אבן הראשה קלב

דרוש א

יש לבאר מה שצוה הי"ת למשה שיאמר למלך מצרים נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' אלהינו וכן אמרו משה ואהרן ע"ה לפרעה ומדוע לא צוה להגיד לפרעה רצון הי"ת להוציאם לחירות כמו שהיה באמת וחלילה שיצוה ה' לומר לו ברמאות וכאילו קצרה ידו ח"ו להוציא את בני ישראל ביד חזקה, ולמה הוצרך ה' לשלוח לבקש מפרעה כי יתן את בני ישראל ללכת אחר שהיה בידו להוציאם ביד חזקה. ואף כי מבואר בכתוב טעם הדבר למען הרבות האותות והמופתים וכמ"ש כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אתתי אלה בקרבו וגו' וכן בכמה כתובים, בכל זאת כיון שהיה ביד ה' להוציאם ממצרים בלא רשות פרעה הוא כענין רמאות ח"ו לשלוח לבקשו רשיון בדבר שאין תועלת וצורך ברשיונו ורק לזאת בקש אותו למען ימאן להרשות ולמען יכריחו ה' במכות ואותות ומופתים ליתן רשיון. ולא קצרה יד ה' להראות אותותיו ומופתיו בכל הארץ בלא ענין רמאות ח"ו. וביותר ישתומם כל איש ויפליא על שגעון לב פרעה אשר רוח עועים נסכה בקרבו שלא לשלח את ישראל אחר אשר נוכח לדעת מהמכות אשר שלח ה' בארצו אשר בידו להמית ולהחיות כרגע ומה גם להוציא ישראל מארצו ביד חזקה ואיך נואל לחשוב כי יעלה בידו להמרות צווי ה' ושלא לשלח את ישראל. ואף כי אמר הכתוב ויכבד פרעה את לבו ויחזק לב פרעה, כי אני הכבדתי את לבו, בכל זאת יפלא הדבר מאד אחר כי מעשה פרעה היה כאיש משוגע חסר דעה והאיש אשר רגש דעת בקרבו אף אם יחזק ויכבד לבו מאד לא ימרה פי ה' בראותו כי לא יבצר ממנו להוציאם בחזקת היד שלא ברשיונו ועל מעללי שגעון כזה אינו נופל לשון כובד וחיזוק הלב. וכאשר לא יתואר האיש אשר הוכה במחלת השגעון אשר רוח שגעונו יוליכנו שולל לדמות בנפשו כי מלך אדיר הוא וכי לא יבצר מאתו לעשות מאומה, בשם איש כבד הלב היאות לאיש אשר רגש דעת ולב אמיץ בקרבו. והיה נופל לומר בלשון כי אני נסכתי בקרבו רוח עועים ושגעון. וביותר נשתומם על. דברי פרעה אחרי מכת החושך אשר כבר היה שבע הוא ועמו מכות איומות ביד פשעו כי נואל עוד הטפש הזה לומר למשה לך מעלי השמר לך אל תסף ראות פני כי ביום ראתך פני תמות וחלילה להתורה הקדושה לכתוב דברי שטות אשר הוציא מפיו איש חדל תבונה כאחד המשוגעים. ואם לא סר מאתו רוח תבונתו רק שה' נתן בלבו כזאת הול"ל כי אני נתתי בלבו וגו' ולא לשון כובד הרב וכמבואר. וגם כבר התפלאו המפרשים למה נענשו פרעה ועמו כיון שלא המרה פי ה' מדעתו רק ע"פ ההכרח אשר נתן ה' בלבו כזאת יעויין בדבריהם ז"ל

עוד יפלא הדבר שלא מצינו אלא שכל הבא לטמא פותחין לו וכמ"ש אם ללצים הוא יליץ ובכל זאת אין מסייעין לו לטמא וכמ"ש במנחות ודף כ"ט) שכל הרוצה לצאת לתרבות רעה יצא. ובפרש"י שבת (דף ק"ד) ד"ה הוא יליץ מעצמו יליץ לא יסייעוהו ולא ימנעוהו והא דקאמר בע"ג (דף נ"ה) האיכא בית ע"ג באתרין דכי מצטריך עלמא למיטרא מתחזי להו בחילמא ואמר להו שחטו לי גברא ואייתי מטרא שחטו לה גברא ואתי מטרא. אינו שהקב"ה מסייע להם לטמא דהא אמר עלה התם הא דאמר רב מאי דכתיב אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים מלמד שהחליקן בדברים כדי לטורדן מן העולם והיינו דאמר ר"ל מאי דכתיב אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן בא לטמא פותחין לו בא לטהר מסייעין אותו. ובפרש"י ד"ה שהחליקן בדברים מניחן לטעות ואינו בדרך סיוע אלא שמניחן לטעות והא דשחטו לה גברא ואתי מטרא הוי כהא דאמר בברכות (דף נ"ה) שאין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו וכן אמר התם דהרהר כוליה יומא ולאורתא חזא שרוב החלומות באין מכח המדמה ממה שחשב והרהר בהן ביום (וכמבואר בתשובת הרשב"ץ) וכיון שהיו אדוקים ודבוקים בע"ג וחשבו באמונתם השובבה שאם ישחטו לו גברא לכפר פניו ירד מטר הרהרו בזה כל היום ולזה ראו כן בחלום בכח דמיונם ומה שבא מטר כבר אמר הש"ס שם המשל לאדם כו' כיון שהגיע זמנן לצאת הלך זה לבית ע"ג אמרו יסורין דין הוא שלא נצא וחוזרין ואומרים וכי מפני זה ששוטה זה עושה שלא כהוגן אנו נאבד שבועתנו. וה"נ כיון שהגיע זמן המטר לבא אינם נעצרין הגם שהלכו אלו והקריבו לע"ג. ואין כוונת הש"ס דכי שחטו לה גברא אתי מטרא שתמיד הוא כן אלא שרגיל ושכיח הוא וכמו שאמר מקודם והא קא חזינן גברא דאזלי כי מתברי ואתו כי מצמדי שמפרש להדיא שאינו אלא אם היו בבית הע"ג בזמן שהיה מיועד מתחלה שיתרפאו ואם לא הגיע עדיין זמן רפואתם הם שבים לביתם בחלים. ובכל זאת התועים ודבוקים בע"ג יחשבו כי הע"ג רפאם. ועל השבים בחלים יאמרו כי הוא מקצף הע"ג עליהם אשר לא קיבל קרבנם ותפלתם. וכן הא דקאמר דאתי מטרא הכוונה שהוא דבר שכיח כמו שרגיל ירידת הגשמים אחר העצרן ימים רבים, אלא דקשיא ליה לרבא בר רב יצחק דבשלמא יסורין משביעין אותן שיצאו ביום פלוני אבל גשמים דקיי"ל ריש תענית שמפתח של גשמים ביד הקב"ה ולא נמסר ביד שליח וגם בח"ל דאמר בתענית (דף י') דכל העולם כולו ע"י שליח שנא' ושולח מים על פני חוצות היה מהראוי שיעצרו השמים ממטר אף כי בא זמנן למען לא יטעו אחר הע"ג. וגם אם ירדו גשמים בזכות אנשים כשרים אשר ימצאו שם או בזכות הבהמות וכמו שאמר מלכא קציא לאלכסנדרוס מוקדון לא בזכותכון נחית מטר ולא בזכותכון שמשא דנחה עליכון אלא בזכותיה דבעירא כו' (מד"ר נח פ' ל"ג וכמה דוכתי) בכ"ז היה להמניעם שלא יראו זה בחלום הגם שכח המדמה בחלום מראה לאדם מה שהרהר ביום בכל זאת הלא ביד ה' הוא לעשות שלא יראו זה בחלומם. והגם שרצון הי"ת הוא שיהא בחירת האדם חפשית ושיהא כח ביצה"ר להחטיא וכמ"ש הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים עכ"פ היה להמניעם שלא יראו דברים כאלה במחזה החלום באשר עי"ז הן מוטעין לתת אמון בהבלי גלוליהם והשיב לו שהחליקן בדברים כדי לטורדן מן העולם ופרש"י מניחן לטעות והבא לטמא פותחין לו וכמ"ש שם עולם כמנהגו נוהג והולך ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין וכיון שבמנהג העולם ע"פ דרך הטבע הוא שיראו בחלום מה שהרהרו ביום אין הקב"ה מונעם ומניחן לטעות ולטמא ועכ"פ אינו מסייע אותן לטומאה ח"ו. ואם כן אפוא יפלא הדבר אשר נתן הי"ת בלב פרעה אשר ימרה את פיו. ולולי אשר הכביד ה' את לבו בודאי היה שומע לצוויו לשלח את ישראל. ואף כי מרוב חטאיו ופשעיו הקודמים אשר הרבה להצר לבני ישראל היה ראוי לעונש עצום: בכל זאת לא יתכן לומר אשר סייעו הי"ת לטומאה ונתן בלבו שלא לשמוע לדברי ה'

וגם יש להבין הא דאמר בברכות (דף ט') א"ל הקב"ה למשה בבקשה ממך לך ואמור להם לישראל בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם אמרו לו ולואי שנצא בעצמנו משל לאדם שהיה חבוש כו'. ולכאורה יפלא הלא לא קצרה יד ה' ליתן להם רכוש גדול וגם ליקח מהמצרים ביד חזקה ולא ליקח ברמאות לשאול מהם כלי כסף וזהב ע"ד שלא להחזיר

ויתכן ליישב כל זה בהקדם ביאור הכתוב ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגות מצות כי לא חמץ כי גרשו