוס' אח"כ שא"ל חזור בך אמר אי הדרנא מתקבלין א"ל והכתיב תשב אנוש עד דכא כו' אר"מ דומה שמתוך תשובה נפטר כו'. ואיך לך דבר שעומד מפני התשובה אפילו כפר בעיקר כל ימיו ובאחרונה שב כו' וכמ"ש הרמב"ם ופ' קדושין מ'. וכוונת הדברים הוא לפי המבואר בספרים שהב"ק המכרזת בכל יום שובו בנים שובבים הוא מה שמעורר הי"ת להאדם לשוב. ח"ש חוץ מאחר שהחטיא הרבים ואין מספיקין בידו לסייעו לתשובה. ומ"מ כשעושה תשובה מעצמו הוא בע"ת גמור אלא שקשה מאד לשוב כשנשתרש בחטא בלא עזר וסיוע לפי שעבירה גוררת עבירה

ועפמ"ש הרמב"ם שם (מדברי הברייתא) שהרואה בנו יוצא לתרבות רעה ואינו מוחה בידו הואיל ובנו ברשותו אילו מיחה בו היה פורש ונמצא כמחטיאו ובכלל עון זה כל שאפשר בידו למחות באחרים כו' אין הקב"ה מספיק בידו לעשות תשובה. יבואר מ"ש בשירת האזינו וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו ויאמר אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם כי דר תהפכת המה בנים לא אמן בם. ושהעונש הוא בדרך הסתר פנים שעוזבם תחת הנהגת הטבע ואח"כ אמר אספה עלימו רעות חצי אכלה בם שבא העונש בדרך השגחה. ואין לומר דמ"ש אסתירה פני מהם הוא על מה שאמר צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך ובא העונש מדה כנגד מדה. ומ"ש אספה עלימו רעות הוא על מה שאמר הם קנאוני בלא אל כעסוני בהבליהם וגו' שעל עון ע"ז החמור יותר בא העונש בהשגחה דז"א דהא גם מקודם מדבר מע"ז שאמר יזבחו לשדים לא אלוה אלהים לא ידעום. ועפמ"ש יתכן לבאר מ"ש וירא וינאץ מכעס בניו ובנותיו מה שבניו ובנותיו מכעיסין ה' במעלליהם והאבות אינם מוחין בידם ויאמר אסתירה פני מהם ולא אספיק בידם לתת להם ישע ועזר לתשובה שיסתיר פניו מהם ולא יסייעם לטהר. אראה מה אחריתם אם יעלו ממצולות העונות ויוכלו לשוב אלי בלי עזרתי

ומה שגדל עונשו ביותר עד שמונעין ממנו העזר וסיוע לתשובה. יבואר עפמ"ש הרמב"ם פ' חלק שכאשר יאמין ביסודי התורה כולם אף כשהרבה לחטוא מחמת התאוה וטבעו הגרוע נענש כפי חטאיו ויש לו חלק לעוה"ב וכשיכפור באחת מיסודי התורה יצא מן הכלל ועליו נאמר הלא משנאיך ה' אשנא וכי עון הכחש והכפירה יורה יותר השחתת נפשו ותכונתו מחטא התאוה יע"ש והגם דאמרינן בפסחים ד' קי"ג שהרואה דבר ערוה בחבירו מותר לשנאתו כו' רנב"י אמר מצוה לשנאתו. (ובתענית דף ז' כל אדם שיש לו עזות פנים כו' רנב"י אמר מותר לשנאתו) אף שחטא מצד התאוה לבד. כבר הקשו שם התוס' ממ"ש בב"מ (דף ל"ב) מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו ותירצו דכיון שהוא שונאו גם חבירו שונא אותו דכתיב כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם ובאין מתוך כך לשנאה גמורה ושייך כפיית יצר ע"ש. וביאור דבריהם הוא דכיון שגם חבירו שונא אותו דכתיב כמים הפנים וגו' יבא מזה שישנא אותו ג"כ על שנאתו אותו ויתערב בשנאתו שנאה עצמיית ולא יהא לשם שמים בלבד. וכעין שכתבו שת"ח צריך שינקום וינטור כנחש לש"ש בלבד שלא יתערב במחשבתו מחשבת חולין הנאת עצמו ועכ"פ אין לשנאותו שנאה גמורה וע' ברכות י' בעי רחמי עילוהי דליהדרו בתשובה כו'. ומה שאמר דהמע"ה הלא משנאיך ה' אשנא וגו' תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי הוא על האנשים אשר בזדון לבבם יכחשו בה' ותורתו ונראה אמנם שגדול עון הכחש והכפירה ביותר. והנה גם הסר לממשלת יצרו למלאות תאותו ידריך בניו בדרך הישרה כאשר הוא שלם באמונתו בה' ותורתו. ואף אם יצרו ותאותו תוקפו לחטוא והוא ברשות לבו לא יאבה כי ילך בנו בדרכי חטאים מנאפים ועצרת בוגדים באין לו תאוה והנאה כאשר יחטא בנו. וכשרואה בנו יוצא לת"ר ואינו מוחה בידו אות הוא כי מצות ה' לא נחשבו בעיניו ומעשהו הוא מצות אנשים מלומדה ואם היה שלם באמונה בטח התאמץ בכל עוז להדריך את בנו בדרך התורה והמצוה. ועינינו רואות רחמי אב על בנים כי יתן את כל הונו בעד אושר והצלחת בניו ואם יבין וידע כי אך בזאת יאושר חלקו אם יטע בקרבו זרע צדקה ויפיח בו רוח חיים ורגשי דת קדש בטח התאמץ בזה בכל יכלתו וגם עלתה בידו וביד האבות להדריך בניהם באורח אמונה ומשרים אם אך יחפצו בזאת באמת מקרב מעמקי לבבם. ואך בן סורר ומורה היוצא מן הכלל יבוז וילעג למוסר אביו וישים לו כתף סוררת ובמרבית הנערים יפעלו האבות להשריש על תלמי לבבם הלקח הטוב אשר יצא מפיהם. ולזאת כאשר אינו מוחה בידו שהוא אות נאמן כי נזרקה בו מינות לא יספיקו בידו לתת לו ישע ועזר לתשובה

וז"ש אראה מה אחריתם כי דר תהפכת המה בנים לא אמן בם. שמה שאינם מדריכין בניהם בדרך ה' אות הוא כי המה בנים לא אמן בם ולא חוטאים מצד התאוה לבד. ומ"ש אספה עלימו רעות וגו' מדבר מעונש גופני שבא בהשגחה. אבל העונש הרוחני אינו אלא בדרך הסתר שגם הבא לטמא אין מסייעין לו ח"ו לטמא אלא שפותחין לו. ואולי ז"ש הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה