אבן הראשה קלד

ישראל יודעים שקרובה זמן גאולתם ולא הרגישו בקושי השעבוד (אם לא בצרות איומות ביותר ח"ו) ולזה אמר הי"ת בלשון ארבע מאות שנה והוא בחשבון איכות השעבוד ולא בכמות השנים והשלים קושי השעבוד בהיותם נאנקים ונאנחים תחת משא עול שעבודם בחשבם כי עוד יארכו הימים עד יבא קץ גאולתם, ולזאת מראש לא שמעו אל משה וכמו שאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי וגו' שאמר זה בלשון ודאי שבודאי לא ישימו אמון בדבריו בידעם כי נגזר עליהם להיות ת' שנה עבדים למצרים אך כאשר הראה להם את האותות האמינו לו כי פקד ה' את בני ישראל. והנה הגם שהשלים קושי השעבוד ונתקיימה דבר ה' היה פתחון פה לפרעה שלא לשלח את ישראל עד שישלם הזמן ת' שנה ממש ואין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו (ובברכות דף ז' כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו ע"ת לא חזר בו וגבי המצרים טובה הוא) ולזאת לא צוה הי"ת לבקש מפרעה כי יוציאם לחירות באשר לא יהיה עליו חטא אם ימאן בזאת בהיותם עבדיו ע"פ הבטחת ה', ואך הגידו לו כדברים האלה אלהי העברים נקרא עלינו נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' אלהינו פן יפגענו בדבר או בחרב. ואף כי עבדיו הם בכל זאת עליו ליתן להם רשות לילך דרך שלשת ימים לזבוח לה' כאשר יאלצם ההכרח לזה להציל את חייהם ואם לא יחפוץ למלאות בקשתם ענש יענש ביד פשעו וזדון לבו כי גם לעבד עבדים ינתן חופש מעט למען הציל נפשו מרדת שחת. והיה תועלת לישראל אם ניתן להם לילך דרך שלשת ימים לזבוח לה' לטהר נפשם מגלולי טומאת מצרים ויחליפו ויאמצו כח נפשם בתחלת יום השלישי ולא יסוף מהם רגשי טהרה גם בשובם למצרים. ולא כן אם לא ילכו לזבוח לה' וישארו כל הימים ההם במצרים. והנה גם הדבר הזה לא עשה ה' להוציא את ישראל ממצרים דרך ג"י בלא רשיון פרעה באשר מחוק ונימוס העבד הוא כי לא יעשה דבר בלא רשות אדונו ובעשות לו אדונו עול יגיש משפטו לפני שופט ומושל הארץ והוא יצוה על האדון בל יזיד לעשות ככה וכי ימלא משאלת העבד בדבר אשר הצדק אתו. ולא יאמר להעבד עשה כחפצך בלא רשיון אדונך כי כן לא יעשה אמנם ילחוץ אדונו לתת לו רשיון למלא בקשתו. ולזאת לא הוציאם ממצרים דרך ג"י בלא רשיון פרעה ושלח לו כי יתנם לצאת דרך ג"י ואם ימאן בזה יענש ביד פשעו במכות איומות עד יאלץ למלאות בקשתם שבזה לא יהיה לפרעה פתחון פה לומר שהם עבדיו ע"פ הבטחת ה', אחר שגם באותן הג"י הולכים ברשיונו ואשר הי"ת אלצהו לזה הוא באשר הצדק אתם כי גם לעבד ינתן חופש כזה למען הציל נפשו. והנה פרעה בזדון לבו אמר תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר. והיתה זאת מאת ה' למען יושלם בעוד עת ימי שעבודם מצד קושי השעבוד ומשה בטענתו אמר למה הרעותה לעם הזה למה זה שלחתני. שאם לא בא עוד עת גאולה ופדות למה זה שלחתני להרע להם להכביד העבודה, ואמר עוד ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך. שיש חילול השם במה שדברתי בשמך אל פרעה ועוד הרע יותר להעם. והשיבו ה' עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה וגו' והכבדת העבודה הוא לטובה למהר הקץ ופדות בעוד עת טרם יבא היום השלישי. והנה כאשר החלו לעשות האותות והמופתים לפני פרעה החל לשום אל לבו ולדרוש ולחקור מדוע זאת נחוץ הדבר לבקש מאתו רשיון ליתנם ללכת דרך ג"י (ואולי גם דתן ואבירם אשר היו מהבאים בית פרעה בתחלה הגידו לו מסתורי ישראל). ובחקרו נודע לו שורש דבר כי קרוב עת הנועד לבא אשר אם ישארו ישראל בעת ההיא במצרים מבלי צאת לזבוח לה' יאבד תקותם עדי נצח ויושקעו בטומאת מצרים ויתערבו בם אא עבדי עולם וגם את זאת ידע כי לא יוציאם ה' בלי רשיונו באשר אמר לאברהם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה. ולזאת החליט פרעה בלבו למאן לתת רשיון עד יעבור העת למען יאבדו כל תקוה

והנה השר צבא החכם בתכסיסי המלחמה ישלח גדוד אחד מאגפי חילו (פארטראב אוואנגראד) לצאת במערכת הקרב מול האויב הרב ועצום ממנו אף כי ידע נאמנה כי יהיה אחרית הגדוד ההוא להשחית באשר יצמח לו מזה רב טוב כי לא יתן האויב ללכת מהר בדרכו כי יתגרה אתו מלחמה ועד אשר תמצא יד האויב להכותו חרמה בין כה יחישו גדודי חילו להתאסף יחד ולהעריך מלחמה על האויב מאחור ומפנים ואז יתגבר על אויבו יריע אף יצריח. אמנם ידרש לזה אשר יהיה המפקד על צבא החלוץ איש אביר ואמיץ הלב אשר אף אם ירבו ויעצמו חללי עמו ודמם ישפך כמים על שדה קטל עוד יחגור שארית כחו לעמוד במערכה למען הגיע אל המטרה אשר התוה לו מראש לעצור את האויב במהלכו עד ימצאו ידם גדודיו הנפוצים להתאחד ולהתאסף לעמוד בקרב מול האויב. ולא כן בהיות שר הגדוד איש רך הלבב אף אם הנהו מלומד מלחמה ורוח דעת לו להבין כי בדמי אנסי חילו המוגרים עתה כמים ארצה יקנה לו בעוד ימים תפארת נצחון ותמצא ידו להשמיד אנשי ריבו ולעשות בהם כלה. בכל זאת לא יוכל להתאפק ברוחו ולהבליג עלי רגשי לבבו בראותו נהרי נחלי דמי אנשי צבאו שוטפין כמים ופגר נבלת חלליהם כדומן על פני השדה ואש מתלקחת עד לב השמים ויעמוד מערוך מלחמה ויסגיר נפשות אנשי צבאו בשלום ביד אויבו ואז תמצא יד אנשי מלחמתו לגבר חילים בטרם יתאחדו אגפי אנשי חילו המפוזרים ומפורדים הנה והנה, וכן בהיות עיר בצורה במצור בהיות המפקד על המבצר איש אמין הלב לא יסגיר העיר ביד צר גם אם ירבו כדורי משחית ואבני קלע להרוס בתיה וחומותיה ולעשות הרג ואבדון בקרבה ויחכה ימים רבים עד יחישו אנשי חיל וגדודים רבים לבא לעזרה, ובאין רוח אמיץ בקרבו יפול לבבו למראה ההרס והאבדון אשר באנשי חילו, ואף כי יבין ברוח חכמתו כי טוב לחכות עד ישיג עזר ויתגבר חילים לא יוכל לראות ברעה אשר ימצאו לפי שעה יושבי המבצר ואנשי חילו ולא יוכל להתאפק מלהסגיר המבצר ביד צר ובזה יוסיף תת לאויבו רב כח ואונים

והנה פרעה חשב כי אם ימאן מתת רשיון עד יעבור המועד ישארו ישראל עבדיו ולא יגאלו עוד ובכל זאת היה ממהר לשלוח ישראל מארצו מרוב חלחלה ופחד כאשר באו מכות נוראות ואיומות בארצו ואף אמיץ הלב במערכת הקרב ימוג לבו למחזה המכות האיומות וההרס והאבדון אשר בארצו אמנם הי"ת חזק לב פרעה בל יפול וירך לבבו מפחד ומחתה וברוח שקטה ודעת מיושבת החליט בדעתו לשאת ולסבול המכות האיומות בידעו כי מהרה יעבור המועד וחשב כי אז יהיו לו עבדי עולם. ולזאת אחר מכת החשך נועז לאמר למשה השמר לך אל תוסף ראות פני וגו' בידעו כי קרוב יום הנועד לבא וחשב כי עוד מעט ויאבד כל תקוה לישראל ולא ידע כי עוד יביא עליו ה' מכה איומה ונוראה מכס בכורות אשר לא יוכל שאת וכי סוף דבר יהיה נאלץ לשלחם מארצו. ולא היה משוגע ממראה עיניו ואך בזדון לבו חשב מזימות לסבול המכות בחשבו כי יעלה בידו שלא לשלח את ישראל עד יעבור המועד ולא נתן ה' בלבו לעשות הרע ואך חזק את לבו שלא יפול וירך לבבו מפחד המכות ובזדון לבו עשה הרע כחפצו בדעת מיושבת. והנה אחרי אמרו עבדי פרעה אליו עד מתי יהיה זה לנו למוקש אמר לכו נא הגברים וגו' והעמיק עצה