אבן הראשה יג

לחיוב הברכה. וכשיש רוב עכו"ם ליכא רוב מסייע לחיוב והוי כספק השקול שאינו מברך. וא"כ לא שייך לומר שיברך מטעם כל קבוע כמע"מ דמי כיון שאינו מברך במע"מ אלא בצירוף המיעוט המסייע לחיוב וברוב עכו"ם יש נגד זה דבר המסייע שלא לברך. והא דמע"מ מברך ניחא הגם דקבוע כמע"מ דמי דנהי דרוב ישראל הוי כמע"מ מ"מ מצרפינן מיעוט המסייע לברך דפעמים שמברך אף אי אינו של ישראל. וכ"ז י"ל גבי אור אבל גבי בשמים דמע"מ אינו מברך משום דכנגד המיעוט שאינו לע"ז איכא מיעוטא דלגמר את הכלים והדר הוי ספק השקול שאינו מברך. יקשה דגם ברוב ישראל נימא קבוע כמע"מ דמי. דל"ש לומר דהרוב מגרע להמיעוט דלגמר הכלים והדר מסייע המיעוט שאינו לע"ז דז"א דגם רוב יהא כמע"מ דהוי ספק שקול כיון דמיעוט נגד מיעוט הוי כמאן דליתא. אך גבי בשמים י"ל כתירוץ המ"א ומשום דהריח שנהנה ממנו ומברך עליו הוי פירש וכמ"ש. והנה יש ליישב הא דגבי ריח נמי קתני רישא אם רוב עכו"ם אינו מברך דלא יקשה כדדייק גבי אור הא מע"מ מברך די"ל דגבי ריח שאסור להריח משום ע"ז קמ"ל אגב אורחיה דרוב עכו"ם חמיר ממע"מ שאין האיסור אלא מספק. ואף היכא דלא אפשר לו שלא להריח אסור לו לכוון ולברך דהוי ודאי איסור משא"כ במע"מ הגם שא"צ לברך משכחת דליכא איסורא בריח היכא דהוי ספיקא דרבנן וכגון דלא אפשר לו בלא"ה וע' פסחים דף כ"ו ובתוס' וברמב"ם פי"ד ממ"א ויש להאריך אי הכוונה ומחשבה לחוד הוי מדרבנן או בגווני אחריני היכא דלא מתסר אלא מדרבנן. ואם רוב ישראל צריך ומצוה לכוון ולברך כיון שנהנה מן הריח בפרט במו"ש שצריך לברך על הבשמים אם יש לו. משא"כ גבי אור להמפרשים שאינו אלא משום שלא שבת ממלאכת עבירה דליכא איסור ליהנות ממנו אלא שאין לברך עליו א"א ליישב דמע"מ לא דמי לרוב עכו"ם שאסור ולא דמי לרוב ישראל שצריך לברך. כיון דבזה ליכא איסורא אף ברוב עכו"ם. וגם לא שייך באור שלא יכוון ליהנות היכא דלא אפשר שלא לראות דברכת האור לא תליא בכוונה ליהנות (וריח שהיא ברכת הנהנין אין חיוב בברכה אלא כשמתכוין להריח וכמ"ש הט"ז ס"ק א' וע"ש במ"א). ומש"ה דייק הגמרא שפיר דהא מע"מ מברך. ובדברי הברייתא היה מקום לפרש שגם בריח מע"מ מברך. והא דלא דייק הש"ס מזה ולהקשות דיוקא דרישא ודסיפא אהדדי. היינו משום דבפשיטות א"ש הא דקתני אם רוב ישראל מברך הגס דאפילו מע"מ מברך דאיידי דר"י קאמר אפילו רוב ישראל אינו מברך תני נמי ס"ק רוב ישראל. ודוקא בבשמים סד"א לדייק דהא מע"מ אינו מברך. אך מדברי הטוש"ע מבואר דמוכרח לפרש כמ"ש מקודם

ובירושלמי ספק קרא ספק לא קרא נישמעיניה מן הדא הקורא קודם לכן לא יצא י"ח וקודם לכן לאו ספק הוא ואת אמרת צריך לקרות וק' לכאו' דהאמרינן בעירובין דף ל"ו דהיום חול ולמחר קדש מספיקא לא נחתא ליה קדושה וככר זו היום קדש ולמחר חול ואמר עירבו לי בזה אין עירובו עירוב דמספיקא לא פקעה קדושתיה והכי קיי"ל סימן שפ"ו ס"ט ובמ"א סי' תקס"ב בשם ההג"מ דשאני עיולי יומא מאפוקי יומא דליכנס בתענית שרי בה"ש שלו כגון עט"ב. אבל סוף התענית מספיקא לא נפקא קדושתה עד צה"כ דאז הוי ודאי לילה. ובמ"א סי' שמ"ב כתב דצ"ע אם במו"ש ביה"ש נמי לא גזרו משום שבות דשאני אפוקי יומא מעיולי יומא דמספיקא לא פקעה קדושתה. והגם שהבאתי ראיות במק"א לענ"ד דה"ה ביה"ש דמוצ"ש אכתי יקשה מנלן לפשוט דספק צריך לקרות דלמא שאני הקורא קודם לכן דהוי ספק יום ספק לילה ומספיקא לא פקע חזקת יום. שוב ראיתי שכבר רמז לזה בגליון ירושלמי החדשים. ונלע"ד ליישב דגם בספק קרא יש לו חזקת חיוב שנתחייב בקריאה. ואין להקשות דשאני הקורא קודם לכן שיש ב' חזקות לחיוב. דז"א דהקורא קודם לכן אפשר שלא חל עליו חיוב קריאה שלא עבר עליו רגע א' בחיוב דהא כבר קרא בביה"ש קודם שחל עליו החיוב לקרות דהיינו בלילה ממש דגם אי קרא באמצע ביה"ש ליכא למימר שכבר היה עליו חזקת חיוב מתחלת ביה"ש. דגם אי קמי שמיא גליא דהוי לילה מ"מ אינו חל עליו חיוב קודם שהוא ודאי לילה כיון שאינו קורא לכתחלה בביה"ש. גם דאיך נחייבו לחזור ולקרות מצד זה דהא אדרבה אי היה כבר חייב לקרות מתחלת ביה"ש ע"כ שנחשב ללילה וכבר יצא י"ח. וא"כ ל"ש לומר העמידו על חזקת חיוב בקריאה כיון שאינו ידוע אם עבר עליו רגע א' בחיוב משא"כ בספק קרא דעלמא שכבר עבר עליו רגע א' דזמן ק"ש בחיוב ובודאי חל עליו החיוב וספק אם הפקיע חיובו בקריאה ואין לספק שמא קרא ברגע ראשונה של הלילה דזה הוי מיעוטא דלא שכיח כלל וא"כ איכא חזקת חיוב. ושפיר יליף הירוש' מהא דהקורא קודם לכן לא יצא י"ח דאיכא חזקה דבחזקת יום וה"נ בספק קרא יש חזקת חיוב ודמו הדדי וא"ש

והנה י"ל עוד דלא שייך להעמיד ביה"ש בחזקת יום כיון שהוא דבר תמידי התלוי במציאות. ודוקא דבר התלוי במקרה י"ל אוקי אחזקתו ולא דבר תמידי דאטו נימא מצד החזקה דכל ביה"ש הוי ודאי יום. וגם אמרי' בקדושין דף ע"ט הכא מי איכא למימר העמד הגוף על חזקתו. ופרש"י דיומא דמשלם שית אין בה לא חזקת נערות ולא חזקת בוגרת שהיום היא עומדת להשתנות. והכא דאחר ביה"ש ודאי יהיה לילה ועשוי להשתנות מאליו ל"ש להעמידו בחזקת יום וכבר הביא המהרי"ט מהא דנזיר דף ס"ד שמשא ממילא ערבא דמש"ה אינו בחזקת טמא דהוי חזקה העשוי' להשתנות. ובמק"א כתבתי די"ל דדוקא התם לפי שעשוי להשתנות בו ביום שיטהר כשיערוב השמש והוי כההיא דזבחים דף י"ב שאין מחוסר זמן לבו ביום. משא"כ היכא שעשוי להשתנות אחר זמן רב. ובב"מ דף ק' תוד"ה הא מני. כתבו דאיכא חזקה לבעל הפרה חזקת מעוברת ודהשתא הוא דילדה. והוי חזקה הגם דעשוי להשתנות מאליו. משום דהשינוי הוא ע"י מעשה דלידה הוי מעשה ועיין ב"ק דף צ"ד. משא"כ הא דשמשא ממילא ערבא שמשתנית מאליה בלא שום מעשה ובתוד"ה אמר אביי כתבו כלומר לא מיבעיא חסרון הטבילה שאינו חשוב חסרון שהרי מקוה לפנינו ובידו לסבול כו' והיינו כמ"ש קדושין דף ס"ב דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי וכעשוי מאליו להשתנות (וגם דיל"פ בגמ' דמיירי אחר שטבל ומחוסר הע"ש לבד). וסוגיא דעירובין הנ"ל דהיום חול ולמחר קדש מספיקא לא נחתא ליה קדושה כ"ז שאינו ודאי קודש. והא דהיום קודש ולמחר חול מספיקא לא פקעא קדושתיה מיניה היינו כדפירש"י ולמחר תהא חול על מעות שיש לי בבית ודלא פקע קדושה בכדי מאליו לכשיבוא הלילה אלא שתהא חול על מעות שיש לי בבית ושייך להעמיד הככר בביה"ש בחזקת קודש הגם דל"ש להעמידו בחזקת יום וכמ"ש מ"מ לענין הככר שאינו חול מעצמו ככלות היום אנא שיהא חל אז מעשה הפדיון. וכיון שיש ספק אם כבר חל מעשה הפדיון. יש להעמידו על חזקתו שלא נפדה. וז"א ספק במציאות אלא במקרה אם קודש הוא. או שכבר חל מעשה הפדיון. משא"כ הכא דל"ש לומר העמידהו בחזקתו שאינו ראוי לזמן ק"ש. דהכא אין חסר שום דבר וענין ומאליו יבא לילה וזמן ק"ש. וכיון דל"ש לומר העמד ביה"ש בחזקת יום ליכא בזה חזקה כלל

ובזה יש ליישב הא דפרש"י בעירובין הנ"ל. ממה שהקשה עליו הריטב"א דהא קיי"ל בנדרים דף כ"ט גבי נטיעות הקדש עד שיקצצו דקדושת דמים פקעה בכדי הילכך בלא שום חילול יהא למחר חול כיון שהתנה. וי"ל דפרש"י הוי כבר פדא דאמר פדאן חוזרות וקודשות כו' נקצצו פודן פ"א ודיו. ודגם