אבן הראשה קמ

השו"ע דדוקא כשדעתו לחזור וללמוד דהא כיון שחייב ללמוד תמיד כל היום כשאינו טרוד לא הוי הפסק וא"צ לחזור ולברך דלאו בדעתו תליא מלתא. ולפמ"ש מיושב דהרא"ש לטעמיה שם בנדרים דמפרש דלא כהר"נ וחילק על התוס' והרא"ש כתב כן להדיא בתשובה וכמ"ש המ"א. וא"כ יש מקום לומר שא"צ לברך כשמשכימין קודם אור היום ללמוד (וגם אי איכא מצוה בלימודו י"ל דכיון דעיקר החיוב הוא בשעה שמוסר כו' י"ל טפי שהברכה פוטרת עד שיאיר היום שלמחרתו דאז חל עיקר החיוב) ומ"מ צריכין גם אז לברך בה"ת כפין הא דאמר רב (ברכות דף מ"ג) דמנין שמברכין על הריח שנא' כל הנשמה תהלל איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו הוי אומר זה הריח וא"כ צריך לברך כשמשכים ללמוד תורה גם כשיכול לפטור עצמה ממנה דהא הנשמה ניהנית מלימוד התורה והגם שאינו מסוג הנאת ריח שהוא יותר עונג גופני ולימוד התורה הוא הנאת הנשמה לבד אכתי איכא למילף מקרא דכל הנשמה תהלל והגם דמצות לאו ליהנות ניתנו היינו גבי מודר הנאה וכה"ג דכל דליכא הנאת הגוף אין איסור בזה משא"כ הכא שמברך גם על הנאת הנשמה. והגם שכתבו התוס' בפסחים (דף נ"ג) דמש"ה אין מברכין על האור אלא במצ"ש ולא בכל שעה שנהנה ממנו דדוקא כשגופו נהנה אסור ליהנות מהעוה"ז בלא ברכה אבל שאר הנאה לא ומברכין על אור השמש בכל יום משום שמתחדש בכל יום. אכתי הכא דאיכא הנאת הנשמה שאני ועיין בברכות (דף מ"ח) בה"ת מניין א"ר ישמעאל ק"ו על חיי שעה מברך על חיי עוה"ב לא כל שכן כו' אינו צריך הרי הוא אומר על הארץ הטובה אשר נתן לך ולהלן הוא אומר ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה וגו' והגם דקאמר (דף כ"א) דליכא למילף בה"ת לאחריה מן בהמ"ז מק"ו משום דאיכא למפרך מה למזון שכן נהנה משום דליכא הנאת הגוף כמו במזון היינו דכיון דלא דמי למזון ממש ליכא למילף חיוב בה"ת לאחריה מק"ו ומ"מ מדרבנן ודאי דשייך חיוב ברכה לפניה כמ"ש שנהנה מלימוד התורה וד"ת משמחי לב כמ"ש בערכין (דף י"א) משמחי לב איקרי וכן דרשו ויטב לבו בת"ת וע' תענית (דף ל') שאסור בט"ב ללמוד משום שמשמח הלב וע' נדרים (דף מ"ט) ובירושלמי שקלים (פ"ג הלכה ג') יע"ש והגם שא"צ לברך על הנאת ושמחת הלב הכא שיש גם הנאת הנשמה צריך והגם שכתב הרשב"א שאין לברך על מצוה דאפשר לעקור ולבטלה ואינו מברך על הנאת הנשמה בעשיית המצוה דהגם שהיה אפשר לעקור להמצוה אכתי השתא הוא עושה מצוה. י"ל דהנאת הנשמה שייך טפי בתורה מבמצות דתורה בעידנא דעסיק בה מצלת מן העבירה ומצוה גם בעידנא דעסיק בה לא מצלא מיצה"ר וכמ"ש בסוטה (דף כ"א) הרי שבעסק לימוד התורה מוסיף קדושה יתירה בנפשו מבעסק המצות ואין לו להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה וכל העוסק בתורה שכינה עמו כמ"ש בברכות (דף ו') גם דמצינו בחגיגה (דף י"ד) משען לחם אלו בעלי תלמוד שנא' לכו לחמו בלחמי וכל משען מים אלו בעלי אגדה כו' ובסנהד' (דף צ"א) כל המונע הלכה מפי תלמיד כו' שנאמר מונע בר יקבוהו לאום כו' ואין בר אלא סורה כו' וכן במד"ר ויצא (פרשה ע') לחם זו תורה כו' ובב"ק (י"ז פ"ב) אין מים אלא בתורה כו' וע' מד"ר נשא (פ"ח) הרי שהתורה נקראת בשם לחם ומים לפי שהוא מזון הנפש וקיומו ומש"ה שייך טפי לומר בתורה שמברך לפי שהנשמה ניהנית מלימוד התורה כיון דמצינו שנקראת בשם לחם ועדיפא ממצוה בעלמא כשיכול לבטלה ולהיפטר ממנה

ובדברי הש"ס דחגיגה שם יתיישב הא דקאמר בסוכה (דף נ"ב) ובפרש"י על הכתוב אם רעב שונאך האכילהו לחם אם יצרך הרע רעב ותאב לעבירה האכילהו לחם הטריחהו במלחמתה של תורה דכתיב לכו לחמו בלחמי ואם צמא השקהו מים זו תורה דכתיב בה הוי כל צמא לכו למים וע' בקדושין ודף ל') ולכאורה אינו מובן הכפלת הדברים ולמה מקודם המשילה ללחם ואח"כ המשילה למים. ויש לבאר זה לפמ"ש באדר"נ (פכ"ט) שכל מי שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות לא טעם טעם של חכמה וכל מי שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש לא טעם טעם של יראת חטא שלימוד האגדה והמדרש מביא את האדם לידי יראת חטא. והנה כאשר האדם אינו ירא חטא הוא עלול לחטוא תמיד גם בלא תגבורת ותוקף היצר ואף בדברים שאין נפשו של אדם מחמדתן או שהוא קר בטבעו. באשר הכל נעשה לו כהיתר מחסרון יראת חטא. אמנם גם האיש ירא חטא עלול להכשל ולפול ברשת היצר כאשר יתקפנו ויתגבר עליו יצרו בגזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן וכמ"ש במכות (דף כ"ג) ובחגיגה (דף י"א) יע"ש ויצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום להחטיאו וזה שאמרו שאם יצרך הרע רעב ותאב לעבירה בכח תוקף התאוה הבוערת בקרבו האכילהו לחם הטריחהו במלחמתה של תורה וכמ"ש הרמב"ם (סוף הלכות א"ב) וז"ל גדולה מזו אמרו יפנה עצמו ומחשבהו לד"ת וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה ובחכמה הוא אומר אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד עכ"ל והוא בלימוד ההלכות הנקרא לחם וכאשר ירחיב דעתו בחכמת התורה ויעמול במלחמתה של תורה בעומק פלפולי ההלכות ישגה באהבתה תמיד וינצל ממחשבות והרהורי עבירה (ומכ"ש מגזל כמ"ש בחגיגה עריות בין בפניו בין שלא בפניו נפיש יצריה גזל בפניו נפיש יצריה שלא בפניו לא נפיש יצריה וצריך לימוד ההלכות דוקא כמ"ש שבמדרש ואגדה בלא הלכות לא טעם טעם של חכמה). ואח"כ אמר ואם צמא השקהו מים זו תורה שאם הוא עלול לחטוא בסיבת חסרון יראת חטא השקהו מים שהוא לימוד מדרש ואגדות המושכין לבו של אדם ומביאין אותו לידי יראת חטא. וכאשר האוכל יחזק ויוסיף כח ועצמה להאדם רק אם יתעכל כראוי ע"י מה שהוא מקפה אכילתו במים וכמ"ש בברכות (דף מ') המקפה אכילתו במים (ששותה מים הרבה אחר אכילתו) אינו בא לידי חולי מעיים וכשלא יקפהו במים אינו מתעכל כראוי ובא לידי חולי מעיים ולא יתהפך לדם וליחות המחלימין ומבריאין רק יהיו לפרש ויצאו מהגוף בלי עיכול ועוד יחלישו ויחליאו הגוף וע' שבת (דף מ') אכל ולא שתה אכילתו דם וזהו תחלת חולי מעיים. כן אם יעסוק האדם בלימוד ההלכות הנקרא לחם בלא לימוד האגדות הנקרא מים לא טעם טעם של יראת חטא ולא יתן כח ובריאות לנפשו וכמ"ש בתענית (דף ז') כל העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם חיים כו' וכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות כו' וע' שבת (דף ל"א) וכן ביומא (דף ע"ב) זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם מות. ועיין במגילה (דף י"ב) כדת של תורה מה דת של תורה אכילה מרובה משתיים וכן עיקר עסק התורה הוא בהלכות שהוא לחם ומזון הנפש רק שצריך להקפותו במים באגדה המביא ליראת חטא שעי"ז יוסיף עסק לימוד ההלכות כח ועצמה לנפשו וכמ"ש שנעשית לו סם חיים. ולזה כשאינו ירא חטא הוא נמשל לצמא שאכל ולא שתה שצריך להשקהו מים וכן כשטרח במלחמתה של תורה המועיל להחליש התאוה ובכ"ז הוא עלול לחטוא יעסוק באגדה המביא ליראת חטא. ועד"ז ביארתי מ"ש אם אבן הוא נימוח דכתיב הוי כל צמא לכו למים עמש"ש. וע' מד"ר וירא (פ' נ"ד) יע"ש וע' תענית (ז') ומד"ר שה"ש שנמשלו ד"ת למים ויין כו' ויש לבאר בזה

ועכ"פ כיון שהתורה נקראת בשם לחם ומים שייך טפי לדמותה למזון ולמילף מקרא דכל הנשמה תהלל לברך