אבן הראשה קל

סימן נב

הראב"ד כתב והובא בש"מ ב"ק (ל"ג) דקנס דח"נ (בימי הש"ס) אינו דומה לשאר קנסות משום דאינו משלם יותר מנזקו ואי מודה לא מיפטר. וביארו כוונת ו שחייב לצי"ש ואמרי' ליה זיל שלים כו'. ולכאורה קשה הא דקאמר (דף ט"ו) א"ה אדתני סיפא המית שורי את עבדו של פלוני אין משלם ע"פ עצמו לפלוג וליתני בדידיה בד"א במועד אבל בתם אינו משלם עפ"ע ולא מתרץ דתנא עבדו דעפ"ע פטור משא"כ באינך אפי' תם אמרי' ליה זיל שלים ואי תפס לא מפקי' מיניה. ויש ליישב דהא לקמן פריך לרבה דאמר שור שהמית ב"ח שלא בכונה פטור מכופר מדתנן המית שורי את פלוני או שורו של פלוני ה"ז משלם עפ"ע מאי לאו כופר לא דמים וכתב הקצה"ח (סי' ת"ה) במ"ש הרמב"ם שהתם שהמית שלא בכונה משלם חצי דמי העבד מגופו כאילו המית שור חבירו והשיג הראב"ד דאי בב"ח לא משלם חצי דמים גבי עבד אמאי משלם חצי דמים וכתב די"ל דגם הרמב"ם סובר דשייך דמים בב"ח אלא דכיון דכופר ודמים אינו משתלם אלא לאחר מיתה וכיון דפ"נ קנסא אין אדם מוריש קנס לבניו ולא משכחת דמים לב"ח בפ"נ דתם משום דה"ל קנס ומכופר פטור תם אף שאינו קנס ובעבד דכסף מקנתו הוא שייך דמים בעבד בפ"נ דתם יעו"ש ושפיר פריך מאי לאו בתם ומוכח דפ"נ לא הוי קנסא דאי הוי קנסא אמאי משלם עפ"ע שאין הבעלים משלמין כופר אלא דמים דהוי קנסא שאינו משתלם לאח"מ. ושפיר פריך דליתני בדידיה אבל בתם אינו משלם עפ"ע בהמית שורי את פלוני ומשום דקנס אינו משתלם לאח"מ. והא דפריך (דף מ"א) ע"פ בעלים מודה בקנס הוא וס"ד דכופרא ממונא ולא פריך טפי דלמה לי מיעוטא דנקי מחצי כופר דהא בלא"ה כיון דכופר אינו משתלם אלא לאח"מ אין אדם מוריש קנס לבניו. י"ל דהא כבר כתב הש"מ דע"כ אית ליה לר"ע דכופרא כפרה (לרבה) דאלת"ה אין חילוק בין כופר לדמים והא דלא מוקי נקי מח"כ כשהמית ע"פ בעלים משום דכ"ז שאין השור בסקילה כו' והש"ס הוא דס"ד ופריך דמודה בקנס הוא דעדיף מלהקשות מהא דאין מוריש קנס לבניו דהוי בפלוגתא כמ"ש בב"ק (ע"ב) תוד"ה סיפא דרבא ור"נ ס"ל דיכול להוריש קנס בשאר קנסות אע"ג דלא עמד בדין ודוקא קנס של אונם ופיתוי א"י להוריש (ולר"י הלבן לכ"ע בכל קנס אדם מוריש לבניו) והגם דלסברת התוס' דקנס של אונס ופיתוי א"י להוריש משום דאותו הדבר שהקנס יוצא ממנו דהיינו הבת א"י להורישו לבניו אבל ממון שהכפל ד' וה' יוצאין ממנו דהיינו בהמה הוא מוריש לבניו לפיכך זה הקנס מוריש לבניו. י"ל דה"נ כיון שכופר ודמים אינו משתלם אלא לאח"מ והתשלומין בא כשמת והוא אינו מוריש לבניו אלא את ממונו ולא את עצמו דהא מת אסור בהנאה. (וגם אי שערו מותר בהנאה אינו אלא משום דלא חשיב כגופו וע' ב"ק (י') ומש"ש) כיון שאינו מוריש להם את גופו א"י להוריש הדמים המשתלם דמי גופו בעד מה שהמיתו השור. אכתי עדיפא פריך מודה בקנס הוא דהוי קושיא אלימא טפי להס"ד וגם שאני הבת שאין יכול להורישו לבניו דולא בנותיכם לבניכם משא"כ את עצמו דארי' דאיסורא הוא דרביע עליה שאין יכולין ליהנות ממנו הא לא"ה הוה שייך בתורת ירושה ומש"ה מוריש גם הקנס היוצא ממנו דבזה ליכא איסור הנאה דהא יורשין כופר ודמים מגזה"כ ולא הוי זה הנאת המת ומשלם דמיו ליורשים

ובירושלמי בעי מהו שישלם דמי העבד מפי עצמו מה צריכה ליה כל ל' קנס או יותר מדמיו קנס כו' המית שורך את בני והוא אומר לא המית משביעך אני ואמר אמן חייב ופתרה במוכה שחין ויהא פטור כו' תיפתר כמ"ד ונתן פדיון נפשו של מזיק א"ל ואין כמ"ד ונתן פ"נ של מזיק כנו קנס (ומשה"ק במה"פ על הרמב"ם דכופר כפרה ומשלם עפ"ע י"ל דכופר דמי ניזק ואינו קנס ודוקא אי מיירי במוכה שחין ומשלם דמי מזיק הוי קנס ואליבא דרבה דעפ"ע פטור מכופר ודמים הוא דמשלם בלא"ה א"א לפרש המית שורך את בני במוכה שחין דהיכא דאי אודי לא קמחייב כי כפר לאו ממונא קא כפר וקאי דלא כרבה. ולא מייתי הירושלמי ממתני' דהמית שורי עבדו של פלוני אינו משלם עפ"ע די"ל דהיינו שאינו משלם יותר משוויו) והשתא י"ל להראב"ד דח"נ אי תפיס לא מפקי' מיניה דה"נ אי תפס דמי העבד ל"מ הגם שהוא קנס ודוקא יותר מדמיו גם אי תפס מפקינן וע' ש"מ כתובות (ד"ה) איתביה אביי שכתבו ז"ל ועוי"ל כו' וכן המית שורך את עבדי באותן ל' הוא פטור מדמי העבד כו' דאע"ג דפתיך ביה ממונא לא מחייב עליה קרבן כיון שעיקרו קנס הוא ואי מודה ביה מיפטר וא"כ י"ל דפריך וליתני בדידיה דתם אינו משלם עפ"ע הגם דאי תפס ל"מ דכמו"כ המית שורי את עבדו אינו משלם עפ"ע דמשמע דאינו משלם כלל היינו בב"ד ואי תפס דמי העבד ל"מ ויתיישב הא דפריך ליתני זה הכלל כל שאינו משלם כמה שהזיק כו' ולא מתרץ דנקט יותר ממה שהזיק דאפי' תפס מפקי' מיניה משא"כ ח"נ לשיטת הראב"ד די"ל דכיון דקתני המית שורי עבדו של פלוני אין משלם עפ"ע דמשמע שאינו שלם אפי' דמיו ע"כ היינו בב"ד כשלא תפס וא"כ הול"ל דכל שאינו משלם כמה שהזיק אינו משלם עפ"ע. ומ"מ י"ל דשאני ח"נ מדמי העבד שנכלל בשלשים דעבד שהוא קנס גמור. והא דפריך (דף מ"א) ע"פ בעלים מודה בקנס הוא ולא משני דאתא קרא דנקי מחצי כופר לומר דאפי' תפס מפקי' מיניה י"ל כיון דסברת הראב"ד הוא דשאני קנס דח"נ שאינו משלם יותר מנזקו וא"כ למ"ד דמי מזיק דפעמים שחצי דמי מזיק שוה יותר מדמי ניזק תו ל"מ תפיסה וע' (דף פ"ד) תוד"ה אלא בדמזיק דר' אליעזר דאמר עין תחת עין ממש לומר שאין שמין אותו בנזק אלא במזיק ס"ל דהוי ככופר דמשלם דמי מזיק דרחמנא קריה. כופר כו' והש"מ בשם גאון פירש שאין שמין את הניזק כמה היה יפה קודם שנסתמא עינו וכמה הוא יפה עכשיו ומשמע דלא מפרש כתוס' אלא דשמין במי שהוא שלם עכשיו דאז השומא טובה יותר לניזק. וי"ל דהראב"ד מפרש כהתוס' ודגם קודם דמתרץ דקסבר כופרא כפרה ידע דס"ל לר"א דכופר הוי דמי מזיק וסד"א שכן הוא גזה"כ ושפיר פריך על דברי ר"א דע"פ בעלים מוב"ק הוא דכיון דקנס דח"כ פעמים שמשלם יותר מנזקו דמי לשאר קנסות דאי מודה לא מהני תפיסה ולפמ"ש הש"מ בשם הראב"ד שהכופר הוא כקצב הערכין ודאי דפעמים שהוא יותר מנזקו וא"צ למעט מתשלומי דמיו כמ"ש וגם אי ס"ל דדמי לח"נ אינו בכלל כופר אלא דמים. והנה מה שהכריח להראב"ד לומר דפ"נ שאני ממ"ש (דף ל"ה) הא לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק נימא תהוי תיובתא דרב"נ דאמר ט"ח והודה בשעורין פטור. והרמ"ה כתב הטעם שיוכל לומר משטה אני בך והקשה הרא"ש דהכא ל"ש טעם השטאה דע"כ מיירי שראו עדים הנגיחה אלא שאינם יודעין אם גדול הזיק דאל"כ הוי מוב"ק ולזה כתב לחלק קנס דפ"נ וע' תוד"ה הא דמכריח מלשון המוציא דעכ"פ בתפס יש לו. ולכאורה יקשה מ"ש והתניא ה"ז משתלם לקטן מן המועד ולגדול מן התם ומשני דתפס דהא בלא"ה מיירי בתפס מדלא הוי מב"ק וי"ל לפמ"ש בש"מ בשם תוס' שנ"ץ להסוברין דטעם הפטור הוי משום מחילה שצריך שיתפוס קודם התביעה דל"מ מחילה בדבר שאדם מוחזק בו וכן לטעם השטאה י"ל דצריך שיתפוס מקודם שאין דרך להשטות ולומר חייב אני לך כשזה מוחזק בשלו וכשאין ביד התובע דבר