אבן הראשה קמו

איי ס כ ש כונה עכ"פ עשה מעשה המצוה בחסרון המחשבה והכונה בכל זאת יעלה לרצון אמרי פינו ואף אם מקוצר ידיעתינו לא נדע סודם וכוונתם דברי התפלה בעצמם אותיותיהם ותיבותיהם רומזין ומפרשין הסודות הנשגבות הצפונות בם ויעלו לרצון לפני ה'. ולא כן המתפלל בלשון אחרת שאין הדברים מורים על ענינם וכוונת הלב הוא שעושה אותם לדיבור ובחשבו מחשבה ורעיון זר בעמדו בתפלה לפני ה' הוא מדבר ביטוים רקים מבולבלים אשר אין כל רוח בם. ומפגל ופוסל התפלה ולא יעלה לרצון וכדי בזיון אשר בעמדו לפני ממ"ה הקב"ה בתפלה ותחנונים מדבר ומצפצף ביטוים ריקים ומחשבתו מליאה רעיונות זרות. ומה נואלו האומרים כי גם בזה"ז יכול להתפלל בכל לשון כי מלבד אשר אין בדורות האחרונים אנשים אשר יוכלו להתפאר בנפשם כי ידעו להעתיק הסודות הנשגבות הצפונות בהתפלה המסורה בידינו עוד זאת כאשר לא ימלט שלא יעלה במחשבתו ורעיונו מחשבה זרה יפסול ויפסיק תפלתו בביטוים ריקים אשר פיגול המה ולא יעלו לרצון ולא כן בתפלתנו המסורה בידינו בלה"ק וכמבואר

והנה הרמב"ן ז"ל (פ' תשא) הביא דברי הרמב"ם במו"נ שאמר אל תחשוב שנקרא לשונינו לה"ק לגאותינו או לטעותינו אבל הוא כי זה הלשון קדוש לא ימצאו בו שמות מגונים כו', והרמב"ן השיג ע"ז וכתב שנקרא לה"ק שהית"ש מדבר בו עם נביאיו ובו ברא עולמו וקרא שמות שמים וארץ וכל אשר בם כו'. ובזה יבואר מ"ש הרמב"ם (והובא גם בטוח"מ סי' פ"ז) וז"ל רבותינו הורו שאין משביעין אלא בלה"ק ואין ראוי לסמוך על הוראה זו וע' בב"ח. וי"ל בישוב דעתם לפי המבואר (סי' קל"ח) דמשתבע שבועה שיש לי בה כו' וכמ"ש הרא"ש והנמ"י דאף שנשבע ע"ד ב"ד יש להחמיר שיפרש הנשבע כל צד רמאות שיכול לחשוב בלבו (והרמב"ם והטור השמיטו זה) והנה מחשבה מוציאה מידי מחשבה ולא מידי דיבור ומעשה עיין קדושין (דף נ"ט) ומש"ה משביעין לכתחלה בלה"ק שהדיבור רומז על ענינו ואין כל כך חשש רמאות לפי שאין מחשבה מוציאה מידי דיבור ועקימת שפתיו ודברים שבלב אינם דברים וכשנשבע בלשון אחרת שהמחשבה וההסכם היא שעושהו לדיבור יש יותר חשש רמאות שמחשבה מוציאה מידי מחשבה והגם שנשבע ע"ד ב"ד ולא מהני מחשבתו לעקור מה שמוציא בפיו טוב לכתחלה שישבע בלה"ק מטעם המבואר. והרמב"ם הולך בשיטתו שאין בלה"ק יתרון אלא שלא ימצאו בו שמות גנאי ולזה לדעתו אין טעם לדבר להשביע בלה"ק

וע"פ האמור יש ליישב מ"ש תלמידי ר"י ספ"ק דברכות ד"ה פתח ובירך בדשיכרא וז"ל אבל במצוה שתלויה באמירה בלבד ודאי צריך כונה שהאמירה היא בלב כו' ותמה ע"ז הטו"א בר"ה (דף כ"ח) דא"כ מאי פריך מהא דאם היה קורא בתורה אם לא כיון לבו לא יצא. ובזה י"ל דפריך מדלא יצא כשלא כיון לבו אף שקרא בתורה בלה"ק שנחשב דיבורו למעשה המצוה ובעק"ש הוי מעשה והא דפתח ובירך בדשיכרא י"ל להך תירוצא דמיירי שבירך בכל לשון שכל האמירה שלו הוא בלב והסכם מחשבתו וצריך כונה. ועיין מ"א (סי' ס"ב) בשם התוס' בסוטה ומ"ש הפמ"ג ליישב קושיית התוס' ודאפשר שבלה"ק יוצא גם כשאינו מבין. והנה הא דקדושין (דף מ"ט) דדברים שבלב אינן דברים המכירה הוא ע"י מעשה ועיין נדרים (דף כ"ח) וחסמה בקול נחסמת בקולו ואינו דבר התלוי במחשבה ועמ"ש התוס' בב"מ (דף צ') ולשיטת המל"מ (ע' ח"ס יו"ד תשו' רכ"ז) דכיון ששייך בו שום מעשה הוי לאו שיש בו מעשה שפיר פריך בסנהדרין (דף ס"ה) וקול לר"י לאו מעשה והוא כו' וכשמעידין בלה"ק יהא מעשה וגם לשיטת החינוך יש ליישב ואף דבכל לשון כיון שמוציא מחשבתו בשפתיו הוי מעשה בלה"ק נחשב יותר למעשה דל"מ מחשבה סותרת דיבורו ועיין ע"ז (דף מ"ד) ואו"ח (סימן ש"ז סעיף ט"ז) וזה שהקשה הט"ז ובפי' המשנה לרמב"ם פ"א דאבות ובמ"א וסי' פ"ה ס"ק ב' וסי' קצ"ג) וביד אפרים (סי' ק"א). ועיין ר"נ נדרים (דף פ"ז) ויש ג"כ לחלק דבמעשה או דיבור בלה"ק ל"מ כ"כ חזרה תכ"ד משא"כ בלשון אחר. ועפ"ז מיושב מה שמקשין בנדרים שם דפריך למימרא דינא אותה דוקא הוא והא גבי קרעים דכתיב על על כו' דהא שאני התם דהוי מעשה דא"צ כוונה כ"כ כסברת התר"י ספ"ק דברכות משא"כ גבי הפרת נדרים. ולפמ"ש דהיינו דוקא בשאר לשון שפיר פריך מהא דיחזור ויפר אף אם הפר לה בלה"ק ומוכח דיניא אותה דוקא הוא. ועמ"א (סי' תל"ד ס"ק ו) טעם נוסחת כל חמירא בלשון תרגום ולא בלה"ק ועפמ"ש י"ל ג"כ להורות שהביטול הוא רק בלב ואין בדיבור כלום בלא הביטול בלב. והס"ח כתב והובא במ"א (סי' ק"א) שטוב לאדם שיתפלל בלשון שמבין בו משיתפלל בלה"ק ואינו מבין בו דכתיב יען כי נגש העם הזה בפיו וגו'. ואולי דעתו ז"ל דכיון שגם בלה"ק אין אנו בקיאין היטב במבטאו ודקדוקו ואצל הספרדים יש הבדל נרגש במבטא בין חי"ת לכ"ף וכדומה ואצלינו שאין הבדל מורגש במבטא אינו מבאר כ"כ הענין ועיין מגילה (כ"ד) שקורין לאלפין עיינין כו' כשאתה מגיע אצל וחכיתי כו'. (ולזה אמר במו"ק ודף ט"ז) ובכריתות (דף ח') לדברי עייא לפי שר"ח היה מבטאו רפה ונראה כאומר עייא והשיב לר"ח שאמר שעובי הקול הוא חסרון וגריעות דכשאתה מגיע אצל וחכיתי לה' צריך לקרות במבטא עב ומורגש) וגם לקרוא הנקודות בדקדוק נדרש חינוך והרגל מנוער לזה אם הוא ע"ה ואינו מבין מה שמתפלל יתפלל בלשון שמבין בה. ובודאי חלילה לו לעזוב מקור מים חיים התפלה המסורה בידינו וכמ"ש הגאון יד אפרים ז"ל והמתפלל בדקדוק המבטא והנקודות בכל הפרטים וכפי המבואר בש"ע יעלה לרצון אמרי פיו וכמ"ש. וכן כתב אשורית י"ל שרומז יוסר על ענינו ומבטאו וז' צ' ש' ממוצא השינים ומבטא הזיין דק ותוארו בכתב אשורית כתבנית השן והצ' בשני ראשים והשין בשלשה ראשים ציור מבטאו הרחב וכתבנית שלשה השינים וחיבורן מתחת ואולי זה שארז"ל בסנהדרין (דף כ"ב) שמאושרת בכתב ויתכן לומר שכתב אשורית נחשב יותר כדיבור לענין שבועה בכתב וכדומה וצריך מיעוט דמפיהם ולא מפי כתבם כשכותבין עדותם בכתב אשורית

דרוש ו

יש לבאר מ"ש הרמב"ם פ"ד מה' תשובה כ"ד דברים מעכבין את התשובה ארבע מהן עון גדול והעושה א' מהן אין הקב"ה מספיק בידו לעשות תשובה לפי גודל חטאו כו'. והאומר אחטא ואשוב ובכלל זה האומר אחטא ויוה"כ מכפר (וע' ברי"ף) הגם שאין לך דבר העומד מפני התשובה והרמב"ם בעצמו כתב בסוף הפרק שאע"פ שמעכבין את התשובה אין מונעין אותה אלא אם עשה אדם תשובה מהן ה"ז בע"ת ויש לו חלק לעוה"ב. ומשמע דקאי על כל הפרק ולא על הדברים הקלים בלבד ובסנהדרין ק ק"ג) כל האומר מנשה אין לו חלק לעוה"ב מרפה ידיהן של בע"ת כו' שעשה לו הקב"ה כמין מחתרת ברקיע כדי לקבלו בתשובה. ומ"ש שאין הקב"ה מספיק בידו הכוונה שאינו נותן לו סיפוק ועזר וסיוע לתשובה ככל הבא לטהר שמסייעין אותו. וכשחטא באלו העונות הגדולות ההם אין נותנין לו הספקה וסיוע מלמעלה לעשות תשובה. ומאד יקשה עליו לעלות מטיט מצולות העונות אשר נטבע בה בלא ישע ועזר ממרומים. ובזה יתיישב קושיית הלח"מ דהא במשנה תני האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה.