אבן הראשה קמה

דרוש ה

במד"ר בראשית (פרשה י"ז) א"ר אחא בשעה שבא הקב"ה לבראות את האדם נמלך במלאה"ש אמר להן נעשה אדם אמרו לו אדם זה מה טיבו א"ל חכמתו מרובה משלכם הביא לפניהם את הבהמה ואת החיה ואת העוף. אמר להם זה מה שמו ולא היו יודעין העבירן לפני אדם א"ל זה מה שמו. אמר זה שור זה חמור זה סוס וזה גמל. ואתה מה שמך א"ל אני נאה להקרא אדם כו'. ובהשקפה ראשונה יפלא מאתנו מה חכמה יש בזה שקרא ובדה להם שמות. לזה שור ולזה סוס וכמדומה?

אמנם יבואר הדברים כאשר נתבונן ונשים אל לב כי שם כל דבר בלה"ק יורה על הדבר בציור מהותו. ולא ככל השפות והלשונות המתהלכות בארץ שיקראו בשמות דרך סימן בדוי והסכם. ואף כי קצר יד שכל אנוש להשיג הדבר העמוק הזה עד תכונתו. בכ"ז נשכיל לדעת זה משמות כלי הדיבור. כמו הלשון שדטלנ"ת ממוצא הלשון ומבטאו. ובאמרינו לשון נדבר ונניע הלשון מול השינים. ובאמרינו שן נדבר במבטא ומוצא השינים. וכן באמרינו חיך נדבר במבטאו ומוצאו. כי גיכ"ק ממוצא החיך וגם החית דומה לו וקרוב אל הכ"ף אף כי אחה"ע מן הגרון ופה ידובר בלה"ק במוצא השפתים ותנועת הפה. ובאמרינו פה נסגירו וכאשר נדבר במבטאינו שפה יתנועעו השינים והשפתים העומדים בקשר אמיץ. ומה מאד מסכים הדבר לחוקי השכל הישר כי מוצא ומבטא הדיבור יורה על ציור ומהות הדבר אשר נדבר ממנו ולא ככל השפות הנכריות אשר הם בדויים והסכמיים ואין כל רוח תבונה בם. וכן השם אב ואם יורו בהברתם ומבטאם על ענינם כי השם אב הוא בלה"ק כל דבר מקורי וסיבת הדבר וראשו וכמו אבות ותולדות (ריש ב"ק) וגם השם אם מקורית לתולדתה. ויש הבדל ביניהם כאשר נבחין מטבעם שגידול הולד הוא בבטן האם והוא עצור וסגור בחדרי בטנה עד צאתו לאויר העולם. ולא כן האב פועל העיבור ויצירת הולד ברחם האם בגוף מובדל ממנו ועובר ירך אמו ולא ירך אביו. ובזה יבואר דקדוק לשון רז"ל בנין אב ואם למקרא וכמדומה שנמצא בתשו' אלפס שנשאל בזה רב האי גאון ז"ל. ועפ"ז יתכן לומר לענ"ד שבנין אב שהוא דבר המלמד לענין אחר נבדל ומופרד ממנו הוא בדמיון אב המוליד שאינו מתאחד עמו ממש. אבל אם למקרא שכן הוא קריאתו ואינו ענין מופרד ומובדל ממנו הוא בציור ודמיון האם המתאחדת עם תולדתה הסגור בה ואינו בדמיון האב שתולדתו מופרדת ממנו. והנה כאשר נבטא בשפתינו השם אב. אשר ראשיתו האות א' הוא הברה יסודית ומקורית וקול פשוט הנשמע מהחזה והגרון. ואחריתו האות ב' רפויה ישמע מבטאו בשפתים פתוחים יורה מבטאו ציור תכונתו שהוא מקור וראשית לתולדתו היוצא ממנו כאשר בכחו ואונו יפעול העיבור וההולדה. ולזה ראשיתו בהברה מקורית ויסודית וסופו הברה חיצונית בשפתים פתוחים ונצייר בהברת מבטאנו יציאה מכח אל הפועל החוצה. אבל השם אם סופו במ"ם אשר ישמע מבטאו בשפתים סגורות אף כי מוצא השפתים הוא המוצא החיצוני ביותר יורה מבטאו בסגירת השפתים כי תסגיר בה החולדה פנימה דבוקה במקורה וסגורה בה. וכאשר נבחין זה במבטא נשכיל לדעת כי ירמז מבטאם על ענינם וציור מהותם. וכאשר נבחין קריאתם ומבטאם בשמות שפת נכר נראה כי מבטאם בדוי בלא כל ציור ודוגמא לתכונתם וענינם. וכן השם אח אחות שהם ביחס הקריבות והאחדות מבטאם בהברה ממוצא אחד כי א' וח' הן ממוצא אחד וקרובין במבטאם בהברה מקוריית המתרחבת ומורגשת במוצא אחד, וכן השם אחד אחת. (והברת המ"ם שהוא בנגיעת ב' שפתיו כתיבתו בכתב אשורית הוא קרוב למרובע כציור ותבנית נגיעות השפות וכאשר בסוף התיבה יומשך הברתו לזה גם בכתב הוא סתים בסוף התיבה והברתה מחברת וסוגרת כמורגש בהברה ומבטא הבי"ת אשר ישמע בנגיעת השפות מצד אחד גס ציורו בכתב הוא בצד אחד פתוח. ואב בפת"ח ואם בצר"י המתרחבת בהברתה כי זרע האב מתרחב ומתפשט ברחם האם והמ"ם נרגש יותר בהברתו מן ב' הרפה). ועוד דוגמאות רבות יורו לנו כי השמות בלה"ק יציירו לנו מהות הדבר וענינו. אמנם קצר יד שכלנו להבין ולהשכיל איך יורה שם ומבטא כל דבר ודבר על תכונתו באשר ידרש לזה לדעת חכמת היצירה והטבעים עד תכליתם בשלימות ואשר יהיה חכמת אלהים בקרבו להשכיל המבטא המורה על תכונתו וצלמו. ולזה היה חכמה גדולה ועצומה שידע אדה"ר השם היאות לכל אחד מהבע"ח ע"פ טבעו וציורו וכמ"ש וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו כי בחכמת אלהים אשר בקרבו קראם בשמם העצמיי היאות להם ע"פ חכמת היצירה

ובזה יבואר דברי רז"ל במד"ר (פי"ח) כשם שנתנה תורה בלה"ק כך נברא העולם בלה"ק. שמעת מימיך אומר גיני גיניא אנתרופי אנרופיא גברא גברתא אלא איש ואשה למה שהלשון הזה נופל על הלשון הזה והוא שכל השפות והלשונות הבדויים והסכמיים יקראו לדברים קרובים ומתייחסים בתכונותם וענינם בשמות מופרדים ונבדלים מאד במבטאם. ולא כן בלה"ק אשר קריאת כל דבר יורה על ציור ענינו ותכונתו כשהדברים קרובין ומתייחסין זה לזה בתכונתם וענינם גם מבטאם קרוב זה לזה בהכרח. וכמו שנקרא עוף המעופף (ובל"א פאגעל פליהען שונות במבטאם) ונבלה כמו עלה נובלת ונבל תבול שנבל רוחה וגופה, ונשק מענין ולשון חיבור בנשיקה וקריבה לפה וכן שקה (שתה) הקריבום לפה. וכן ביארתי השם שכל אשר מבטאו קרוב לשקל וגיכ"ק הוא ממוצא אחד והברת השכל רפה והשקל חזקה שהשם שקל הוא ע"ש משקל (כפימ"ש בת"כ) ובכח השכל ישקול בפלס ומאזני העיון וישפוט את הדבר הנשוא אם ישר ונכון הוא ובאשר ישקול רגשי תבונה ודברים רוחניים הברתו רפויה והמשקל שהוא בענינים חומריים מורגשים גם הברתו יותר חזקה ומורגשת. (ואולי מזה השם שגל והשגל יושב אצלו, ובר"ה (ד"ד) מלכתא בת זוגו וחברתו בדמיון ותכונה אחת עמו כאשר ישקלו בד בבד) ועוד דוגמאות רבות כאלה לאין מספר. וז"ש רז"ל שבלשון יון נקרא האיש אנתרופי והאשה גיניא במבטאים רחוקים אף שהם קרובים ומתיחסים בענינם וכן ביתר השפות הנכריות לא יתדמו שמות איש ואשה במבטאם כמו בלה"ק אשר הבדלם כמעט אינו מורגש והברת הה"א נסתר באשר השמות בשפת קדשינו יציירו ענין ותכונת הדבר הקרוא וכמבואר

וע"פ האמור נחשב הדיבור בלה"ק יותר למעשה שבמבטאו ועקימת שפתיו מצייר עניני הדברים בפועל ולא כן כשמדבר ביתר הלשונות הבדויים ומוסכמים שהוא דבר התלוי במחשבת המדבר ואם ידבר בו איש שאינו מבין אותו הלשון יהיה אך ביטוים ריקים אשר אין כל רוח בם והדיבור בעצמו אינו מצייר עניני הדברים. ובזה יבואר מ"ש יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך, כי אמרי פי הוא אף בלא הגיון הלב באשר עצם דברי התפלה מורים על הענינים והסודות הצפונים בתיבותיה והגיון לבי הוא הגיון המחשבה ולזה בעמדנו בתפלה לפני שוכן מרום בתפלה הסדורה בידינו מאנשי כנה"ג בלה"ק אף כשיעלה במחשבתנו דרך מקרה מחשבה זרה שהוא מן הנמנעות להזהר מזה וכמ"ש ב"ב (ד' קס"ד) ובתוס' וירושלמי שאין אדם ניצול מזה בכל יום בכ"ז עצם הדברים רומזים על ענינם ואף שהתפלה הוא עבודה שבלב ואינו דומה להנחת תפילין וכדומה שגם בלא