אבן הראשה קלט

בשיטת הש"ס דשבת (דף קל"ג) דטעמא דר' יוסי הוי משום דחד מילתא היא ולא כטעם הירושלמי

והנה לשיטת הסוברים דכשמוסר יום ללילה מקיים מצות והגית בו יומם ולילה יש מקום יותר לומר שא"צ לברך בה"ת כשמשכים ללמוד קודם אור היום לפמ"ש הרשב"א בתשובה (י"ח) שאין מברכין על מצוה שאפשר לבטלה ולעוקרה והוכיח מהא דאמר בכתובות (דף מ') היכא אמרינן ניתי עשה ונדחה ל"ת כגון מילה בצרעת כו' אבל הכא אי אמרה דלא בעינא מי איתיה לעשה כלל אלמא כיון דאפשר למיעקריה לעשה אע"ג דאכתי לא עקרה ליה הו"ל כמאן דליתיה הואיל ומשום הנאה דילה חייביה רחמנא למנסבא וכיון דאמרה לא בעינא לה להאי הנאה איעקר לה מצות עשה וגמרינן מינה למורא וכבוד אב ואם ועמידה בפני רבו הואיל ואפשר למיעקריה להאי עשה דידהו שהרב שמחל על כבודו כבודו מחול ע"ש וכך השיב הר"י אבן פלט להראב"ד והובא גם באבודרהם ושהראב"ד כתב וז"ל אפשר שהטעם ראוי לסמוך עליו אבל הראיה אינה כלום אטו באשה הראויה לקיימה מי ליתיה לעשה ואע"ג דמצי איהי למיעקרה, ועכ"פ על גוף הסברא הסכים גם

הראב"ד [ובקצה"ח (סימן צ"ז) הקשה ע"ז מהא דאמר בב"מ (דף ל"ב) א"ל אביו היטמא כו' איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה' כולכם חייבין בכבודי ותיפוק דאין עשה דכיבוד דוחה ל"ת כיון דמצי מיעקרא כו' ותירץ דבעי קרא דסד"א דדוחה לל"ת משום דהוקש לכבוד המקום ובשר דגלי קרא דלא אלים טעמא דהוקש כבודם לכבוד המקום ולא דחי לעול"ת דטומאה תו הוי כמו שאר מ"ע ולא חשיבא עשה כלל דכמאן דמיעקרא דמיא, ותימה לענ"ד דהא כבר הקשו כן הת"י בכתובות דאמאי אצטריך קרא דאין עשה דכיבוד דוחה שבת דהא אי אמר לא בעינא לכיבוד מי איתא לעשה ותירצו דהתם מ"מ מיד כשצוה האב הוי פשה לעשות מצותו עוד תירצו דכיון דגבי דידה ליכא פשה אין לה לעבור בלאו משום עשה דידיה דהיא מוזהרת כמותו וא"כ לא מוכח מידי מההיא דכתובות דשאני התם דאיכא איסורא וגם היא מוזהרת כמותו ואין לה לעבור בלאו משום עשה דידיה. וביותר תמוה דהא הרשב"א בעצמו פירש בכתובות שם דכיון דאיהי נמי מזדהרא כייפינן לה עד דאמרה לא בעינא וכי אמרה הכי אנן סהדי דלא ניחא לה באיסורא. וכדפרש"י דהשתא נמי מלמדין אותה לומר איני רוצה ומשום שגם שכשאנוסה לומר איני רוצה הוי כמו שאומרת מרצונה איני רוצה לעשות איסור וכהא דהוה מהני בימי הש"ס כפיה עד שיאמר רוצה אני וכסברת הרמב"ם (ספ"ב מגירושין) דמש"ה מהני מה שהיו כופין אותו (בימים הקדמונים) עד שיאמר רוצה אני שרוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שכופין אותו עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו יע"ש וה"נ כיון דאיהי נמי מזדהרא ואין לה לעבור בלאו משום עשה דידיה היו כופין אותה שתאמר לא בעינא וכמ"ש וממילא מיושב הא דבעי קרא וסד"א דכיבוד אב דוחה לעול"ת דטומאה וכה"ג משום דבזה לא שייך לומר שיכופו את האב שיאמר איני רוצה בזה כיון דהאב לא עביד איסורא בעצמו אלא במה שהוא מכשיל את בנו ולפום דסד"א דעשה דכיבוד דוחה שבת אינו מכשיל את בנו דלא עביד איסורא שהוא עושה זה בשביל מצות כיבוד ומש"ה סד"א שמצוה לכבדו דלא חשיב אינו עושה מעשה עמך וכיון דלא עביד האב איסורא סד"א דדוחה לעול"ת. גם דגבי כיבוד אף כשיכופו את האב ויאמר איני רוצה הוא מבטל למצות כיבוד מה שלא עשה מיד כרצונו ואונסו לומר איני רוצה משא"כ גבי עשה דולו תהיה לאשה וכתירוץ ראשון של התוס' דמיד כשצוה האב כו' (גם דליכא למצות כיבוד אלא כשרוצה האב בזה ואז א"א לבטל המצוה משא"כ מצות ולו תהיה לאשה שהוא מצוה עצמיית ולא דכל המצוה הוי לעשות רצונה ומ"מ כשאינה רוצית ליכא לעשה ושייך לומר דאפשר למיעקר לעשה). ועמ"ש הגאון חכם צבי (תשובה א') דמה שהיו כופין (בימים הקדמונים שהיה להם רשות לזה ע"פ הממשלה) על מ"ע אינה אלא במ"ע שא"א להפטר ממנה אבל במ"ע התלויה בידי אדם כגון חליצה שאם היא רוצה להתעגן וגם הוא אינו מקפיד לא איכפת לן במ"ע כזו אין כופין אי לאו משום עיגון דידה וכדאמרינן דאלו אמרה לא בעינא ליה מי איתא לעשה ופי' הר"ן דעשה קיל היא כו' אלא שקשה מההיא דכל הבשר (דף ק"י) דאמר שבקוהו דתניא כל מ"ע שמתן שכרה בצדה כו' ותיפוק ליה דבלא"ה לא כייפינן דהאב שמחל על כבודו כבודו מחול עכ"ל ותימה לענ"ד שלא הרגיש דמהא דבעי קרא וסד"א דמצות כיבוד דוחה שבת מוכח דמצות כיבוד שאני וכמ"ש הת"י והראשונים וכן מההיא דכתובות דאי אמרה דלא בעינא כו' לא מוכח מידי וכמ"ש. וכן מ"ש דגבי חליצה אם אינם מקפידין לא איכפת לן צ"ע כמ"ש במק"א ועכ"פ מוקשה הוכחת הרשב"א דכיון דאפשר למיעקרא לעשה לא חשיבא כ"כ ואין לברך עליה דהא לפמ"ש הרשב"א בעצמו (וכ"כ כל הראשונים) התם היינו טעמא משום שגם היא מוזהרת על האיסור ומלמדין אותה לומר לא בעינא. וגם בתר דגלי קרא דלא אלים טעמא דהוקש כבודם למקום לא מוכח מידי שיש סברא לומר דכיון שיכול למחול על כבודו אין העשה חשובה כ"כ גם במקום דליכא שום צד איסור דדוקא במקום איסור שייך מיש כולכם חייבין בכבודי ועכ"פ מההיא דכתובות לא מוכח מידי]

והשתא י"ל דכיון דילפינן חיובא דברכת התירה מקרא דכי שם ה' אקרא ליכא למילף מינה אלא דומיא דהתם שנצטוה משה מפי ה' ללמד לישראל את דברי השירה הזאת וה"נ חייב לברך בשעה שהוא מחוייב ללמוד ולעסוק בד"ת וכגון שלא למד עדיין בזה היום ולפמ"ש שצריך למסור יום ללילה דאז הוא דהוי מקצת היום ככולו הוא חייב בס"ת כל היום כשלא מסר יום ללילה משא"כ כשכבר מסר יום ללילה בד"ת דתו אין עליו חיוב ללמוד עוד באותו הלילה עד שיאיר היום דגרע גם ממצוה שאפשר לבטלה ולעוקרה דהתם עכ"פ השתא איכא לעשה והכא ליכא השתא לחיובא והגם דמ"מ כשלומד עושה מצוה י"ל שאינו מברך כיון דליכא חיובא ומ"ע וגם אי מברך על מצוה שאפשר לבטלה הכא גרע טפי ומקרא לא מוכח חיוב ברכה כה"ג. והגם שכתבו התוס' לחלק מהא דגבי סוכה צריך לברך על כל סעודה וסעודה דשאני תורה שאינו מייאש דעתו דכל שעה אדם מחוייב ללמוד דכתיב והגית בו יומם ולילה כבר נתבאר דדעת הרא"ש דאי בעי פטר נפשיה בק"ש גם ממצות והגית ומ"מ לא חשיב הפסק מה שמפסיק בעסקים אחרים שיצטרך לחזור ולברך וכמ"ש הרא"ש שב"א שרגילין תמיד לעסוק בתורה ואף כשיוצאין לעסקיהם ממהרים לעשות צרכיהם כדי לחזור וללמוד ותמיד דעתם על למודם לא חשיב הפסק לענין הברכה ולא כתב הטעם לפי שמחוייב ללמוד בכל שעה ושעה ומש"ה כתב הרא"ש בתשובה (כלל ד' סימן ב') דמי שתורתו אומנתו ואינו מבטל אלא כשצריך לחזר אחרי פרנסתו ובכל פעם דעתו על למודו כו' א"צ לחזור ולברך בכל פעם ופעם שיעסוק בתורה דאין כאן היסח הדעת ואם לאו צריך לברך וכ"כ הטור והמ"א (ס"ק ט') והיינו משום דהרא"ש לטעמיה דליכא חיובא ללמוד בכל שעה דאי בעי פטר נפשיה כו' ומש"ה דוקא כשדעתו תמיד על למודו לא חשיב הפסק (ומ"מ י"ל דכיון שכשלומד עכ"פ עושה מצוה אינו מייאש דעתו מעסק התורה הגם דאי בעי פטר נפשיה כו'). ובזה מיושב מה שתמה הט"ז שם (ס"ק ח') לפום דמשמע לכאורה בלשון