אבן הראשה קמא

עליה כשמשכים ללמוד לפי שהנשמה ניהנת ממנו (ובפרט כשנעשה כמעיין המתגבר לחדש בד"ת וכל מה שתלמיד אאיק עתיד לחדש כו' וע' מגילה (דף י"ט) וגם שעיקר לימוד התורה הוא בכחי הנפש מה שמבין ותופס הדבר במחשבתו ותבונתו). ובזה יתכן ליישב מ"ש בשו"ע או"ח (סוף סימן מ"ז) דנשים מברכות בה"ת ובביאורי הגאון ז"ל דהעיקר עפמ"ש התוס' וש"פ דנשים מברכות על כל מ"ע שהז"ג וכמ"ש בסימן (י"ז סעיף ב') שאם רוצים להתעטף בציצית ולברך עליו הרשות בידן ועדיין צ"ע לענ"ד דעת הב"י בשו"ע דהא המחבר כתב (סימן תקפ"ט סעיף ו') דאע"פ שנשים פטורות יכולות לתקוע אבל אין מברכות ולא יברכו להן וכדעת הרמב"ם. והרמ"א כתב בהג"ה שם שהמנהג שהנשים מברכות על כל מעשהז"ג ומברכות לעצמן וכן בסימן (י"ז) הרמ"א הוא שכתב כן בהג"ה שהרשות בידן לברך והמחבר לא כתב זה וא"כ מוכרח לומר בדעת המחבר שכתב דנשים מברכות בה"ת שטעמו הוא כמ"ש בשם האגור ע"ש] ולכאורה ממ"ש בשבת (דף ל"ג) דקאמר נשים יוכיחו משמע דלא שייכי כלל בזה ואולי כיון דאמר בברכות (דף י"ז) נשים במאי זכיין באקרויי בנייהו לבי כנישתא ובאתנויי גברייהו בי רבנן כו' ובשבת קאמר שמבטלות את בניהן שייכי קצת בזה. ויתיישב קצת מ"ש התוס' בקדושין (דף ל"ד) ד"ה גברי מהא דכתיב כי היא חייך והקשו דה"נ נימא דאשה נמי חייבת בת"ת מהאי טעמא דאטו נשי לא בעו חיי ועפי"ז י"ל דמתקיים בהו כי היא חייך באקרויי בנייהו ובאתנויי גברייהו בי רבנן וכדקאמר בסוטה (דף כ"א) לעולם זכות תורה ודקאמרת אינה מצווה ועושה נהי דפקודי לא מיפקדא באגרא דמקרין ומתניין בנייהו ונטרן להו לגברייהו עד דאתו מבי מדרשא מי לא פלגאן בהדייהו ומאריכין ימים בזה הזכות שטורחת בבנה ובעלה שיתעסקו בתורה בזה שהיא מפרנסתם ודוקא גבי מזוזה קאמר דלא ס"ד לפטור נשים מדתלה מתן שכרה בריבוי ימים ונשי נמי בעיין חיי דבזה לא שייך לומר שתחלוק בשכר בעלה שא"צ לסיוע וטורח שלה. [ועיין בנדרים (דף ל"ז) דרב אמר שמה שנוטל שכר כשמלמד לתלמידיו מקרא הוא שכר שימור ור' יוחנן אמר שכר פיסוק טעמים וקאמר הש"ס דלמ"ד שכר פיסוק טעמים לא אמר שכר שימור קסבר בנות מי קא בעיין שימור ולמ"ד שכר שימור לא אמר שכר פיסוק טעמים דקסבר פיסוק טעמים דאורייתא והו"ל כחוקים ומשפטים ואסור ליטול על לימודם שכר. ולכאורה הא שפיר מפרש רב שכר שימור בבנים והא דקתני אבל מלמד הוא את בניו ואת בנותיו מקרא דמשמע מזה שגם בלימוד הבנות הוא נוטל שכר הגם דלא בעיין שימור היינו משום שיכול ליטול שכר לימודם כיון שאין מצוה מה"ת ללמוד את הבנות אף מקרא ודוקא גבי בנים שיש מצוה מה"ת ללמדם אינו נוטל אלא שכר שימור] ועפמ"ש י"ל ג"כ דגם להסוברין שאין מברכות על מעשהז"ג מברכות בה"ת דשייך גם בהו הא דכל הנשמה תהלל שהנשמה ניהנת מזה גם כשאינם חייבות בת"ת וע' בב"ק (דף ל"ח) שאפילו ב"נ העוסק בתורה הוא ככה"ג. ועכ"פ צריך לברך כשמשכים ללמוד קודם אור היום מטעם כל הנשמה תהלל ולענין זה ודאי אין בה"ת או ברכת אהבה רבה של אתמול פוטרתו דדוקא לענין הברכה מצד החיוב והמצוה הוא דשייך לומר כן וכמבואר

ובירושלמי פרק כיצד מברכין איתא ר' חגי ור' ירמיה סלקון לבי חנוותא קפץ ר' חגי ובירך עליהן א"ל ר' ירמיה יאות עבדית שכל המצות טעונות ברכה כו' ואתנה לך את לוחות האבן התורה והמצות הקיש תורה למצוה מה תורה טעונה ברכה אף מצות טעונות ברכה ופירשו דבי חנוותא היינו מקום מושב הדיינים כדאמר ר"ה אפיקו לי מאני חנוותאי או שהיו מחזירין על החנויות לתקן המדות והמשקלות ושיש לברך על כל המצות דלא כהרשב"א ועיין בח"ס (תשובה נ"ד) מ"ש בזה. ומוקשה הא דמייתי לה הירושלמי בתר מימרא דר"ע שלא יטעום אדם כלום עד שיברך ובתר הך עובדא מייתי הא דר' יוחנן נסב זיתא ובירך לפניו ולאחריו ומיירי מענין ברכות הנהנין ועפמ"ש יש לפרש קצת דבי חנוותא חנות של מיני בשמים (וע' סוטה דף מ"ט ריחא דחינוניתא וגיטין דף ס"ז) וברך על הנאת הריח דחשיב לה הש"ס לדבר שהנשמה נהנית ממנו וא"ל יאות עבדית שכל המצות טעונות ברכה אף מצוה שאפשר לעוקרה ולבטלה שאין הברכה מצד החיוב ומברך עליהם לשיטת הירושל' משום הנאת הנשמה ודס"ל דגם במצוה שייך זה. ועדיין צ"ע לדמות ברכת הריח לברכת המצות (או דלהירוש' שמברך על כל המצות מצד הנאת הנשמה שייך לברכת הנהנין)

ועפמ"ש יתבאר מ"ש שאין מברכין בתורה תחלה כשמשכימין קודם אור היום ללמוד ומשום דכיון דמצי פטרי נפשייהו במה שמסרו יום ללילה כו' [בפרט דרב הוא דקא"ל ואיהו סבר כר' יוסי דמקצת היום ככולו] אין חיוב לברך אז מצד ברכת מצות וחיוב העסק בתורה וכנתבאר למעלה ואחר שהאיר היום קראו ק"ש ונפטרו בברכת אהבה רבה וזה מ"ש הר"נ שפרשו הקב"ה בעצמו שהוא יודע מעמקי הלב שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ"כ שיהא ראוי לברך עליה שלא היו עוסקים בה לשמה ומתוך כך היו מזלזלים בברכתה שאם היו עוסקין בתורה לשמה היו מרגישין הנאת הנשמה בלימוד התורה והיו מברכין עליה כשהשכימו בבקר ללמוד משום כל הנשמה תהלל ולפי שלא עסקו בה לשמה לא הרגישו בעונג והנאת הנשמה (והגם דאכתי הנשמה ניהנת מעסק התורה הם לא הרגישו זה) וחשבו שא"צ לברך רק בזמן שיש חיוב מה"ת ללמוד ולא זלזלו בבה"ת רק שלא עסקו בה לשמה ולזאת טעו ולא ידעו שיש לברך עליה כשמשכימין קודם אור היום ללמוד משום כל הנשמה תהלל וכמ"ש

דרוש ג

במדרש וילקוט משלי על הכתוב ובתחבולות עשה מלחמה ר' נתן ור' אחא בשם ר' סימון אם עשית חבילות חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות חבילות של מצות עינים רמות והיו לטוטפות בין עיניך לשון שקר ולמדתם אותם את בניכם ידים שופכות דם נקי וקשרתם לאות על ידך, לב חורש מחשבת אין אשר אנכי מצוך היום על לבבך ורגלים ממהרות לרוץ לרעה הוי רץ אחר מילה שנתנה בין ברכים כו'. ובראשית ההשקפה הדברים צריכין ביאור האם אין חיוב עשיית המצות אלא כשעשה חבילות חבילות של עבירות ל והאם יכופר פון שפיכת דם נקי בקשירת תפילין על ידיו ומה ענין חבילות חבילות למ"ש הכתוב ובתחבולות שהוא מענין עצה ומזימה למלחמה

ויתכן לבאר זה עפמ"ש הכתוב (משלי כ"ד) גבר חכם בעוז ואיש דעת מאמץ כח כי בתחבולות תעשה לך מלחמה ותשועה ברב יועץ כי בשדה המערכה במלחמה לא ברוב חיל וכח וכלי נשק לבד יתגבר על אויביו כי בהיות שרי הצבא מנהלי הקרב יודעים בחכמת טכסיסי המלחמה (סטראטעגיע) ואת מצב מקומות מחנה האויב על מתכונתו את ההרים והבקעים והנחלים (טאפאגראפיע) אשר במחוזות ההם ובהיותם בעלי רוח אמיץ ואשר הסכינו ללמד ידיהם בקרב ברוח תבונתם יגברו חילים על אויביהם הרבים ועצומים מהם במספר חילם וכלי נשקם באין להם שרי צבא ואנשי חיל חכמים ויודעים בתכסיסי המלחמה וכאשר יגברו מלכי אירופא בחיל קטן וגדודי צבא מעטים על אויביהם